|
|
|
הוא לכתוב משחקים שאין אדם שלא יכיר.
משום מה כולם מרימים גבה.
גם בעולם שבו ניתן ליצור שיוויון זכויות אנחנו כל כך צרי עין ומעדיפים לשים איש אישה במקומו ובמקומה.
אני אוהבת גיימינג. מתנצלת שזה משפט שגס לכמה אנשים, אבל הסדרה שהתחלתי לראות (Boardwalk empire - אמפריית הפשע)
מזכירה לי יותר מתמיד,
כמה רחוק אני יכולה להגיע.
ואני בדרך.
כי אני שני הקצוות.
הילדה שרק רוצה לחקור את העולם, ורואה אנשים בצורה הכי עמוקה שיש
ובנוסף אותה אישה, חכמה, שלמדה HOW TO MUDDLE THROUGH בחיים.
תמיד באלגנטיות, תמיד ממקום כנה ואוהב.
וגם ממקום ביקורתי, אנליטי ומחושב.
ואני חייבת למצוא את האיזון בניהם.
כי זה קשה כששני צדדים מושכים בכוח.
מתישהו,
זה אולי,
יקרע.
עריכה: נכתב ממזמן אבל רק היום קצת "מעיזה" לפרסם.
_________________
הורים,
לעולם לא יודו.
ולא כולם, שתדעו.
אבל ישנם הורים שלעולם לא יודו,
שגם ילדם לא מושלם הוא,
שגם הוא כמו הם בנעוריהם,
עדיין לא ידעו.
כמוהם,
מי הם.
_________________
עריכה2:
אני חושבת שכעת יותר מתמיד, כולנו יכולים להודות שאיננו יודעים דבר. גם לא בעלי ניסיון הרב ביותר בתחומים מסובכים כאלו ואחרים, לא יודעים איך לעמוד מול איתני הטבע, אך יותר מזה, מול הביולוגיה שלנו עצמנו.
לעאזאזל, אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו צריכים לישון...
ומצד אחד ניתן לומר שהעולם שלנו סופג מכה קשה בבטן, ש-איך נצא מזה אחר כך?
אך גם ניתן לומר שמה-הרס הזה יוולדו אינספור הזדמנויות חדשות. לעשות אחרת, לחשוב אחרת, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
תבינו, זו לא מחשבה שעולה בי רק היום, לנוכח המצב, זה כמו כדור מסטיק שיושב לי בבטן, ועם כל משפט בחיוך המפזר חוסר דאגות, מבורות, מעוד אדם שחי ב"חיה היום, תדאג מחר", כי מה פתאום שיהיה השלכות למעשים שלנו. לזיהום שלנו, לזללנות (*ליטרלי -אהמסיניםלמהלעזאזלאתםאוכליםעטלפים?!מהרעבאורז?!האמ*) שלנו.
מרגיש כאילו כדוה"א החליט שהספיק לו ו-פייר?
אני לא כועסת. הייתי עושה את אותו הדבר, אם היו בועטים בי פעם אחר פעם כ-שק חבטות, הייתי מחזירה.
אם זו, הדרך היחידה לגרום לסינים להפסיק לאכול כל מה שהם רואים ולאיטלקים להפסיק לזהם את הנהרות שלהם כך שגם לדגים יישאר מקום לחיות, אני די מופתעת שהעולם עוד לא השמיד אותנו, הישראלים, כליל.
כי בתור אוכלוסייה מיניאטורית (בהשוואה למדינות כמו בריטניה, גרמניה, ארה"ב וכו') אנחנו בהחלט מזהמים כמו פי כמה וכמה מהכמות שלנו. רק ה-רכבים שכל משפחה ממוצעת דואגת להחזיק כאן אחד פר נפש היא כמות זיהום פסיכית.
אבל בואו נדבר שוב על איך בחו"ל יותר טוב. איך זה החרדים, או הערבים, או ביבי. כן. בואו נדבר על ביבי. ונתעצבן בשקט. כמו שאנחנו תמיד עושים.
הרי, זה עבד לנו טוב, לא?
