אשר אין מפלט ממנה

כבר הרבה זמן שלא נשמעו פה צעקות כאב, תחנוני מגע.
מזמן שלא ליטפתי פנים דומעות.

כן, אני נחמדה. נעים לשבת לשוחח איתי ככה, רגיל.
אבל מספיק, אתה נינוח מידי.
תתפשט, אני רוצה לשמוע אותך צועק, מתחנן.

שנינו יחד, אותה הכורסא.

אני קוראת ושותה כוס קפה שהכנת לי.  

אתה על הידית, מזיין אותה עד גמירה.

"אני חושב שגם את תשברי לי את הלב".
"אני לא שוברת מה שאני לא יכולה להרכיב מחדש".

אני רוצה להכאיב ככה שתרגיש שאתה שונא אותי.
ושאחר כך תבקש לחזור לעוד.

יש אותו, ממנו אני מקבלת מה שאני צריכה.

ויש את האחרים, מכם אני לוקחת מה שאני רוצה.

זה תמיד ייגמר בכך שאכאיב. פיזית או ריגשית.
זה תמיד יתחיל בכך שתרצה לכאוב בשבילי, שאכאיב לך.

בטח שאתה יכול לגמור.
פה, לתוך הצלחת.
ועכשיו ראש למטה וישבן למעלה.
תנקה אותה כשהאצבעות שלי מזקירות אותך שוב.

חובה עליך להגיד כמה אתה רוצה ומה.
חובה עליך להמשיך גם אם לא תקבל ממש עכשיו.
חובה עליך להראות נזקקות, לחזר.
חובה עלי ללטף על הראש, לחייך ולעשות כרצוני.

אתה יפה כשאתה מעורר, מפוקס, מנוע.
אתה הרבה יותר זקור, כשהוא פורק.
זה עושה אותי רטובה יותר.
מרוצה.