שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

The miseducation of

פנטזיות, הזיות והרהורי כפירה.
אולי כך אתן קצת מנוחה למוחי הקודח.
לפני 10 שנים. 30 באוקטובר 2014 בשעה 14:43

 

לפני 10 שנים. 3 באוקטובר 2014 בשעה 23:23

אתה מקבל את פני ברחוב כשאני יוצאת מהמונית, לבושה בהתאם להנחיותיך בגלימה השחורה והקולר הגבוה והמגביל, ותו לא. אתה מחבר את הרצועה האהובה לקולר, מושך את הראש שלי אלייך לנשיקה איטית ועמוקה, ואז מוביל אותי פנימה אחריך ללא אומר. ליד הדלת אתה אומר- חיכינו לזה הרבה זמן, וגל של התרגשות מפלח אותי כשאני מבינה מה הולך לקרות. אני עוברת את הדלת אחריך ואני כבר רטובה לחלוטין.

אנחנו נכנסים לחדר- אתה לפני, מוליך אותי, ואני בקצה הרצועה, הולכת כמו פנתר גאה. החדר די חשוך, עגול, ובהיקפו ספסלים מדורגים.  יש כשלושים אנשים בחדר ועם כניסתנו מושלכת דממה, האנשים מרותקים אלינו. אנחנו נעצרים במרכז החדר, ליד שולחן עץ גולמי כבד שמעליו נקודת תאורה בודדת. אתה מנשק אותי שוב, ארוך ועמוק, ואז מוריד ממני את הגלימה. הדממה מעמיקה. אני עומדת עירומה לחלוטין מול כולם, מרגישה את המבטים צורבים אותי, עוברים לי על השדיים, על הכוס החלק, על הקעקועים. אתה מחזיק את העיניים שלך נעולות על שלי, ואני נשענת על המבט שלך ושואבת ממנו כוח ואומץ. לאט אתה מחבר לידיים ולרגליים שלי אזיקי עור גס ומהדק אותם, ואני נרטבת עוד. לבסוף אתה מכניס לי גאג לפה ואני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את הלב שמחשב להתפוצץ. בתוך הגוף שלי מתחוללת מהומה שלמה מהריגוש המיני והבושה שבלהיות חשופה כך לזרים- גם העירום שלי וגם חשיפת עצם עובדת היותי שפחה, צעצוע. אני מרגישה מושפלת ואנוסה, ויחד עם זאת גאה ויפה. אתה מחייך אלי ואני מחייכת אלייך בחזרה, או מנסה לפחות.

אתה מעלה אותי על השולחן וקושר אותי לארבעת הרגליים, ואני מייד מרגישה טוב יותר- אני לא רואה אותם, ותחושת הקשירה שוטפת אותי בהנאה ולא משאירה מקום לשום דבר אחר. אתה מהדק את הגוף שלי לשולחן במרכז הגוף עם חבל נוסף. הקהל רוחש, נשמעים קולות שונים, והמתח בחדר עולה מדקה לדקה. אני מרוכזת בתחושת ההגבלה וחוסר האונים, ומודעת למבטים רק בהבזקים רגעיים.

לבסוף אני מוגבלת בצורה משביעת רצון, מפושקת קלות, ואדוני עומד ומתבונן בי. כל הנוכחים כולל אותי עוצרים את נשימתם, כולם מחכים לצעד הבא שלך. אתה לוקח את הזמן, מניח על השוק החשופה יד פתוחה, ועם כוח לא מבוטל מתחיל לעבור על הגוף שלי, לחוש אותו, ללוש אותו. אתה אדנותי, משחק בצעצוע שלך, משוויץ בו לפני הילדים האחרים, יודע שהם רוצים והם לא יכולים לקבל. מתגרה במכוון. הידיים שלך מגיעות לשדיים הגדולים, אוחזות ולשות, ואז צובטות חזק. אני נאנקת, והאנקה הזאת מייד מוציאה ממך תגובה, ואני מרגישה את הרצון שלך להכאיב לי ולהביא אותי לקצה מתעורר. הצוואר שלי מקובע לחלוטין ואני לא רואה אותך, אבל אני לא צריכה לראות אותך כדי לחוש את הרצון קורן ממנך. אתה ממשיך ללטף לי את הגוף, להכאיב מדי פעם, לעורר אותי, את עצמך, וגם את הקהל. מדי פעם נשמעות מהקהל אנחות קטנות, והתנשפויות כשאני נאנקת.