התקווה אמנם בת שנות אלפיים, אבל עם תקווה ללא למידה אפשר רק לנגב את הישבן.
נ"ב: אני יודעת ששדדתם את מדף נייר הטואלט ואני חייבת לשאול, למה?!
כי אם היו שואלים אותי ממה לקנות סטוק במגפה של וירוס זה היה שימורים, אוכל, VPN(!)
אבל. למה. נייר. טואלט?
תלמדו מהרוסים,
הם צוחקים לעצמם בשקט.
הם לא נואשים לנייר טואלט.
כי
להם
יש
בידה.
לא מפסיקים להעיר לי על השפתיים.
מאז שאני תינוקת זה היה בולט. שפתיים שמנות ומלאות וורודות. אני אוהבת אותן.
לא, זה לא אומר שאני מוצצת. ולא זה גם לא אומר שאני רוצה שתשלחו לי הודעה על כך.
פשוט חושבת שהן באמת יפהפיות. ועם הקושי הגדול של כל אחד להשלים עם מי שהוא אני מוצאת בכך נחמה. שיש את הכמה דברים האלו שלעולם לא הייתי משנה.
https://ibb.co/k7Xs0k
אוכל מעלה בי בחילה.
הגעגוע אליו משביע ומרווה אותי בעצב.
איך פיספסתי את השלט הענק בכניסה
שזו רכבת הרים מיוחדת במינה
אתה נכנס אחד, מתמזג, לוקח את הסיכון שגם תצא אחד.
והלבד, הוא כל כך לבד, שאף אחד לא מצליח למחוק את הרעש והכל מסביב כבר איבד מיופיו איך אמצא מלבדו? אהבה?
הוא כבר ממזמן לא מסתכל אחורה, מסתגל במהירות, רק אני כאן בוכה ורוצה לעצור הכל,לעצור את הנשימה עד שאצבע הכל כחול ואירדם.
מדי פעם גם הראש צריך פירמוט ואיך מפרמטים לב שבור כשכבר שום פלסטר לא עוזר, וכל שיר נשמע קודר, ולעזאזל(!) איך בכלל הגעתי לכאן.
אז אסגור את הדלת היטב היטב שמא לא תראו אותי עוד בוכה כי כל גופי כבר רק כאב ואני רוצה לצעוק. שתדע.
שראית בך ורק בך, את עצמי. איתך.
לאחר הקשבה ממושכת, לכמה וכמה גברים.
זה הכה בי, שרוב הגברים, או לפחות הרוב מאלו ששוחחתי איתם, מחפשים יותר אימא מאישה.
מחפשים את זו שתפקד, שתדאג, שתיתן חוקים.
ומצד שני תישאר כנועה תמידית, תטפל בכל המסביב, בזמן שהוא יוכל להמשיך ולהתלונן, על הקושי בעבודה, על הקושי עם האישה או מה שזה לא יהיה.
נדמה כאילו רוב הגברים שנקראים בדרכי לאחרונה לא מעוניינים באושר, כי הם מעדיפים אישה קשה אך כנועה.
מאשר אישה חזקה, וחופשייה.
זה מעלה בי קצת עצב, ההסתכלות מסביב על חברות ובנות אחרות, שמספרות לי או אפילו רק מראות בהתנהגותן, כיצד בשנייה שקיים גבר בחייהן, הוא נהפך להכל. למרכז, לעולמן בכללותו.
יכול מאוד להיות שזו אני הלא שפויה, אך ממתי אמונה שזוגיות צריכה להגיע ממקום נקי מתלותיות, נהפכה לאי רציונלית?
אני חושבת ששכחנו קצת להנות מהלבד שלנו, מדי יום רואה עוד זוג ועוד זוג, שמבחוץ אולי נראה שאיזה יופי ויש להם הכל, אך מצד שני הם רק נאחזים בכוח אחד בשני, כי הם לא מחזיקים מעמד לבדם.
וכמובן שזה לא כולם, אך ציפיתי בזה יותר מדי פעמים לאחרונה, ומשום מה לא מצליחה להפסיק להרהר בכך.
