ריצפת השירותים דווקא היתה נקיה,
לרגע קצר שמחה שהבחינה בכך, ואז כרעה.
הצום הגדול עבר בייסורים והרעב חבט בה מבפנים,
עכשיו כל זה עמד להסתיים.
ידיו כבר עסקו בחיפזון בפרימת האמון
ואיברו קיפץ החוצה משוחרר מכל כיבליי נישואיו.
היא לקחה לעצמה עוד רגע קטן, כמעט בלתי מורגש,
לבחון בתמיהה את המאכל,
לא שלא ניזונה ממנו בעבר,
אלא שבכל פעם הפתיע אותה מחדש גודלו העצום.
״התגעגעתי אליך״,
זה כל מה שהיה צריך להאמר על מנת שתמצא עצמה שוב פותחת פה להכיל,
זה והזנב שפרפר בעצבנות מעל לישבנה.
הפעם הראשונה היתה בעכו,
אחר כך שמעה שהביא לשם את אישתו,
דווקא שמחה בשבילם,
עכו היתה טובה ובזמנו חשבה שבעכו זה גם יגמר.
באותו החורף, מתחת לזרם מים רותחים,
חשה לפתע בגבשושית קטנה שהתגבשה מעל ישבנה,
היא ליטפה אותה כלאחר יד,
ופנתה למלאכת חפיפת השער.
בכל אותם הפעמים שראתה אותו,
היתה נחנקת מתשוקה וחונקת אותה בחזרה.
אם היה מציע, היתה קופצת על המעט כמוצאת שלל רב.
הזנב החל מבצבץ מעורה,
עירום וחשוף וורוד,
כמו שורש.
כשהפסיק לנשקה הניחה שאין בכך יותר צורך,
אבל כשעמדו איש מעל אישה,
לא יכלה להפסיק לבהות בשפתיו המדברות,
או השותקות.
הצורך החל לדקור מתוך הזנב, שורף ומכאיב.
היה זה מיד לאחר שהוא אמר שצריך פסק זמן.
״הסכנה אורבת והזמנים לחוצים״, כך אמר, היא שתקה.
תמיד היתה שותקת.
הזנב לא חדל מתנועותיו.
הצום היה גדול מנשוא ואת הזנב כבר היה קשה להסתיר,
למרות שאיש לא שח בו.
כשיצאה מהשירותים לוקקת שפתיים, חשה באושר מתחדש,
ושנאה עצמה.
״לילה טוב״, הוא אמר,
בודק בהיסח הדעת את רוכסן מכנסיו
ואז נדלקה בה ההחלטה והסכין נקנתה.
הסכין החדשה כאילו נעה מעצמה,
ננעצת מתחת,
מנסרת באיטיות מענה,
גודעת מן השורש,
נוברת בבשר בחיפוש אחר שאריות.
חתיכות עצם, גידים ועור, מוטלים חסרי נשמה על ריצפת החדר.
ולאחר בדיקה נוספת, אפשר היה לנשום לרווחה ולהביט דרך מראה בחור הפעור,
שהתנוסס מעל לישבנה.
לא נותר כעת דבר מלבד בשר חשוף בצורת עילגת.
הריקנות היתה מושלמת ובפח הזבל, הזנב חדל מצורכו הצווחני.
עכו רחוקה.