אתה מתחיל להצליף בי עם חגורת עור גדולה, ומדי פעם מוסיף ליטוף או מכה עם יד פתוחה. אתה קשוב אלי ולפי הנשימות ועוצמת האנקות יודע אם אפשר עוד או לא. אתה נשאר קרוב לקצה רוב הזמן, דוחק את הגבולות, מביא אותי רחוק יותר בכל פעם. ובכל פעם כשהכאב נהיה בלתי נסבל אתה מתקרב לראש שלי, מחזיק לי חזק את הלחי, מקבע את העיניים שלך על שלי ולוחש לי מילות הרגעה עדינות- שששששש. הכל בסדר. אני פה איתך. תנשמי. אני רואה את האמפתיה וההבנה בעיניים שלך. אתה מרגיש את הכאב דרכי. אתה מאפשר לי להתמך בך כדי להתמודד עם הכאב, כדי לצלוח אותו. זה עוזר, וזה שווה את הכל. ואז אתה חוזר להכאיב.

הקהל כבר מזמן לא שקט. יש רחש תמידי, והמתח בחדר יכול להחתך עם סכין. אני מודעת לקולות במעורפל- הם פוחתים כשכואב לי יותר, וגוברים ברגעים שבהם אתה נותן לי להתאושש. כאילו אתה מנצח עלי ועל הקהל בו זמנית עם האלימות שלך. אני מזיעה, העור שלי אדום וכועס, נוזל לי ריר מהפה בגלל הגאג, אני מתנשפת והעיניים שלי דומעות ללא הפסקה. אתה מסתכל בי בגאווה, גם בגלל שכולם בחדר מקנאים בך על השייכות המוחלטת שלי, על ההתמסרות הבלתי מתפשרת הזאת.

אתה מניח את החגורה, מאריך את חבלי הידיים שלי קצת, ואז מושך אותי מהרגליים לכיוון קצה השולחן כך שחבלי הידיים שוב מתוחים, והרגליים שלי משתלשלות מהשולחן מהברך ומטה. אתה מפסק לי בכוח את הרגליים, והקרסוליים שלי נקשרים לרגלי השולחן. אני נושמת עמוק ונכנעת גם לכאב הזה, או מכניעה אותו. אתה נותן לי רגע להתרגל, מלטף לי את הכוס והירכיים, ואז מתחיל להכניס אצבעות. אחת, שתיים, שלוש ואז גם ארבע. אתה מזיין אותי עם היד שלך, לרוב לאט ולפעמים מהר מאוד וכואב מאוד, ואז אני צועקת. רוב היד שלך בתוכי ואני מרגישה כמו בובת כף יד- אתה נובר בתוכי, מרגיש אותי מבפנים, מלטף לי את האיברים הפנימיים.

אני רוצה לראות אותך, אני צריכה את העיניים שלך, ולא יכולה להזיז את הראש בגלל הקשירה והקולר המגביל. אתה קולט את הנסיון שלי להתרומם אליך, ועם היד נעה לאט בתוכי אתה סוקר את הקהל המרותק, ובוחר בחורה אחת. היא לבד, ומסתכלת בעיניים קרועות, מתנשפת, סמוקה. אתה מוציא את היד מתוכי, ומצביע עליה עם יד רטובה ממיצים. היא נבהלת- אני? אתה מהנהן ומסמן לה לבוא. היא קמה מייד, ובאה ככפויית שד, עם עיניים מבוהלות של איילה שנקלעה לאורות רכב. אתה אומר לה לשחרר את חבלי הידיים שלי, לקשור את הידיים זו לזו מאחורי הגב שלי, ולעלות על השולחן מאחורי, כך שאוכל להשען עליה ולהיות בישיבה. היא מצייתת ללא אומר. מי יכולה להתנגד לך בכלל. כשהיא מרימה אותי בעדינות ומחליקה מאחורי, אני מרגישה את התשוקה קורנת ממנה. היא ממש על הסף, וההצטרפות אלינו ולעין הציבורית רק מוסיפה. אתה אומר לה להדק לי את הקולר על הצוואר, למשוך אותו כך שיפעיל עלי לחץ, ומתקן אותה לפי ההבעה שלי כשהיא עושה כדבריך- יותר חזק, אל תפחדי- אתה אומר, היא רוצה וצריכה את זה. בסוף היא מגיעה בדיוק לעוצמה שגורמת לי לעצום עינים ולהעלם אל תוך עצמי והגוף שלי.

