מבבלגת לעצמי את השכל

"ובכל זאת מדוע
אם נשחק ברגוע
ב?ש?קט
ירח צחור אט חוזר לדמותו
ועץ ירוק מכתים את עליו
שאון גלים מתנפצים
מקים לתחיים הרגשה בודדה
מתנומת נצחים שבחרתי עבורה

ובכל זאת כיצד
אם נשחק ב?ש?קט
ברגוע
הגלגל המרובע שנפח נשמתו
יש בו עוד כח ליסוב לאחור
ושקיעה צבעונית מתחה יריעה אדומה
על שמיי הכחולים
הצבע כה יפה וכה מחניק מבפנים

ונראה כמו שוב מההתחלה
כלום לא לי,לא לך
הכל בשתי ידיי הסדוקות
ואם הקפדנו לשחק ברגוע,בשקט
מדוע? מדוע הן כ"כ ריקות?

כואב?
תתעלמי.
כואב יותר?
תדחיקי
כואב שורף?
תבלעי,הרוק יכבה.
כואב מאוד?
יופי
תכניסי לכספת שמורה.
כואב רצח?
מצוין,בואי תרצחי את הכאב בריצה
במשקולות
כנסי בגוף שלך,תראי איך השרירים מקבלים צורה,מסתירים את השבריריות המופשטת שלך.

כמה נפלא לחיות בצילו של הכאב.לעולם לא חשבתי שאתרגל לזה.
וזה לא שהתרגלתי,אני רק מתחבאת ממנו בדיוק כמו שהייתי מתחבאת בגיל חמש מהמפלצת ששוכנת לי מדושנת עונג מתחת למיטתי בכל לילה.
סחטיין על הסיבולת,זה שומר על סיבולת לב ריאה של ספורטאית מצטיינת.אולי עוד אגיע למרתון.
סחטיין על האפטיות.
מנסה לשמור על זיק אופטימי,הידיעה שהכל טוב אצלי בחיים מייסרת אותי על תחושת הבדידות הפנימית.

הרי ברור שאדם כמוני לא יכול לברוח לעולם
האמת הזו יוצאת כל לילה ומדירה שינה מעיניי.

שישי האחרון זה פרץ
טריגר קטן-גדול שהביא לי את כל השדים לפרצוף,בשרשרת,בלי סודות,בלי להתאפק יותר,בלי להתחשב מלהציג את עצמי בפני עצמי שבורה,עצובה,כבויה,מפוחדת,משועממת.

לא עצרתי באדום
כמה בכי אלוהים.
הקאתי את כל הרעל שהצטבר,נתתי לכל הייאוש המר לצאת רק בכדי להוליד תקווה מחודשת בתוכי.

זה היה הכרחי.
הדמעות יבשו
העיניים עוד נפוחות
הגוף מותש

הלב נקי.

כמו להיות הכלום בין ענבים המרכיבים אשכול
כמו להיות האויר בתוך עיגולים של ניילון המגן על מוצר חשמלי יוקרתי
כמו להיות האין של המסגרת היוצרת חלון
כמו להיות חור בתוך חרוז

אויר
שקוף
אין שתוחם את היש

שקט בחוץ
מסיכה ללא הבעה
שקיפות בוהקת
מסמלת כאב
שלא ידע היום מזור.

איזור דמדומים
ככה זה כשהרצון להיבלע שווה לרצון שהחור יפלוט אותו כמו גרעפס משחרר של תינוק

אחת מהשחלות שלי מבייצת ברגעים אלו ממש
ונראה לי שהיא שיגרה את הביצית ישירות לגרון.
אין לי אויררררר

דוגרת בי אמת בהירה ושקופה מאחורי כל החוסר הזה.
לחוסר יש דרישות
הוא נאחז באשלייה שתמלא אותו,שתעשה לו טוב.
כשהטוב יבוא,הוא יחסיר מעצמי את המלאות כי הוא לא באמת האמת.
החוסר כ"כ קיים עד שיש רגעים שהוא מטשטש לי את ההבנות שעמלתי עליהן כ"כ.
אם כך הדבר,כנראה שהחוסר מדושן עונג מתשומת ליבי אליו,מביט בי ממרומי ריקנותו,מלא בעצמו שהוא מצליח להחסיר ממני את השמדתו.
אני בעצמי מקיימת אותו.
מזוכיסטית אורגינל.

