ובאמת שזה הכל עד לכאן

האם אני חונקת?

האם האהבה שלי יותר מידי נזקקת?

האם אני יודעת לאהוב בלי להרוס?

האם אני מספיק נזהרת?

האם יש לן מישהי אחרת?

על פניו. האם זה קשור אליי?

האם לנצח אצטרך לדאוג?

שמא יש אחרת שתמלא את כל צרכיו?

איפה עוד אמצא אהבה?

נ.ב.

קדימה, תנתחו אותי, כל המומחים למיניהם.......!!

סליחה.
סליחה שלא סיפרתי הכל.
סליחה ששמרתי לעצמי עוד מעט מן הרע.
סליחה,
סליחה שלא לקחתי את היד שהושטה לי,
שלא יצאתי מהביצה הטובענית הזאת,
שנקראת,חיי.
סליחה,
שלא האמנתי שמגיע לי יותר,
או לפחות קצת יותר...
סליחה שבאתי רק לפרוק
ולפרוץ את הסכרים שבתוכי, אצלך.

סליחה,
שאהבתי אחר לפניך,
שאולי בעיניך, זאת לא אהבה,
סליחה שהתמכרתי.
לא רציתי כנראה,
למצוא את הכוחות בתוכי, להיגמל.
סליחה שפגעתי בך,
ע"י שחשפתי בפניך את הרע שאני נושאת בליבי.
סליחה.
שלמרות שאתה תמיד שם בשבילי,
מעולם לא הייתי שם בשבילך.
סליחה.







בבקשה ....
אתה סולח?...

תלושה.
תלושה מהאמת,
תלושה מהמציאות.
תלושה מאהבה,
תלושה מעצמאות.
נוצה ברוח,
כאב הלב נשאר פתוח.

הזדקקות טהורה,
לקרקע יציבה.
לידיים שיאחזו,
לא ירפו לעולם.
ללב שיאהב,
כל פגם וצלקת.
ללב שישמע את הצעקה -
גם בשקט.

תלושה,
מהכל,
איפה אני?

והינה היא עוד מחייכת,

מנהלת היא חיים כפולים.

היא שבחוץ- וההיא שבפנים.

ההיא שבחוץ מתמסרת,

ואוהבת היא עד כלות.

עד כלות כוחות הנפש,

עד שאין עוד ציפור שמזמרת בליבה.

ההיא שבפנים לפעמים נמעכת,

הצידה נדחקת.

ויש לה רצונות, ואהבה,

ויש לה מה לתת מעצמה.

היא מלאה, היא מתפוצצת,

וכשהים שבה גואה,

דמעה בה מתנוצצת.

ופעם ב- 

הן נפגשות,

כשהלב מתרוקן,

כשהגוף מותש,

כשנגמרות הדמעות.

הן מחזיקות ידיים ושואלות,

"ועכשיו, לאן?"

ופתאום זה מכה בי,

הידיעה,

שזה פשר הדברים...

שזאת הסיבה שאני לא שם בשבילו,

כבר לא...

זאת הסיבה שכל האהבה והמתנות-

לא מרגשות אותי,

לא מכפרות על הכאב.

אני ציפור דרור בכלוב של זהב.

טוב...אולי לא זהב...אבל בכלוב.

פתאום רוצה דברים,

ולא חוששת לדרוש,

לפחות לעצמי, בשקט בלב,

איך הייתי רוצה שיהיה מישהו-

לחבק על שפת הים,

לפני האקשן במיטה,

ללכת להופעות יפות,

לרקוד צמוד באיזה ערב שירה...

יש שיקראו לזה- לצאת.

אני קוראת לזה זוגיות.

כן. זוגיות מחוץ למיטה.

אז מה יקרה אם אזמין כוס יין,

ואשען עליך, ואתה עליי,

ותחבק אותי חזק אליך, ותנשק.

אז מה אם נהיה זוג וונילי כלפי חוץ לרגע,

אל תדאג,

לא תאבד את השליטה,

 מיד כשנחזור הביתה-

אחכה על ארבע על המיטה.

נ.ב.- הצילו.

רוצה להשתחרר לפעמים...

מי בא לים?

לא לשכוח יין וכוסות ;)

גם כשעל פני השטח מריבות ומילים קשות,

גם כשהולכים לישון גב אל גב לפעמים...

קמים בבוקר, אנשים חדשים.

ואין טינה, 

והוא עדיין דואג, 

והיא עדיין מלטפת לפני שהיא הולכת.

וכל אחד נפנה ליומו,

ובסוף היום שוב ניפגש,

ויהיה לנו טוב,

לפעמים גם רע,

והכי חשוב-

שמתחת לפני השטח-

יש לנו אותנו.

יש לנו אהבה.

זה עמוק- עמוק בפנים,

ולא תמיד רואים על הפנים.

רק היכולת לאהוב למרות הכל,

ולסלוח,

לדבר בלי משקעים,

ולא לברוח,

זה הדבק העצום שמחזיק אותנו,

זאת האהבה האמיתית שגודלת איתנו.

וזה לא עוזר,

התחנון, הסליחה,

בסופו של יום-

שוב הלכתי לישון בוכה...

אישה שורדת מרגישה שכל סוף

הוא התחלה חדשה.

אישה שורדת לא נלחמת בגלוי-

היא כמו מי תהום,

מחכה לרגע בו תתפרץ אל העולם.

אישה שורדת נותנת את כולה,

חוץ מפירור אחד אחרון של עצמיותה.

אישה שורדת מבינה

שאחרי הכל-

יש לה רק את עצמה.

שונאת אנשים שלא יודעים לבקש סליחה

את מקדשת את העצב,

נוגעת בו עמוק,

שוקעת, לא נופלת,

מרצונך,

אל הכאב המתוק.

מושיטה ידיים,

מהלכת על החוף,

וכבר לילה, ויש רק חושך,

שאותך יעטוף.

את מזמרת בלחש,

את שיר העצב,

את לבד עכשיו,

וטוב לך ככה,

רק הערב.

פסק זמן מהחיים,

מהצורך לספק אחרים,

זמן אהבה עצמית,

לתת את עצמי לעצמי.