אשר אין מפלט ממנה

זה לא משנה מה אני יודעת.
יש דברים שצריכים להאמר.

לפעמים אני רומזת כמבחן,
בודקת אם תקפוץ על הפתיון.

תוהה מה ינצח, החשש שלך ממני או הריגוש?

זוכר שהכנת לי רשימה של מה שאתה לא אוהב?
זוכר שהיא סתרה את הרשימה של מה שאני כן אוהבת?

זוכר מי קובעת?

זה עניין של מינוס ופלוס.
כשאקח את שלוות הנפש שלך אני קצת ארגע.

בוא אלי,
תרוויח את התואר שלך,
תנקה אותו ממני, ואחר כך אותו.

אני חושבת שאני יודעת מה אני רוצה.
ואני חושבת שאקח את זה.
תתנו?

אתה תגיד בקול נרגש שאתה רוצה,
תבקש אותי בחשש.
ואחר כך, לאחר שאבקש ממך לחזור על זה פעמיים/שלוש,
אומר לך שהסכמתי כבר בפעם הראשונה.

לאט, תלקק לאט.
אתה אמור בסך הכל להכין אותי, לרגש.
והוא בדרך, מתעכב.

רווקים (לא בזוגיות).
ניידים (לא על אופניים).
מאפשרים כאב (לא רק סטירה משפילה).
חיים לבד (לא בחדר, בדירה).
מהמרכז (הדבר היחיד שיש בו גמישות, קלה. ושרירותית).

רדי...
סט...

גו!

לקול מבקש, מתחנן.
לגוף שמנסה להשאר למרות שקשה.
לחיוך שלי בסוף, לתודה שלך.