מצד שני,אם אין לו באמת קיום אמיתי,איך זה שהוא קיים כ"כ?
כאילו היה קוץ זעיר ומציק בפינה נסתרת בכף רגלי.

לוותר על המיותר זה מפנה מקום
כאן לא המקום לאגרופוביה.
כאן כלומר ממש כאן.בתוך עצמי.

יש רגעים שבהם אני בוהה,בוהה בקליפה שלי ,ברצונות החסרים שלי ,נאלמת במרחב הפיסי-חיצוני ומברברת במרחב השכלי-פנימי שלי ,צוללת עמוק בלי בלונים ונחנקת,מזהה תבניות,מתבוננת,בוררת,זה קורה בשעות סבל,שעות שבהן אני חייבת לגלות סבלנות חייבת לסמוך שהכאב הזה יביא אותי למקומות טובים,שאני חייבת את הדבר הזה בשביל לעבור התמרה,כי ככה אני עובדת..
מרוב שבהיתי עכשיו,הגעתי מאוד עמוק עד כי בעומק הזה הדברים משנים שפה,שפה שקשה לי להביא על הכתוב,זה עומק שאין לו תחתית,המילים חסרות משקל עבורו,הן אפילו לא יכולות ליפול אליו.זה הכה בי כמו ברק,,ברק מפוצץ חשמל ,מן הבזק שמבליח למאית השנייה שמראה לי את האמת לאמיתה.המזוככת הזו.נקייה.בטוחה בקיומה.תמיד קיימת,תמיד שם,צועקת לי ממעמקי הבור...

הלווווווו את שומעתתתתתת????????

ברגע מיוחד וקסום ממש לפני שהתחלתי לכתוב,הצלחתי לשמוע את ההד שהגיע ממרחקים.מעולמות אחרים שעלומים בתוכי

וכמה זה קל פתאום.
כל כך קל
הקקפוניה הופכת להרמוניה.




תזהי את המיותר
ככה תכירי בטוב.

תודה ימימה

בו תרקום בי עולם
עולם שיווצר מעצם הוויה משותפת,חדשה,מרעננת.
כבר מירקת חלק שהעלה אבק.
כמה טוב הפחת בי לרגעים של נצח.
מגע של יד נעימה הראתה לי אותך גם ללא עיניים. ככה הכרנו,ראיתי את הליבה המפמפמת שלך עוד לפני שעיניי ראו את תפארתך.
תליתי בעל כורחי ערסל עבורך בתוך מחלקת המחשבות,רק בשביל שיהיה לך נח.
אמרת לי שכשפתחת את עיניך,ראית את אישתך. גם רגע קטן הוא מציאות שיש לה חיים נצחיים.
קוראים לזה משמעות,חוויה,לחיות את הרגע ולא בשביל הקלישאה.
רוצה שתכיר את המנגנון שמפעיל אותי,תבין אותי בלי המילים שמחזיקות את הקשר הרחוק רחוק הזה.
אתה בכלל לא יודע שאני כותבת עליך.גם לא מעלה על דעתך.או בדעתך.
אולי אשאיר את זה כטיוטה?בדיוק כמו המצב הזה
טיוטה שיושבת לה במגירה,משהו בפוטנציה.
שווה בדיקה כזה
המרחק
והתנאים
הפאזות השונות שלנו בחיים
המורכבות הלעוסה של שנינו
בוא תפשיט אותי
נהיה פשוטים
אח"כ גם נהפוך למופשטים אי שם בממלכת האנדרופינים.
כי ככה זה בהתחלה
באח"כ של אח"כ אלבש כותונת פסים כדי לבטא את אהבתי לשמך
זה לא כדי להוכיח את השגעון שלי
בשבילו לא צריך תעודות.