אתה נכנס לאט בחזרה לתוכי, וממשיך לנוע. מדי פעם אתה מגביר מאוד את הקצב ואומר לי להסתכל עליך. אני רואה את ההבעה האכזרית והקשה על הפנים שלך, ואתה רואה את הכאב בעיניים שלי ואת המאמץ שלי להשאר איתך, ואני רואה את הסיפוק שלך מכך שאני נהנית מהכאב שאתה גורם לי, ואתה רואה שאני רואה את הסיפוק שלך ומאושרת מכך. תחלופת המבטים העמוקה הזאת היא שיחה שלמה, היא תקשורת בשלמותה, והיא רגע השיא שלנו. הקהל דומם, ומהופנט לאנרגיה המטורפת שזורמת בינינו, האנשים בקהל מגורים ומקנאים, מי בי ומי בך. מדי פעם נשמעת אנקה מצד כלשהו, וברור שיש כאלה שלא עוצרים את עצמם לנוכח הגירוי. הבחורה שמאחורי מתנשפת גם היא, יש לה שליטה מלאה על הגרון שלי וקו ישיר לפנים ולמבטי האדון, והיא נשרפת יחד איתנו בלהבות.

אתה ממשיך לנוע בתוכי, ומצרף את האצבע החמישית. אני פותחת עיניים גדול ואתה נועל עלי את המבט שלך. תשארי איתי, אתה אומר. היד שלך זזה לאט, בכל פעם קצת יותר, ואני הולכת ונמתחת, והכאב פשוט מהמם. בכל פעם שזה כואב מדי ואני צועקת חזק מדי, אתה נסוג מילימטר ועוצר, נותן לי להתרגל למתיחה ולכאב. ואז אתה ממשיך לדחוף, להרחיב אותי, לחדור אלי. לבסוף ותוך כדי צעקות, אני מרגישה שעברנו את החלק הרחב ביותר של כף היד. אני מיבבת ובוכה, ואתה דומם לחלוטין בתוכי, מלטף לי את הפנים, ומוחה לי את הדמעות. אתה מחייך, גאה בי. הכאב כל כך גדול שאני לא מסוגלת להתייחס לשום דבר אחר, אני נאנקת ומייבבת ולבסוף אתה יוצא לאט מתוכי, תוך כדי צעקה שלי.

אנחנו מחליפים מבט מהיר וברור מה שנינו צריכים כרגע כאוויר לנשימה. אתה מורה לבחורה לשחרר את חבלי הידיים שלי ולחזור לכסא שלה, ותוך כדי פותח את הרוכסן ואוחז את הזין שעומד, רוצה אותי. כשהיא מסתלקת אתה ניגש, מחבק אותי חזק ונכנס לתוכי בבת אחת. אני נאחזת בך ואתה נאחז בי, ושנינו נוהמים כמו חיות. הצורך של שנינו הוא גדול מלהכיל, החדירה הזאת היא הדבר המושלם היחיד שיש, ואנחנו טובעים אחד בשני. אתה נכנס עמוק וחזק, ואנחנו מתנשפים אחד באוזן של השניה, הגופות שלנו מחובקים חזק ורק האגנים שלנו מתנגשים בעוצמה גוברת. אתה מרגיש אותי מתקרבת לשיא שלי ומגביר את העוצמה והקצב, וגומר מייד אחרי שאני גומרת. אני תלויה עליך, מתנשפת ובוכה, ואתה מתנשם כבדות, מזיע, ומחבק אותי כל כך חזק שקשה לי לנשום. אנחנו נרגעים לאט אחד בתוך השני, ראש ליד ראש, מתנשפים ביחד, וכשאנחנו שוב מציצים לעולם אנחנו רואים שהחדר התרוקן כמעט לחלוטין. ליד הדלת עומדת הבחורה קרועת העיניים ונאבקת עם עצמה- רואים שהיא רוצה אותנו, רוצה לקחת חלק, אבל מרגישה שאין מה להפריע לנו. היא צודקת. שנינו מחייכים וחוזרים להתרכז אחד בשנייה, והיא עוזבת את החדר, מלאה בכמיהה חדשה שלא תעזוב אותה לעולם.

