מבבלגת לעצמי את השכל

אין חוקים באהבה

שקר!
לא היה
כמה שקרים אלוהים1
לבנים לבנים,לעיתים גם שקופים,כאלו שקשה לי לזהות רק בשביל לא לאבד שיווי משקל כי גם ככה יש רעידות קטנות בפנים.ממשפט אחד קטן.זר מילים לא ממש פורח שנורה לעברי מזו שגידלתי אותה.
המאגרים הכניסו את עצמם למצב חירום ואני כבר מזמן התרגלתי מדיי לחיות בנגיעות של רחמים עצמיים. הרחמים לא מרחמים ואני לא מרחמת עליהם כבר. הם רק מבצבצים ואני ישר לוקחת סלע גדול וחוסמת בזריקה ישירה
תנו לי יד ועוד יד שתתחום את העור שלי לתוך גבולות העצמי
אוסף של טיפות מאודות משיירי קיץ מתחיל להתרבות בשמיים ומקבל גוונים עכורים של לבן.(יש דבר כזה בכלל??)
כמה אפשר להיפגע מאחת שחולקת איתי גנים משותפים.
כמה זרות אפשר להרגיש במכת נוק אאוט אחת מאדם קרוב

ואני לא סובלת את המילה תסכול!!!
רק לא תסכול!!
אני לא מתוסכלת את שומעת???

גרגיר זעיר וכמעט בלתי נראה צרב אותי עד הנימים.

ממשפט אחד.

לעיתים אני נפעמת מהווית נשמתי. שהרי תאי גופי מתחלפים כולם כל פרק זמן,ולזכרונות יש את ממלכת הנצח.
מגרות מגרות,חלקן מועדות לשליפה מיידית,קלות למשיכה,לחשיפה,חלקן שמורות בכספות.
שכבות שכבות של זכרונות
מה שבמבט ראשון נראה שטחי ודל, קליפתי- מתקלף וחושף תחתיו רבדים מלאי תוכן ועניין, ששרדו. הקושי לטייל בנבכי הזכרון, אם קיים כזה, אינו בהכרח נובע מ"זיכרון גרוע", וגם לא בהכרח מחשש לחשיפת סודות שהוצפנו...
אוצרות חבויים בינות לתאים האפורים. חלקם פוצעים עדיין, אפילו הסרת האבק בנשיפה
עלולה להכאיב. קטעי זיכרונות, חלקם עמומים, כהים. אני מרימה ובוחנת שברים קטנים,
רסיסים. מצרפת, מאחה. מדביקה. הדבק זר אך לפעמים נטמע. בולט או משתלב? האם
התפרים נראים לכל עין או רק למתבונן מקרוב, למי שיודע? לפעמים חסרים חלקים. היד
הכותבת אמורה להשלים את הפיסות העלומות, הדמיון בורא קורים בין שבר לשבר ב??מקום
הגידם. אך אני חוששת להציב שם זיכרון חלופי, איבר זר, חלקי חילוף פלסטיים שקרניים.
לעתים, ורק אם גוף הזיכרון נוכח בעוצמה ברורה, אני חשה שמותר, שיסולח לי בפינות
הנשכחות.

הליכת חצי ירח,שקט,היום הלך לישון הלילה התעורר,מחשבות מסכמות את מה שפתוח לרווחה,רחוב ריק,ריח אורן בודד המשתרע בחלקיקים זעירים מאיר את תשומת אפי.
עוצרת לרגע, ענפיו מושכים את חולצתי-קוראים לי לעצור.כאילו שאיפת רסיסי ריחו העדין מתחננים אליי שאריח,שאריח את קיומו,או בעצם את קיומי.
ברגע אחד הכל מתנקז לנקודה אחת.אל הכלום,אל הרגע. רגערגע אחד.רגע יקר..הוויה נוכחת,אני רק עם האורן,נישאת על שובל קליל שמשכר את דעתי,הכל נימוך ומתפזר בבלוטות טעם ירוקות.
אסופת זכרונות על רומנים קצרים עם ענקים בעלי רגל אחת,מושרשים חזק בקרקע,נושאים ראשם אל על מתפזרת לי בתוך הבטן.



*

כבר למעלה משנה שלא...

לו יכלתי לכתוב במילים את מה שהגוף שלי מסוגל לבטא בהוויתו העכשווית
הייתי
מתנשפת
כ"כ
!

השמיים שלי מזה אדומים עכשיו
האטמוספירה מבשלת שם משהו למעלה

כנראה שזה חודש אלול

*
בעבר זה היה בגבולות של עצמאות צפונית,ישיבה בבית משלי,לבד שלא תמיד בוחר את עצמו ,סיגריה שמאדה לי את הריאות באותה מידה שאני מאדה אותה והרבה מילים,המון דיאלוגים,מונולוגים תלתלוגים מה שלא תרצו,עם כל הדמויות שאצורות או עצורות בתוכי-שוב איך שתרצו.
הירח היה יושב לי מול הפרצוף,המטבח היה מכיר רק את טביעות אצבעותיי והמון תגליות,תגליות שהיו מניחות את עצמן לתוך בלוג שהיה מכונת הכביסה,האסלה,הרפש,הנפש,השצף,הקצב. זו הייתה התראפיה השקטה שלי ,הרעש שמבטא את עצמו בשקט,השקט שדרכו מתבטא הרעש...

