שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Xuixo

לפני 3 שנים. 20 בספטמבר 2021 בשעה 18:21

הזמן הזה הוא קטן, הוא פחות מנקודה, הוא אפילו לא נשימה.
הזמן הזה הוא כמעט כלום, אפילו לא מיצמוץ של היקום.
ובתוך הזמן הזה, הקטן הזה, יש אלפי שנים קדימה ואלפי שנים אחורה ואני כאן,
אני כאן לבד.
ואולי אתה היית קודם, אלף שנים קודם, אולי מאה אלף שנים קודם ואולי עוד לא נולדת.


איפה אתה?


הרגע הזה, הרגע הזה שבו אני מתקיימת, הזמן הזה, הוא כלום, הוא קטן, הוא פחות מפעימת לב,
הוא כלום.
אולי גם אתה חיכית לי חיים שלמים ואני עוד לא נולדתי?
בשביל שאתה ואני ניפגש צריך לקרות נס.


אולי כשהפכתי לפחמן אתה כבר היית בבשר ואולי כשאני באתי אז אתה חזרת לאדמה?
בכל מקרה, אני לא יודעת איפה אתה.


הזמן הזה הוא כלום, הוא פחות מנקישת אצבעות, אולי אתה בעתיד?
אני כבר לא אהיה בעתיד.


ואולי גם אתה כתבת לי פעם, ככה בדיוק כמו שאני כותבת עכשיו:
איפה את?
איפה את אהובתי?


תגיד לי, מתי יהיה הזמן שלנו?
מתי ניפגש?
צריך שיקרה נס.

 

 

 

לפני 3 שנים. 25 בינואר 2021 בשעה 19:28

הדברים האלה לעולם לא ישחררו אותך, את יודעת.
הם נסרחים אחריך לכול מקום שאליו את הולכת, אנשים רואים, הם רואים.
הדם שאת מוציאה מהוורידים, הופכים לחוטים צמר אדומים שמתנפנפים מזרועותיך.
הם רואים, אפילו העיוורים רואים את הדם שלך נכרך סביב צווארך בפסים פסים וחונק אותך.
רצית לעמוד באמצע הכביש המהיר, דמיינת את האספלט חם מתחת רגלייך
קיווית שתבוא מכונית ותוריד אותך מהר, אבל שכחת שאת עשויה משקית
וכשנכנסת בך רוח את עפה למקום אחר
עכשיו נזכרת?
יש עץ אחד שאת אוהבת מאוד, מטפסת עליו, ומגיעה לצמרת.
בין ענפיו את לוחשת סודות, שולחת תמונות שלך מאוננת.
אבל השמים מתביישים בך, הם מאדימים ומשחירים ומדליקים ניצוצות, אפילו הירח שותק בגללך,
הוא ראה הכל ולא אכפת לו.

הדברים האלה לעולם לא ישחררו אותך הם ילכו איתך לכול מקום וכולם רואים.
מה שלא תעשי, איפה שלא תתחבאי, הם יבואו כמו צל אחרייך וכולם רואים.

זה הזמן שלו לשבור אותך, לפצפץ אותך כמו ענף יבש.
זה הזמן שלו לעשן אותך, לדרוך עליך ולכבות.
מי יפספס כזו הזדמנות?

 

 

לפני 3 שנים. 13 בינואר 2021 בשעה 15:50

פעם ניסו לקחת אותי, הגוף שלי שכב ישן בספה והנשמה שלי יצאה ונמשכה ע״י שני גברים.
בעצם אני לא יודעת מה הם היו, הרגיש לי שהם זכרים.
אחד היה מאחורי, דוחף אותי והשני מושך אותי וההוא מאחור אמר לי:
״תפסיקי להתנגד!״
כמובן שלא הפסקתי, מעולם לא הפסקתי ולא התכוונתי להתחיל ואז יצאתי מזה.
חזרתי לגופי, קמתי וברחתי מהר,
לא יכולתי להשאר לבד
פחדתי נורא וחשבתי שאם יתקיפו אותי בשנית לא יהיה לי מספיק כח.
נכנסתי למיטה ונצמדתי אליו
״תשמור עלי״

אני שונאת שאני צריכה שישמרו עלי, אני שונאת שאני מפחדת, שאיני יכולה לבד.

לפני 4 שנים. 30 במאי 2020 בשעה 19:24

אני מניחה לך, רואה?
אני מניחה לך ממני, קח את כל הזמן הזה בלעדי,
הלוואי שתמות בלעדי,
הלוואי שתכאב לך המנוחה ממני, שתשתגע.
אני מניחה לך והולכת להיות של אחרים,
תנוח אהובי,
תנוח ותחלום עלי מפשקת לאחרים,
מתענגת מאחרים,
יונקת אחרים,
שותה תכולתם של אחרים,
אתה נח?
אני מניחה לך כי היית לא שלם, פגום, כי היית משחק של ילדים ואני לא ילדה,
אני אישה-
אישה רעה .
הלכתי,
אני הלכתי ואתה תשכב ותנוח.

לפני 4 שנים. 17 במאי 2020 בשעה 9:41

אני מחזיקה את האצבעות שלי חזק כדי לא לכתוב לך, את השפתיים מכווצות חזק כדי לא לדבר איתך,
את העיניים אצטרך לעקור כי הכאב בלראות אותך הוא בלתי נסבל.
אבל הריח שלך,
הריח שלך לא הולך לשום מקום, ממלא את החזה שלי..
ריח חמוץ של זעה,
אני מתלבטת בין גועל לריח גן עדן.

