החלומות עליו באים כמו גלים ואני החוף שעליו הם נמוגים.
פיסות קטנות נשארות בתוכי, שאריות של סצנות, בדלים של תמונות שעם הזמן מתפוגגות לכלום.
אני לא מתעדת דבר, איני רוצה לקבע בזיכרוני שום סיפור עליו, אמיתי או חלומי.
אני מוחקת הכל, כך יותר קל על הלב.
אבל בקומי מעוד חלום עצוב, אני מקווה שישאר, אני מקווה שרסיסיו ידבקו בו כמו דבש,
לא יעזבוני.
חשבתי על חנוך, יש לאלוהים יכולת לקחת את מי שחפץ בכך ליבו.
אולי נעדרים הם אותם האנשים שאלוהים חפץ בהם?
אנחנו שוגים לחשוב שאסון כבד בשורש העלמות,
אבל אולי,
רק אולי,
אלוהים לקח כי רצה אותם לעצמו?
גם כשמישהו מת אומרים שאלוהים לקח,
אלוהים נתן ואלוהים לקח.
נ.ת.נ
ל.ק.ח
בפועלים הזה ההבנה גדולה מאוד שהחיים האלה לא שלנו,
למרות הכל, לא?
חנוך,
שלושה ספרים נכתבו על האיש שחינך את האנושות לקרוא ולחשב.
אני קוראת ואני חושבת אבל איני מחונכת כלל,
מעולם לא הושקע בי מעט חינוך,
מעולם לא בוזק לתוכי חינוך.
מישהו פעם אמר לי שאני בלתי ניתנת לחינוך, אבל אני חושבת שעדיין לא פגשתי את האחד שיכול.
״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"
לפעמים הבזקים של פניו, חיוכן, עיניו.
והוא לא יותר משגעון עבורי, מחלה.
לא כך?
בכל פעם שליבי שוכח, הראש דן בכבדות ופורש בפניו את כל הטענות, כאילו אומר:
״הנה, ראה, אין מקום לספק״
העולם הזה נועד לאהבה אבל אין אהבה לכולם, משאב יקר ונדיר במקום שבו לכולם היה צריך להיות בשפע.
אהבה ומחסורה מניעים את העולם, קובעים באם יהיה כך או אחרת, אז מדוע אין אהבה בשפע?
למה כך?
למה כך בורא עולם?
למה אין מספיק לכולם?
והאם יום אחד אדע את התשובה?
(מטומטמת אחת, מספיק מבט בשמים, עץ או ציפור, פרח מלבלב, חתול מתלקלק, בשביל להרגיש שהאהבה בשפע)