יש רגעים שבהם אני עוצמת את העיניים,כמו רגע לפני הפיסקה החדשה הזו ואני מניחה את עצמי שם,באותו לבד,באותו צפון,באותו אויר של אקליפטוס שמנשב את עצמו לתוך חלל הבית ואני מסוגלת להיות אותה ילדה-אישה שחווה את עצמה בעולם הגדול,בעולמה הקטן-גדול,בתפאורה הירוקה שאותה היא בחרה לעצמה ואני תוהה באיזו נקודה אני יותר מאושרת,או יותר נכון איפה אני מאשרת יותר את מקומי -שם...אי שם באותה נקודה רחוקה על ציר הזמן,או היום... מהנקודה שבה אני נמצאת היום היכן הייתי רוצה להיות,היכן הייתי רוצה להימצא באמת.

תמיד הייתי אמביוולנטית,תמיד הייתה לי נטייה לשאוף אל האופק מצד אחד ואיפשהו להיאחז בנקודות אושר על הווה ועבר,אין סתירה,רצוי סטירה,כרגע ג ם ליטוף,או ר ק ליטוף יעשו עבודה מופלאה.

בהיותי מתבוננת על אותה אחת באותו בית בצפון הרחוק,כותבת את עצמה לדעת ,יושבת ומדברת עם עצמה דרך מקלדת
בהיותי מתבוננת על עצמי ברגע ספציפי זה,שהיא האותה אחת מהשורה שמעליה -אני באותו הפריים,רק התפאורה השתנתה-העניין הוא שלא רק מבחוץ-זה לא שרק הנוף התחלף מירוק לחום,זה עוד הרבה דברים....
ישנה הסתגלות לכאב שבעבר היה ממוטט אותי,סף הכאב רק מעלה את הקיבולת שלו ומפתח תנגודת ,יש הקוראים(הקולות בתוכי) לזה לב שנסגר,יש הקוראים לזה מצב קיים שיש צורך לא לחיות אותו תחת כאב הנפש,יש הקוראים לזה הדחקה,השלמה,חוסר ועוד הרבה מושגים שמכילים את ההכל ואת הכלום.
לי זה מרגיש התבגרות,עוד סוג של התבגרות שלוקחת אותי אל עבר מקום שאני עוד לא רואה. אני מרגישה שמשהו משתנה בי,מן תחושה אורירית וכבדה גם יחד שמשחקת לי עם נוצה בתוך הבטן ברטט מאוד עדין שכמעט קשה לי להבחין ,אבל אני יודעת יודעת שקורה לי משהו. ויש את הסקרנות,יש את ההקשבה,יש את הסבלנות ויש תהליך שמביא לי תשובות ישר לפרצוף.
יש כלי שיכול לעשות עבודה
הדנא שומר עליי.( גם אותו ניתן לשנות אגב... לא תמיד במודע)

יש איחוי של הדברים,מעבר לגדה אחרת בתוכי נוצרים גם סדקים-זה בעקבות הבצורת-בכולנו יש כנרת כזו או אחרת.
יש קשיון לעומת דברים שמתרככים,יש רצונות חדשים שנולדים אל מול נטישת חלומות שכבר לא רלוונטיים להשקפת עולמי ולבבי,
יש רצון לסדר חדש,מסודר יותר בהיר יותר,נהיר יותר .
יש היכל של רגשות,מחשבות,תנודות שנכנסו ללתוך ערבול שייצור השתנות חדשה שלא מפסיקה לקרות.
נחכה.

יש משהו מאוד אופטימי בלא לדעת
בחיכיון אקטיבי
החיכיון הוא לא כזה כמו שיושבים בתחנה ומחכים לאוטובוס,הוא חיכיון כזה שמתאר יציאה להרפתקה שמזמנת מתנות בדרך.





מרגישה צורך להדליק סיגריה בעודי מתקתקת...
היום באוירה הדרומית כבר לא מעשנים בבית
רק דרך החלון

יש שם מישהו בחוץ????
לפחות נחלוק שמיים

מעורהרת

אל
יי

יושבת עם עצמי,חשיכה מוארת ומתבוננת על עצמי
התחלתי לקרוא אותי,את הבלוג שלי,נגיסות שכתבתי על רגעים בחיי ואין נשנוש יותר טוב מזה כרגע.
מתבוננת ורואה מעבדה של רגשות,של חוויות של צבעים בתוכי.
יש פוסטים שאני מסוגלת להרגיש ולזכור גם באיזו פוזיציה ישבתי כשכתבתי אותם.
יש פוסטים שאני תוהה האם אני כתבתי אותם.
הפסיפס השבור-מאוחה שלי.

גדלתי

התבגרתי.

התמימות כבר מחוספסת.

בבלגתי לגמרי.