לפני 10 שנים. 2 באוקטובר 2014 בשעה 9:22

(מה, לא סקסי?)

 

לפני 10 שנים. 1 באוקטובר 2014 בשעה 15:53

You’re the wreath that caught fire
You’re the preach to the choir
You bite down on the sheet
But your teeth have been wired
You skid in the rain
You’re trying to shift
You’re grinding the gears
You’re trying to shift
And you’re the same kind of bad as me

They told me you were no good
I know you’ll take care of all my needs
You’re the same kind of bad as me

 

לפני 10 שנים. 29 בספטמבר 2014 בשעה 9:25

נסיעה ראשונה על הפרד שלי בגשם השנה.

צריך לסוע לאט כי הכביש חלק כמו חמאה,

והוא זורק תחת בכל הזדמנות שיש לו, כמו סוס שמשחררים אותו סוף סוף לשטח הפתוח.

והחיוך שלי כל כך רחב וטיפשי שהפנים שלי ממש נמעכות בתוך הקסדה.

הגעתי הביתה רטובת בגדים, פלאפון וקניות. ומאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן.

 

הנסיעה האיטית והשלווה הזכירה לי את השיר הזה והקליפ שלו-

 

לפני 10 שנים. 28 בספטמבר 2014 בשעה 15:57

שמחת הגילוי גדולה.

לא כל יום נוסף לי שם תואר כזה מפוצץ לרזומה..

ואיזו יופי של מילה... ממש תאווה לאוזניים.

לפני 10 שנים. 28 בספטמבר 2014 בשעה 13:34

The greatest thing

you'll ever learn

is just to love

and be loved

in return

הסתיו הזה עושה אותי רומנטית...  ♥

ובגרסת המלך הדרמטית-

 

 

לפני 10 שנים. 27 בספטמבר 2014 בשעה 8:12

 

לפני 10 שנים. 25 בספטמבר 2014 בשעה 23:08

לפעמים אתה נלחם במציאות, בדברים שקורים לך ולא מידיך.

אתה חושב שאתה יודע הכי טוב מה אתה צריך.

ואז, כשאתה סוף סוף מפסיק להיאבק (אם וכאשר), מרים ידיים ומסכים למה שנכפה עלייך-

אתה עשוי לגלות כי טוב, אתה נהנה בעל כורחך, או מוצא שלווה מיוחלת.

               ********

חמש שעות נהיגה רצופות על כבישי ישראל הם כל מה שהייתי צריכה בחג הזה, מסתבר.

הפס הלבן רץ מול העיניים, והראש נכנס למעין פאזה מדיטטיבית, שבה לא באמת חושבים ודואגים ושוקלים ומנתחים, אבל ממש אפשר להרגיש את הדברים מתיישבים במקום בתוך הראש, כמו פאזל.

                ********

(זה באמת מאוד סימבולי. אבל מה לא יזכיר לי סקס ואלימות בימים אלה)

וגם-

 

לפני 10 שנים. 25 בספטמבר 2014 בשעה 7:34

היא עולה למשרד שלו.
התקשרה, רצתה מאוד להפגש. הוא עסוק בתיק גדול, אבל מכיר את נימת הבהילות הדקה הזאת בקול שלה. מאוחר יותר יחבק ויברר מה הבעיה, כרגע יש לו תפקיד למלא. היא אשה יפה, נבונה, מרשימה. מושכת תשומת לב מייד עם הגיעה למקומות, גברים מכרכרים סביבה ללא הפסק. היא מרשה להם לדבר על ליבה, להזמין אותה, לפנק אותה, אבל יודעת שללא הועיל- היא צריכה משהו אחר לחלוטין. לא תמיד היתה כזו, אבל בשנה האחרונה הכירה בצורך שלה להיות משומשת. מנוצלת. מוחפצת.

