הייתי יכולה לפטור את הרגע שבו המחשבה התיישבה בתוכי בבנידנוד קל של הראש, לספוק כפיים ולהגיד:
״כמה נורא״
אבל לא, לא עשיתי זאת.
במקום עצמתי עיניים וחוויתי את החושך,
התמסרתי לפחד.
חשבתי על ידי המגששת אחר ידך, על המים המלככים את הנעליים שלנו ואנחנו סגורים כאן,
בפנים.
אין קליטה,
אי אפשר להתקשר,
אני מאירה לך ואתה מגשש את הדלת ואת הכפתורים, אפילו את התיקרה אנחנו בודקים.
אין מוצא.
אני מפחדת, דופקים על הדלת וצועקים ״הצילו״
אני חושבת שאנחנו נמות כאן,
אני יודעת שאנחנו נמות כאן.
מישהו מגיע, צעקות ודפיקות וחושך,
-״תוציאו אותנו מכאן!״
-״קראנו לעזרה, כבר מגיעים״
״המים עולים״ אני אומרת,
״אני יודע״ אתה משיב ודופק יותר חזק על הדלת
״אל תדאגי, הם קראו למכבי האש, תכף יוציאו אותנו״
אבל אני דואגת וקר לי נורא.
החיבוק שלך מנסה לחמם אותי, אבל אני קופאת... קרח בדם והשיניים נוקשות.
״תשארי בתנועה״ אתה אומר ומנסה לזוז
אבל הניסיון שלך חומק ונמס בתוך המים שמגיעים לנו עד למותניים.
אני אוהבת אותך, יכלו להיות לנו ילדים,
אנחנו עוד נתחתן
ויהיו לנו ילדים!
אתה שקט והיד שלך רופסת ממני,
קר
קר
קר
אנחנו לא נצא מזה,
הדמעות שלי ברד.
אני חושבת שאנחנו מתים, כל כך קר...
הלב שלי איטי ואני קרה.
״אין טעם״ אתה אומר אבל הפה שלך לא זז, גם הידיים לא.
הגוף שלך קר ומשותק,
חושך על הכל,
אני לא רואה כלום ולא שומעת דבר,
ככה זה נגמר?
למה אני עושה את זה לעצמי?
לגעת בפחד בקצוות האצבעות וללטף אותו.