בוא.

חזק ובועט.

העונג שבחרדה,החרדה שבעונג .
שני מצבים שונים בתכלית,מילה ראשונה נצמדת לשנייה שמתארת מצב.
דומה בתכלית,או עניין של בגד בצבע שונה.
הבגד הוא בגד,הצבע הוא תדר.מי קובע מה?
לשם כך המציאו את המילה סינרגיה."איגבור" בעיברית צחה.

כמויות קורטיזול בדם קוראים לי להגיר אותם דרך הזיעה.
עוד 2 קילומטר לסוף,אף אחד לא מחכה לי להוכיח נצחון.חוץ מעצמי.
לפעמים אני יוצאת החוצה,ממש מתוך הגוף שלי,הופכת לציפור בשמיים או סתם תולעת שמאווררת את האדמה.
חליל תמיד יעצור לי פעימה.או יקח אותה יותר מהר.

היא אמרה שאנחנו צריכות להכיר את הילדה שבתוכנו,את המנגנונים שלה,ע"מ שנצא ממעגל האוטומט.
הילדה שבי הייתה בוגרת כשהייתי קטנה,עכשיו כשאני גדולה היא כ"כ קטנה.
"שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי"

עונג.
שניהם יושבים,אור אדמדם מצייר אותנו כדי שכל אחד יהיה בגבולות עצמו.
לחיים,עיניים,חיוך.
סקרנות.
אני מתחילה להציג גפרור דולק.
זה עוד לא יוצא ממני בכל הכוח.
בוחנת
חוקרת את הנפשות הפועלות,גורמת להם לפתח אמון.
הם לא יודעים שיש בתוכי פצצה מתקתקת,פרוצה כבולה,פרועה במסווה של חיוך.
המוסיקה מלחינה לנו את האוירה
מתעוררת אינטימיות בשלושה ואני מנצחת את הקונצרט ההורמונלי הזה.
עוד לא שופכת החוצה את מה שכבר מזמן מתיישב לי בקצב הפנימי.
פעפוע שרוצה בעבוע.
זה מתבשל,האש כבר תחמם את המרכיבים לעיסה מאוחדת.

רוצים לזוז
הבי פי אמ מתחיל להקפיץ לנו את העצבים ברגליים
3 זוגות במספר.
מה שאלכוהול מסוגל לעשות.
פתאום ורעמסס.
מה פתאום!
בפתאומיות.
חרדה מול עונג
עונג מול חרדה
אחחח איזה כיף זה הדו שיח הפנימי שגורם לדמיון להיות בהשראה חסרת רסן.
עכשיו אנחנו כבר עומדים
אנחנו כבר לא שלושה.
כולנו על אותו תדר.
נשיות נוזלת לי מהאוזניים והמח מבעיר מנועים.
הייתי עושה איזה פס בכדי להיצמד לצריבה הזו יותר.
התחושה הגסה הזו מבפנים מוציאה ממני תנועות עגולות ואיטיות,העיניים הופכות להיות כלי אכזרי שמשדר להם את המח שלי בשקיפות מפחידה.
אני יודעת שזה קורה גם בתוכם.
זה מענג לי את העונג
דיבור בתוך אוזניים כי יש מוסיקה
אנחנו בבועה
רק המציאות הזו קיימת בתוכי,מדי פעם מבליחה מחשבה לא קשורה שאין לה מקום אז היא נכנסת חזרה למגירה.עוד יגיע תורה.
אורגיה בלי סקס
סיעור מוחות לשם שיעור מוחות.

מורה בטוח לא הייתה שם,אף אחד לא אמר לי לסתום ת'פה.

החרדה שבמצב תרמה לתחושה הממכרת הזו של להתקרב לקצה.
בלעדיה העונג לא היה כזה סוחף.

השעון כבר התקרב יותר ויותר לבואה של השמש
יום המחר אוטוטו כאן,ואני צריכה לחזור להיות דלעת.