היא יוצאת מהמעלית וצועדת לתוך המשרד הגדול. דלת חדרו סגורה, והיא עומדת מחוץ לה ונוקשת. מענה פזור דעת נשמע מבפנים והיא צועדת פנימה וסוגרת אחריה את הדלת. הוא מסית את עיניו העייפות מהמסך המרצד ומביט לה בעיניים. הוא מזהה את קווי המתח בפנים האהובות, את חוסר האונים, את המצוקה. הוא מחזיר את עיניו למסמך. "לעלות לשם" הוא מצביע על שידה שנמשכת לאורך כל החדר, ומסתיימת לידו. הוא כמעט יכול להרגיש את אנחת הרווחה שבוקעת מכל איבר בגוף שלה.

היא מניחה את התיק, פושטת את כל בגדיה בזה אחר זה, ומניחה אותם בצורה מסודרת על הכורסה. אחר כך היא עולה על השידה ונשכבת עליה כשרגליה מפושקות קלות, ונתלות ממנה מהברך ומטה. הראש שלו, שמרוכז במסך, נמצא ממש ליד ברכה הימנית. הוא לא מתייחס אליה.

אחרי כמה דקות הוא עוצר את הקריאה כדי להסתכל על הגוף היפה השרוע לצידו. לאחר כמה רגעים של בחינה הוא מרים את הרגל שצמודה לקיר כך שהקרסול יתמך בשידה והרגל תהיה מכופפת. את הרגל השניה הוא מפשק מעט. הוא מכניס יד עדינה מתחת לגב התחתון ומקשית אותו קצת. הוא ממקם את הידיים מתוחות לאחור. בתנועות עדינות, כמו אמן שחושף פסל מתוך גוש שיש, הוא מעצב אותה כרצונו.
הוא לוקח צעד לאחור ובוחן, אבל הוא לא מרוצה מהתוצאה הסופית, ולאחר דקה מהורהרת הוא מסיר את החגורה שלו, משחיל אותה מתחת לגב, ורוכס אותה בחוזקה על השדיים המלאים. בטעות צבט את השד ושם לב מאוחר, כשהיה שינוי בדגם נשימתה. הוא מחייך. היא לא תשמיע קול, לחפצים דוממים אין את היכולת הזאת. לאחר מכן הוא קולע את השיער המלא לצמה, מוציא חבל מהמגירה, משחיל צד אחד שלו דרך השיער הקלוע, וצד שני שלו מועבר מתחת לגב, דרך החגורה החונקת, ונקשר סביב הקרסול שליד הקיר באופן כזה שראש הפסל שלו נמשך לאחור, הגרון מתוח וחשוף, והגב מקושט עוד יותר. הוא לקח צעד לאחור ואז, מרוצה מהתוצאה הסופית, הוא יוצא מהחדר לעשות לו קפה.

ליד מכונת הקפה נמצאת אחת העובדות, שעומדת לצאת הביתה. היא רוצה אותו מזמן, ומזמינה אותו לעצור לדרינק בדרך הביתה. הוא חושב על החפץ החדש שמקשט לו את המשרד ומייד אזור חלציו מגיב, והוא מודה לה אבל מסרב. יש לו המון דברים לטפל בהם. בהזדמנות אחרת. היא הולכת, מסתירה אכזבה, והמשרד נותר ריק. רק הוא והפסל.

הוא חוזר עם הקפה ומתיישב באנחה קלה. חזרה למסמך. מדובר במסמך משפטי סבוך, שצריך לקרוא בריכוז. טוב שהגיעה, משום מה קל לו יותר להתרכז בנוכחותה, כשהוא מתעלם ממנה. כאילו כל דבר שיעשה עכשיו חייב להיות טוב יותר, כי היא שם מתאמצת בעצמה, ומשוועת ליחס ללא קול.

לאחר כעשרים דקות הוא מעביר לפתע לאט כף יד פתוחה על המפשעה המפוסקת, ומרגיש את החפץ שלו נקפץ, השרירים המתוחים מגיבים. הוא מלטף כך מספר פעמים, ואז מסיר את היד וצולל שוב בחזרה במסמך. רק עוד 15 עמודים. הכוס שליד ראשו פולט חום, לח, הוא יכול להרגיש את התשוקה והצורך קורנת ממנו. ממנה.

