אוהבת

אינו זירת איגרוף אלא סייף

רבים רואים בו עריץ

שולט אכזר ורב כוח

חוששים ממנו עד הקבר

ובעצם מעצירת החיים

אם כבר מדמיינים אותו

זה בפרצוף נוטף רוע

ובידיו כלי משחית

מושמץ על לא עוול בכפו

כי בעומק הלב יודעים

שאף פעם לא יעניש  

כל הזמן ממתין שם

מאחורי גלימה פשוטה

עם תווי פנים עדינים

מי שמחייך אליו רואה

הבעה נרגשת ונבוכה

העיניים שלרגע משפיל

עד שמתבונן מהצד

תמיד שם בשביל כולם

מתכווץ ומסתיר נוכחותו

כשהכלל תופס את החלל

מלווה מהצד לאורך החיים

מחכה תמיד בסבלנות

לרגע בו ייקרא לשרת

לעזור בין הממדים לעבור

כמדרגה עליה העולם דורך

ומגיע לסיפוקו

השבת מתחילים "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", אפילו טרם היות האור והחושך. מסיקים שמדובר בשמיים וארץ אחרים. אכן הביטויים רב-משמעיים, כמו השמיים כאידאל והארץ כמציאות. המתח נמצא ביסוד מחלוקת שהיא לשם שמיים, הלל ושמאי. לפי בית שמאי האדם ראשו בשמיים, צריך לפעול לפי האמת. אליבא דבית הלל האדם רגליו בקרקע והשלום מניע אותו. לפעמים חושבים שבית שמאי מתייחס יותר לאל ובית הלל לאדם, ולא היא. שניהם פעלו לפני גילוי ההומניזם שלראשונה שם את האדם במרכז ולא את האל. זה לא אומר שלא היו יחידים שחשבו כך קודם לכן, אך לא נמצא לכך ביטוי מקיף גם לא בהלכה היהודית.

בית הלל ובית שמאי מסכימים שצריך לפעול בהתאם לרצון האל. הם חלוקים איך הכי נכון לעשות זאת. לכן מחלוקתם היא לשם שמיים. המתח בין האידאל והמציאות, האמת והשלום כה בסיסי שגזע ההלכה היסודי מוציא ממנו ענפים המגיעים להלכות המעשיות והפרטים הקטנים. למשל נשאלת השאלה מדוע פיקוח נפש דוחה שבת? הרי האל במרכז, לא האדם. לפי בית שמאי הסיבה היא "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". לפי בית הלל נאמר בתורה "וחי בהם" כלומר האל הודיע שלא צריך למות מקיום מצוות יומיומיות ומכאן שפיקוח הנפש מבטא את רצונו. שמים לב, לפי שניהם הסיבה אינה שחיי אדם חשובים אלא שכך מתאים לאל.

מהלך המחשבה הכללי נובעים הבדלים מעשיים. כפי שלימד אותי רב שאיני בטוחה שהיה רוצה שאזכיר את שמו כאן, לגבי חולה הנוטה למות לפי בית הלל יש להציל שנאמר "וחי בהם". לפי בית שמאי לא, לא כי לא יקיים שבתות הרבה. ומה לגבי הצלת עובר? לפי בית שמאי כמובן, כל חייו ישמור שבת. לפי בית הלל לא, כי הלכתית עדיין אינו מוגדר כחי עד גיל מסוים. בנוסף לדעת חז"ל יש לחלל את השבת כדי להציל יהודי אך לא כדי להציל גוי או כופר. אלה זוכים בהצלה משום "דרכי שלום", לא בגלל האידאל אלא בגלל המציאות. חוששים שאם היהודי לא יציל גוי בשבת גם הגוי לא יציל יהודי. אין כאן הכרה בחשיבות חיי האדם בפני עצמם.

חושבים שאלוהים כתב את התורה כפלא שמימי אך מי שקורא אותה הוא האדם הארצי. טוענים שהפרשנות עברה מפי האל מסיני עד ימינו אלה כתורה שבעל-פה. תקצר היריעה מלהיכנס לעובי הקורה כאן. בעיני בסיכום כדברי רבי יהושע ההלכה "לא בשמיים היא", אלא ביד האדם. האדם שלפי האמונה יש בו חלק אלוה ממעל פועל גם לפי השלום וגם לפי האמת. בכל פעם שהוא מגלה משהו טוב, כדאי שידע שיש לכך תוקף. יש בנו סרגל פנימי למדידת הערך החיצוני. אם מה שהיה אינו מתאים להיום זה לא מכיוון שהיה רע אלא כי הטוב הולך ומשתפר. לכן על דעת המקום והקהל כדאי שיתעדכן. הקשר בין השמיים והארץ, המציאות והאידאל, מעגל.

בראשית א' כ"ו:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"

שבת שלום

אלא אם אתה רוצה אותי

ממטרי אכזבות

בדידות פחדים

משקעים קשים

כמדבר מייבשים

נטפי

אהבה

דמע רצון

משיב הרוח

ומוריד הגשם

מנביטים

יש לילות בהם חולמים

לפני שנרדמים

וממשיכים אחרי שקמים

ציור כמה שיותר קווים לדמותו של מי

שמיד ברור שהמפגש איתו חד-פעמי.

גילוי תה חדש אף שדגמתי כבר המון

עם תפוז, נענע, ג'ינג'ר, דבש וקינמון.

שמש חמימה שמעלה חיוך על פנים

פשוט בלי שום קשר לתוכן העניינים.

תרגול סבלנות פנימית ונימוסי שולחן

בשיח מנתב עד שלפרידה יהיה מוכן.

לפעמים חושבים שאם לא התנגדתי הסכמתי. יש יתרונות לאיפוק וליכולת הספיגה הגבוהה. הבנה, הכנה והמתנה לשנייה הנכונה בה רועמת יותר מכל פיצוץ המילה שמתגלה

היום המתיקות שבי

נמסה לשיניים ננעצות

חג שמח

מקור התמונה

יש קו דק, אמון