אולי כי אני לא מאלו שהצליחו עד כה לפחות, להרגיש את התחושה הזו, של לאהוב באמת, עד הסוף, עד כדי אהבה עיוורת לחלוטין.
אני מאלו שתמיד משאירות מרחק מסויים, תמיד חייבת את הספייס הזה שהוא שייך רק לי. שאף יד של אחר לא נוגעת בו. גם לא הבן זוג.
מניחה שאני לא צריכה לאבד את עצמי שוב, כי כבר הספקתי למצוא אותי. והבנתי שאני חייבת שיהיה אותי, ואין בי הרצון להפוך לאנחנו, אלא אני, ואתה.
פתחו את הקישור כדי לשמוע את השיר.
It's clearly that I want to go
but I have no other place
where I can sit all alone
stop those ringing that's inside my head.
Someday I'll be free
but right now I'm just not me
and it goes on and on and on
'till I can't breath
and it goes on and on and on
even when I sleep
and I want to scream out loud
but I can't speak
and even if I do, you won't hear it.
now that you're far away
you've found yourself a better place
occasionally popping in my head
how I lost you when I shouldn't have.
someday I'll move on
but right now, the sorrow won't go
and it goes on and on and on
'till I can't breath
and it goes on and on and on
even when I sleep
and I want to scream out loud
but I can't speak
and even if I do, you won't hear it.
cause I have lost my chance, to say it.
בין הקירות שלוחצים אותך, לחשוב לאט, לפעול מהר,
להתבגר, לסדר לשם להסתדר.
רגליי כושלות מדי פעם במירוץ הזה שלא רואה את הסוף.
עוד אחד מתקשר ועוד אחת מזמינה, וכולם רק משתדלים
לא לצאת מהתמונה, להתעדכן, להישען, על מציאות בדויה.
אם אתה לא שם אתה כלל לא נמצא, מלבד בתודעה
של עצמך, בהירהורי הלילה עד עלות השחר במיטה.
והיא קרה, זה לא רק המזגן, זו הנפש שאיבדה עניין
והיא כמהה לידע, אך צמאה לחופשה,
כשאתה רץ בגלגל ללא מטרה, קשה להתמקד בעשייה.
ואז תמיד מגיחה אותה תהייה, האם בכלל כדאי להשתתף במירוץ?
או שמא לנוח, לנקות קצת את הראש?
מהירהוריה של סטודנטית ממוצעת ולעתים אבודה.
"אני, אחת כזאת של חלומות,
הטובים באים לי בימים, השאר כבר בלילות."
וחזרו להם הסיוטים. בין עבודה ללימודים ושאר לחצים, הגיוני. רק מחפשת רגע לנשום בין מירוץ למירוץ, ומנסה שתמיד להישאר אמביציוזית.
המטרה מולי, ואני הולכת לקטוף אותה בשתיי ידיים.
אני חייבת למצוא משהו או מישהו מרענן.
כולם כל כך זהים לי, וזה כבר די מאוס.
איפה כל האנשים ה'מוזרים' או shall I say מיוחדים שהייתי מכירה בתדירות גבוהה פעם?
הם נכנסים לי לחיים, נכנסים ויוצאים.
חלקם טובים, חלקם רעים, נקמנים, משכילים, טיפשים, עשירים, עניים, מיוחדים, משעממים.
אך לכולם יש נקודה אחת משותפת ללא יוצאים מן הכלל.
כולם מעשירים אותי בדבר כזה או אחר, בעוד תובנה קטנה על החיים ועלינו כבני אדם,
מדי פעם זה מרגיש קצת כמו לראות נשיונל ג'יאוגרפיק
אך מדי פעם, זה יכול להיות כל כך מרתק.
והרגעים הללו הם אלו שהופכים כל מסע כזה עם אדם כזה או אחר לשווה את זה.
ואולי זה מסביר למה קשה לי להיקשר, כשאתה רגיל כל כך להתבונן מבחוץ
אתה מתחיל לבדל את עצמך, ושוכח קצת איך זה באמת להיות שם כל כולך, בגופך, בנפשך, בדמך.
