הזמן הזה הוא קטן, הוא פחות מנקודה, הוא אפילו לא נשימה.
הזמן הזה הוא כמעט כלום, אפילו לא מיצמוץ של היקום.
ובתוך הזמן הזה, הקטן הזה, יש אלפי שנים קדימה ואלפי שנים אחורה ואני כאן,
אני כאן לבד.
ואולי אתה היית קודם, אלף שנים קודם, אולי מאה אלף שנים קודם ואולי עוד לא נולדת.
איפה אתה?
הרגע הזה, הרגע הזה שבו אני מתקיימת, הזמן הזה, הוא כלום, הוא קטן, הוא פחות מפעימת לב,
הוא כלום.
אולי גם אתה חיכית לי חיים שלמים ואני עוד לא נולדתי?
בשביל שאתה ואני ניפגש צריך לקרות נס.
אולי כשהפכתי לפחמן אתה כבר היית בבשר ואולי כשאני באתי אז אתה חזרת לאדמה?
בכל מקרה, אני לא יודעת איפה אתה.
הזמן הזה הוא כלום, הוא פחות מנקישת אצבעות, אולי אתה בעתיד?
אני כבר לא אהיה בעתיד.
ואולי גם אתה כתבת לי פעם, ככה בדיוק כמו שאני כותבת עכשיו:
איפה את?
איפה את אהובתי?
תגיד לי, מתי יהיה הזמן שלנו?
מתי ניפגש?
צריך שיקרה נס.