לפני 4 שנים. 4 במאי 2020 בשעה 10:14

כמה מכות הירח מקבל
פיצוצים פיצוצים
כולו פגיעות, מלא מלא חורים
ובכל זאת הוא מוצא בתוכו את הכח להאיר את הלילה, כל לילה.
מעט או הרבה, העיקר שאינו נעלם, נשאר בחיוורונו הממסטל, לא הולך לשום מקום,
מזכיר לי אותך.

לפני 4 שנים. 30 באפריל 2020 בשעה 15:48

הנה חיה בשרית, פיה עגול ושמן, מנוקב.
היא יונקת איברי מין של זכרים,
כלבים, זאבים ובני אדם.
היא מוצצת אותם דרך זרנוקם הקטן, מוצצת את מהותם, יונקת מהם את החומר שממנו הם עשויים,
שואבת מתוכם את תכולתם.
בתחילה הם אינם מתנגדים, תוקעים בפתחה הבשרני את הזרבוב הקשה והאומלל ומתענגים על השאיבה.
החיה הבשרית מוצצת בקצב טוב, היא מתמסרת ברצון ועיניה מתגלגלות לאחור.
היניקה נעימה להם, מהפנטת,
אבל במהרה הופכת היניקה למכאיבה, מענה והם מנסים להתנתק,לברוח!
הם מנסים למשוך עצמם לאחור, לצאת מתוך פיה, לצעוק, להכות בראשה,
אך לשווא!
החיה הבשרית יונקת ודבר לא יעצור אותה,
היא יונקת מכוח האינרציה, היא יונקת בוואקום חזק, היא יונקת כבוכנה,
היא בזון והיא גומעת את תכולתם אך אינה שבעה.
היא שותה ושותה ושותה,
שואבת אותם מתוך גופם,
מתוך עורם ומותירה אותם קליפה.
זה הכל,
קליפה.

לפני 4 שנים. 21 באפריל 2020 בשעה 0:37

פעם מזמן רציתי לספר לך קצת, מעט, קמצוץ, מוך.
אבל אמרת שהיה לך מספיק מהקורבנות הזו בחייך, שאתה לא רוצה לדעת והשתקת אותי, נעלת את פי
ואני את המוך שלי דחסתי עמוק בחזרה,
עמוק עמוק למקום שבו לעולם לא תמצא,
אפילו ותרצה,
אפילו ותחפש.
לא תקבל את המוך המסריח שלי לעולם, אף פעם.
המוך הדוחה שלי ואני לא נצא אליך,
לא נתפשט מולך
ולא נרקוד לפניך.
אתה לא תראה את הזכוכיות שבכפות הרגלים ולא תריח את השער השרוף ואת הדם, 
לא.
אני והמוך שלי יש לנו אחד את השניה ואנחנו לא צריכים אותך.

לפני 4 שנים. 18 באפריל 2020 בשעה 12:24

עשיתי את זה בשביל לחיות, בשביל לחיות.
אם לא הייתי עושה את זה אז הייתי מתה,
מתה.
לקח לי זמן רב להניח לבנה על לבנה, לבנות חומה, זמן רב.
עכשיו אני כהה, שמורה, מאובנת
אבל חיה.
היה לי הרבה רגש, יותר מידי רגש,
המון רגש, 
כמעט וטבעתי.
הייתי צריכה לבחור ובחרתי לחיות, 
בחרתי לחיות.
אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להרגיש הרבה
וזה מפחיד אותי.
הרציונל מושך אותי אליו כמו מגנט, ככה זה עם מודעות.
אז אני מרגישה מעט, קצת, מעט מאחורי חומה, 
שמורה ומוגנת, 
בלי רגש.


יום אחד מישהו יבוא ולאט לאט הוא יחפש את דלת הסתרים, את הכפתור הסודי.
 ואני אבטח בו 
ואבטח בעצמי והוא יסיר לבנה אחר לבנה מהחומה הגדולה
והלב יצא שוב לחופשי
ואני ארגיש את הכל, חזק ובעוצמה ובלי פחד.
יום אחד,
יום אחד.

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 17 באפריל 2020 בשעה 19:37

השטיח היה כחול עם גוונים כהים ושערות כלבים דבקו בו. 
הוא היה צמרירי והיה לו ריח רע של חיה, ריח שאף אחד לא טרח לשטוף ולגרש.
לפעמים הייתי מברישה אותו במברשת השער שלי, פסים פסים פסים, מתחילתו ועד סופו, שעה ארוכה הייתי מסרקת אותו בדלת סגורה, אבל הריח הרע היה נשאר והגושים לא החליקו.
בתוך גווניו היה עולם, גלים של ים או מערבולות של רוח. כששכבתי עליו על גבי, ראשי נטה הצידה לראות סירה טובעת או ציפור מסתחררת.
את כל חדרי כיסה השטיח ובשביל לגלגלו הייתי צריכה להרים מעט רגלה של מיטה ושל שולחן.
השטיח התפורר לאט, צידו התחתון מלא בשתן מיובש וצידו העליון התקרזל ונמק.
בגיל תשע הפסקתי לשפשפו וגושים חמימים של דם ולכלוך דבקו בו ובגבי.
בחושך היה הופך השטיח לתהום והמיטה התרחקה והתרחקה, לפעמים עברה את התיקרה לשמים, חבל שלא קפצתי.
לא סיפרתי על השטיח הכחול לאיש ועכשיו אני מספרת לך.