הכרכרה שלו הורידה אותי בבית
ואני רגע אחרי הבועה,טובעת באדרנלין של עצמי
מחכה לבוקר לפרק אותו צעד אחרי צעד דרך הנקבוביות.

כוחה של ריצה

חלון חדרי עומד כמו תמונה ממסגרת קורא לי להציץ לתוך החלל העמוק שנפער
נעמדת שקטה בתקווה לדבר עם השמיים
עננים שחולפים כאילו מזיזים את הירח העגול.הוא בתמורה מעניק להם אור מוצלל
שולחת יד לתוך התמונה,עור מצטמרר לזכרו של סוף הקיץ עת של סתיו שמבשל את החורף.
התמונה ברורה כמו ענן מעובה שמתנחם באור ירח.
האדרנלין קורא לי אליו.מצאתי תרופה חדשה.
אגודל ואצבע מלטפים שערה בודדת לאורכה הלוך ושוב.השעמום עלה על הבמה חסרת הקהל,ושארית מבוך סתום יודעת שאין לה סיבה.
לעיתים חוסר בהירות זו הבהירות עצמה.
אחרי החלון אפשר לשבת על כסא בתוך חדר חשוך עם בגדים לבנים.
מבט חטוף לחלון הפרוץ מגלה את אנחת הרווחה של הוילון הנושם את הרוח,כאילו היה שיער ראש המתבדר מתכנית הבידור של הרוח.יש לה רייטינג גבוה לאחרונה,זה מביא את הגשם.
מסתבר.
הכרת הטוב,הכרת המיותר .הכרת הסדר שהכל בסדר גם כשלא בסדר.
הכל בסדר.
ההפך מבלאגן.גם הוא חלק מהסדר,אחרת איך היה סדר?זה לא רק בליל הסדר.
מישהו איתי גם כשאני לא איתי,ויש מצב נינוח גם כשהמח נוגח.
מהלכים ביום מרגיעים אותי בלילה.למדתי לעשות ולא רק על לחשוב לעשות.
עוד מבט חטוף לחלון,לוילון
ופתאום הבנה שעונות השנה עונות על השאלה שגם שקצת לא בסדר,הכל בסדר כי אני משתינה והכל השתנה.

ולי בא אקשן בכלל

הצד האפל של ההר-יין
הצד הבהיר של ההר-יאנג
ללא ההר לא היה
.

צריך הר בשביל לקבל את יחס הזמן התנועה
הקושי בטיפוס בונה את הפסגה לאושר
הפסגה מראה לך שיש שמיים,והגבול בכלל לא נראה כמו סרט אדום שיש לגזור
אחרי הפסגה רואים את הירידה. אז יושבים קצת בפסגה,אבל הנשרים מזכירים את העובדה שאם אשאר בפסגה אני אהפוך לנבלה סרוחה(ורפויה מסיפוק) אז אני יורדת בשביל לנשנש איזה משהו שגדל באדמה מישורית..
גליצ'ים למטה,גוועת ברעב,וזה מטריד הרעב הזה,הוא מדגיש קיבה ריקה וקור בקצוות,אי שם במישורים למטה ,אחרי שמתחילים ללכת במאוזן אני מסנטזת לתוכי את מה שהשמש הפכה לאכיל.ואחרי שאני שוכבת על הגב,אני רואה את הפסגה...שקוראת לי לגלות אותה מחדש.

ויש
יש את הרגע המפוזר הזה,הבלתי ניתן לאחיזה הזה,של השעל האחרון לפני הפסגה,את הרגע שבו כל השיאים לקראת שיאם
נו איך קוראים לו....
אושר?
זה האושר?
החלקיק המיניטורי הזה?
הפיצי פיצפוני הזה?
בין התנועה למנוחה,בין השיא לאחרי השיא,בין פעימה לפעימה,או רחש בלתי נשמע בין תקתוק לתקתוק

מ מ כ ר ר ר ר ר ר ר

אני רוצה עודדד