עוד 12 עמודים. הוא סיים את הקפה, ושוב מעביר את כף ידו על החורים שלידו, יותר לאט ומפעיל קצת יותר לחץ. מתחיל מלמעלה, מהדק את כרית כף היד לאזור שמכסה על הדגדגן ולוחץ, ואז ממשיך לאט למטה, עד שכרית כף היד נמצאת מול פי הטבעת, והאצבעות על הדגדגן. הוא מעסה אותו מעט בתנועות סיבוביות, ואז מסיר את היד ושוכח מהחפץ לטובת הקריאה. המסמך מורכב, ויש הרבה דברים לשקול, טקטיקות לגבש. הוא קם וניגש אל החלון, פותח אותו, מדליק לעצמו סיגריה, ומעשן בדממה, מהורהר. רוח קלה נכנסת בחלון ומשחקת בניירות על השולחן, והוא מניח עליהם את כף הרגל של הרהיט שלו. מפעם לפעם הוא משתמש בעדינות בכף היד המטופחת כמאפרה. אכן רהיט שימושי.

לכשסיים לעשן הוא חוזר אל השולחן ולפני שהוא מתיישב הוא עומד מול החורים הפשוקים ובשיא העדינות מניח את קצה אצבעו בפתח הכוס של החפץ שלו. הוא כבר התייבש מהמאמץ של המתח וחוסר התזוזה. הוא מניח שתי אצבעות, ולאחר מחשבה שלוש, ומאלץ אותם פנימה לאט. הוא רואה את שרירי הלסת של החור שלו מתהדקים בעודו נדחף פנימה. עד שהאצבעות שלו נדחפות שוב פנימה החור כבר רטוב יותר. כמה דחיפות קשות ומכאיבות פנימה והחוצה והוא יוצא, מנגב על הרהיט את היד, וחוזר למסמך. הזין שלו עומד כבר שעה שלמה, מהרגע שהתקשרה, מתחנן ליחס, אבל הוא מתעלם ממנו. החפץ הכי חשוב עכשיו. והוא צריך התעלמות ולא להיטות, התעללות איטית ולא התמסרות.
חוץ מזה יש עוד 10 עמודים לעזאזל.

הוא צולל בחזרה למסמך, וקורא במהירות שלושה עמודים. הוא עושה הפסקה קצרה על מנת לקשט ומלא את החפץ שלו על ידי פלאג ודילדו. הנשימות שמואצות והחום שיוצא מהרהיט שלו שוב מקשיחים לו את הזין, שמאיים לפרוץ מהמכנס. הוא פותח את הרוכסן ומשחרר אותו מכלאו, והרהיט משמיע מעין אנחה קטנה. הוא מסתובב מופתע. היא באמת קרובה לקצה שלה כנראה, אם היא מרשה לעצמה שיפלטו קולות, כשהיא יודעת היטב שזה אסור. "רהיט שמשמיע קולות??.. זה חדש לי. אני לא צריך רהיט שמסיח את דעתי מהעבודה" הוא אומר בקול קשה. "אולי יש פה איזו תקלה טכנית.. צריך לבדוק".

הוא ניגש לאיזור הפה של הרהיט ופותח אותו גדול. הוא מכניס לתוכו שתי אצבעות, ועמוק מאוד. הרהיט עומד בזה יפה, נושם עמוק. הוא מכניס שלוש אצבעות. הרהיט משתנק קצת והמון ריר סמיך מיוצר, אבל אף קול לא יוצא, ואין אף התנגדות לכפייה הזאת, לאונס הזה. הוא מסובב את החור הצידה כדי שיהיה מול הזין שלו, וחודר לתוכו עמוק פנימה. אנחה של עונג נפלטת ממנו, והזין שלו אסיר תודה. כמה דחיפות בודדות פנימה והחוצה והוא נשען על השידה ועל פני החפץ שלו וגומר בעוצמה בתוך החור החם שלו, מפרכס קלות, כל מיציו נעלמים בתוכו. החור בולע הכל. כשנגמר הוא יוצא וסוגר את החור, ומדליק עוד סיגריה ליד החלון. עכשיו יהיה יותר קל להתרכז.

