|
|
|
הרגע הזה שאתה מכיר משהו שאתה יודע בוודאות שתתמכר אליו.
והרגע שהבנתי שאני ממש חנונית אם אלו הדברים שאני מתמכרת בקלות אליהם.
אנימה, וגיימינג, ואני תמיד האמנתי שאני ממש מגניבה.
או שמא אני פשוט שניהם.
כי יש לי פן כזה שרק דורש טירוף, ופן אחר שרק מצפה לשקט שאחרי הסערה.
מן אמביוולנטיות שכזו.
יש לי הרבה השראה בזמן האחרון.
היצירות נשפכות ממני, וזה גורם לי להרגיש טוב, לא סתם טוב אלא ממש טוב.
זה גורם ללימודים להיראות פשוטים יותר, ולי להרגיש כאילו אין דבר שאני לא יכולה לעשות.
די ברחתי מכאן, ודי מכל פלטפורמה אחרת,
אני חושבת שפשוט הספיק לי. כל פלטפורמה שקיימת, מלאה לצערי ברובה בצביעות
וגם אם קיימים כמה בודדים מתוכה שאינם כאלה, הסיכוי ליפול דווקא עליהם נמוך.
(התואר הזה גורם לי להקיא מתמטיקה).
אז אני חושבת שסיימתי כאן, ובפייסבוק וכל זה.
אני רוצה לצאת החוצה, לא להיכנס לחדר ולהתכתב מהמחשב בתוך הבועה שלי
אני רוצה לצאת החוצה לראות, לשמוע, להרגיש, לחוות, ולחיות.
ובעיניי כל פלטפורמה שתהא, הן אינן המציאות.
ובשביל הבועה שלי קיימת הגיטרה. אז בעצם יש לי הכל.
אבל היה נעים להכיר, והיה נעים לטעום.
ועכשיו צריך להמשיך הלאה :)
הרגשתי לרגע כמו ילדה בקולג' אמריקאי, הכל זר, וכולם נראים כאילו הם הספיקו להבין הכל ואני מפגרת מאחור.
כולם בשלהם, ואני תוהה איפה אני בכלל משתלבת בכל העניין הזה.
המקום היה ענק, וכמובן שהספקתי כבר ללכת שם לאיבוד, typically me.
תמיד אמרתי בעבר שלא אלך ללמוד לימודים גבוהים,
אך גם בעבר הייתי בן אדם שמתחבר בקלות ולכולם, והיום המצב הפוך לחלוטין.
קשה לי למצוא את עצמי בין כל כך הרבה אנשים, כשאני יודעת בוודאות שרובם לא יבינו את הבדיחות המוזרות שלי, אלו שרק חברות שלי כבר שנים, סוף סוף מבינות.
אני מודה, יש בי מין המוזרות, ואפילו שגעון, אבל זה מפתיע שרק אני רואה בזה דבר חיובי ולא שלילי.
זה מייחד אותי בין האנשים האלו שאני רואה ברחובות או בלימודים, שנראים כל-כך זהים ומכניים.
או כמו שאמרתי בעבר, "זה נכון שאני משוגעת, בצורה הכי נפלאה של המילה."
שישנים עם טלוויזיה דולקת. חייבת לשמוע דיבורים.
שרק לא יהיה שקט, שקט מפחיד אותי. שקט מעורר בי אסוציאציות שליליליות.
שקט מעלה בי תחושת מוות.
וככה אני כמעט בהכל, בחברה, בזוגיות, בחיים.
כי אני לא רוצה שקט.. שקט מהווה מבחינתי את ההתחלה של הסוף.
שקט מעורר בי חרדה כמו שקט שלפני סערה.
והמקום היחיד שבו אני חייבת שקט זה כאן, בכתיבה.
כי המחשבות שבי כל כך רועשות שעוד קצת שקט מבחוץ ואשתגע.
אז היה לי שבוע מחורבן. מאלו שאתה תוהה למה יצאתי בכלל מהמיטה.
הוא לווה בשלל אסונות ופציעה פוטנציאלית, ועכשיו בכאבים לאחר איזה עניין כירורגי.
אבל משהו בסופ"ש הזה ממלא אותי בשמחה. אולי כי אחרי שכל כך הרבה רע עבר עליי
מכאן אפשר רק לעלות.
אני מניחה שתמיד אישאר כמו רכבת הרים, לרגע למטה ושנייה אחר כך שוב למעלה.
לילה מקסים.
זה נראה פשוט Pointless בנקודה הנוכחית.
אם טיימינג היה נרכש, רוב הסיכויים שהייתי רוכשת אותו כמעט בכל מחיר.
אבל אין לי טיימינג, ואולי מעולם לא היה. אולי גם לא צריך, מי יודע.
אני חושבת שזכור לי רק מקרה אחד שבו הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. וזה קרה כל כך מזמן אבל זה עדיין crystal clear במוחי.
אח, יחי ההבדל הקטן - הטיימינג.
אם יש משהו שמרגיז אותי זה מחסום כתיבה.
ואולי זה דווקא דבר חיובי, הרי אומרים שהיצירות הכי טובות נוצרות במצב רוח מלנכולי.
כנראה שממש ממש טוב לי.
החלטתי לקחת את כל המחשבות שישבו לי בראש זה זמן רב ולהפיק מהן תועלת בצורה שאני הכי טובה בה, מוזיקה.
יש רגעים שהאכזבה תופסת אותך לא מוכן.
האכזבה באה בעיקר מהתחושה שעמדת באותו נקודה, כמו בעבר, וטעית, כמו בעבר.
אם יש משהו באמת מאכזב זה להרגיש חוסר התקדמות.
עמידה במקום, אחרי שהאמנת שעברת כברת דרך.
זה מתסכל שגם אחרי המון שנים זה לא יוצא לי מהראש, ותחושת חוסר ההבנה שוב מסתכלת אלי מהמראה.
מרגיז. חשבתי שהגעתי רחוק, ואולי כדאי פשוט לחזור להתחלה. ולהתחיל מחדש.
