השטיח היה כחול עם גוונים כהים ושערות כלבים דבקו בו.
הוא היה צמרירי והיה לו ריח רע של חיה, ריח שאף אחד לא טרח לשטוף ולגרש.
לפעמים הייתי מברישה אותו במברשת השער שלי, פסים פסים פסים, מתחילתו ועד סופו, שעה ארוכה הייתי מסרקת אותו בדלת סגורה, אבל הריח הרע היה נשאר והגושים לא החליקו.
בתוך גווניו היה עולם, גלים של ים או מערבולות של רוח. כששכבתי עליו על גבי, ראשי נטה הצידה לראות סירה טובעת או ציפור מסתחררת.
את כל חדרי כיסה השטיח ובשביל לגלגלו הייתי צריכה להרים מעט רגלה של מיטה ושל שולחן.
השטיח התפורר לאט, צידו התחתון מלא בשתן מיובש וצידו העליון התקרזל ונמק.
בגיל תשע הפסקתי לשפשפו וגושים חמימים של דם ולכלוך דבקו בו ובגבי.
בחושך היה הופך השטיח לתהום והמיטה התרחקה והתרחקה, לפעמים עברה את התיקרה לשמים, חבל שלא קפצתי.
לא סיפרתי על השטיח הכחול לאיש ועכשיו אני מספרת לך.