הוא חוזר לתקוף את המסמך בכוחות מחודשים. את חמשת העמודים הבאים הוא צולח בלי הסחות דעת, וכמעט שוכח מקיומו של החפץ. כשהוא מרים את הראש לרגע הוא מוציא את הדילדו, ומציב ויברטור רוטט כך שקצהו מוצב בפתח החור הריק והמורחב, וחוזר לקרוא את העמודים הנותרים. נראה שהחפץ התעורר לחיים, ומתחיל לצאת מדעתו. הוא מחייך לעצמו לאור מאמציה האמיצים שלא לזוז ולא להשמיע קול. בשלב הזה הגוף שלה דואב ומגורה כל כך שכל מגע על הדגדגן יגרום לה לגמור בצעקות. הוא יודע היטב. הוא מכריח את עצמו לסיים לקרוא, בעוד הזין שלו מתמלא שוב בדם, פועם, עורג לפלס דרכו פנימה, לנוע בתוכה, להרגיש את השרירים שלה מתהדקים עליו.

כשהוא סוף סוף מסיים לקרוא הוא קם לאט ונעמד מעליה, בין רגליה.
היא מתנשפת קשות. הוא אוחז בזין שלו, קשה כמו אבן, ואז לוחץ אותו על הדגדגן שלה, ומזיז אותו בעדינות ימינה ושמאלה. היא מתפתלת ללא שליטה, נאנקת מתחתיו, והוא נהנה מכל רגע. הוא נסוג ונותן לה להרגע. אז הוא מניח את כרית כף ידו על הדגדגן שלה ומרטיט אותה קלות, ועוצר לפני שהיא מספיקה לגמור. הוא מחכה קצת ועושה את זה שוב. ואז שוב ושוב, התעללות טהורה. בפעם האחרונה היא עושה את הקול הגרוני של לפני גמירה כשהוא רק מתקרב, ואפילו לא הניח את היד. הוא לא מניח את היד, ובמקום הוא מלטף את עצמו ביד רטובה מהמיצים המשתוקקים שלה.

היא מתחננת אליו בלחש-"בבקשה. בבקשה. אני לא יכולה יותר." הוא מחייך חיוך קטן, יודע כמה קשה לה להתחנן ובאיזה מצב היא כרגע. הוא סופר עשר שניות ארוכות, ואז מניח שוב את היד ולוחץ על הדגדגן ומרטיט אותה, וביד השניה הוא דוחף את הויברטור הרוטט אל תוכה. היא צועקת חזק. האורגזמה לא באה בהדרגה, אלא שוטפת ומטביעה אותה לחלוטין, והוא לא מפסיק לעסות אותה עם היד ויודע מה זה עושה לה- היא מתפתלת וצועקת בכל הכוח ואין שריר בגוף שלה שלא מתוח למקסימום. הוא עומד שקט מעליה, אדנותי, ומסתכל בריכוז איך היא מתפרקת, ואיך היא נרגעת לאט. לבסוף היא שוכבת מולו פשוקה, מיבבת קלות, והוא שולף את הפלאג ונכנס לישבן שלה. היא כל כך מרוקנת שזה בקושי מוציא ממנה תגובה, והוא מרים את הרגליים שלה ומצמיד אותם לבטן והחזה שלו, והולם בה שוב ושוב, באלימות, עד שהוא מתפרק בתוכה שוב. לאחר מכן הוא נשען עליה ושניהם מתנשמים, הלבבות שלהם הולמים זה מול זה.

הוא מנשק אותה בעדינות.
"את בסדר?" הוא שואל אותה, והיא מהנהנת, עם דמעות בעיניים. הם מתחבקים רגע ארוך.
הוא קם ומשחרר אותה מכבליה, מוציא מגבונים לחים, ובעודה שוכבת מנקה אותה מהכל- הזרע שלו, המיצים שלה, הזיעה, אפר הסיגריה, היום שהיה לה, הקשיים והשדים שלה. אחר כך הוא מעמידה אותה ומלביש אותה, משקה אותה מים, ומחובקים הם מעשנים ביחד בדממה.