סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תשוקה

לא מחפשת.
לא רוצה.
נטו פורקן!
לפני 8 שנים. 15 בנובמבר 2016 בשעה 13:59

בין כולם אתה מכיר אותי

הכי טוב בעולם.

צריכה  אותך

כמו אוויר לנשימה.

 

אושר שלי .

 

לפני 8 שנים. 12 בנובמבר 2016 בשעה 22:06

אבא שלי הלכת לנוח.

נישקתי אותך במצח,ליטפתי את פנייך וביקשתי שתמשיך לשמור עלי.

 

נותן לי כח להמשיך

מנקה לי את המשקפיים כל יום ולפעמיים גם כמה פעמיים ביום,דואג שאראה את הכל בצורה הגיונית ונכונה.

מחבק אותי

מנשים אותי

רק שלא אפול...

 

אבא הלך

ואתה באת...

 

אתה הביטחון שלי

המשענת..

ביקשתי ממנו שימשיך לשמור עלי

אתה ההוכחה לכך שהוא שומר...

 

אתה ההוכחה שיש חיים לאחר המוות.

 

 

 

לפני 8 שנים. 5 בנובמבר 2016 בשעה 18:44

בועה...

למרות שידעתי,הרגשתי

זה סוג של בועה.

לא בוכה,

לא צוחקת,

סוג של הלם.

הרי יום לפני נישקתי לו את היד

והוא בכה,הוא אמר שהוא מפחד.

"אתה גיבור"אמרתי לו,ובתוכי ידעתי שהוא עייף.

לא יכול להיות שקיבלתי את זה

לא יכול להיות שאני לא בוכה.

הרי הוא עמוד תווך של חיי

כל שאלה הוא היה התשובה

כל הרגשה הוא היה המשענת.

כאן כותבים דברים אחרים,

אבל אני החלטתי לכתוב כאן על

  אבא שלי..


לפני 8 שנים. 31 באוקטובר 2016 בשעה 5:26

בסוף הכל נגמר.

 

לפני 8 שנים. 30 באוקטובר 2016 בשעה 6:31

גבר שונא שאשה בוכה

כי הוא חושש שהאשמה בו -

והוא צודק .

 

יום מקסים  :)

לפני 8 שנים. 28 באוקטובר 2016 בשעה 8:23

אני לא טיפוס קר

לא טיפוס אטום.

אבל כשזה קורה

אני מתאבנת,

פתאום לא אכפת לי

אני לא בוכה

אני נהיית קפואה.

סוג של וואקום.

לי זה לא מפריע...

אבל בסובבים שלי זה פוגע

כשהאדישות נכנסת לתוקף

הם יודעים, אומנם לא מקבלים 

שממני אין סיכוי להוציא אכפתיות.

זה לא מרוע..ההפך.

אני רואה את אחים שלי באים,הולכים ..יושבים ימים ולילות במיטה לידו,מחזיקים את ידו ומתפללים לבריאותו.

אבל הם יודעים שאין מה לעשות

פשוט מחכים שזה יקרה.

אז למה לשבת ולבכות??

זה יעזור???זה לא!

אני לא יכולה לשבת לידו ולבכות

זו לא אני.

הוואקום לוחץ וחזק..

הם אומרים שאני "בורחת".

בורחת ממה?

הרי אי אפשר לברוח מהמציאות,היא קיימת.

אני סה"כ מתמודדת בצורה אחרת.

לפני 8 שנים. 26 באוקטובר 2016 בשעה 16:17

נגמרו לי המילים.

לפני 8 שנים. 24 באוקטובר 2016 בשעה 18:52

 

שוב פישלתי...מצטערת.

אמרתי דברים שלא צריך לומר,

מילים חזקות ממעשים.

יש לי בעיה,כן דיברנו עליה

הראיה המצומצמת שלי,

הראיה של מה שאין ולא מה שיש.

במקום לקטוף את המעט

אני בורחת אל -האין.

כמה עבודה יש לי אוףףף.

אני רוצה לחבק אותך

אני רוצה שתעטוף אותי 

כמו שרק אתה יודע.

אני רוצה לנשק אותך 

בלי סוף.

לנשק לך את הנשמה.

אני רוצה שתלטף אותי לאט 

והכל יהפך לאגרסיבי,קשוח,וכואב.

אני רוצה אותך.

תודה שאתה פוקח את עיניי

שאתה תמיד דואג 

שיהיה לנו טוב.

אתה חזק

אתה נותן לי כח

ודואג תמיד להרים אותי..

תודה שאתה קיים

אושר שלי....

רק הזין שלך בפה שלי

ירגיע אותי

רק שתזיין אותי כמו כלבה מיוחמת

רק שאהיה בידך.

רק אז...

פיספסתי היום

מצטערת.

לפני 8 שנים. 24 באוקטובר 2016 בשעה 17:24

אין לי מספיק 

זמן 

איתך.

 

לפני 8 שנים. 24 באוקטובר 2016 בשעה 12:42

זה נמשך הרבה זמן

זה כואב,זה חד,זה צורב.

הצלפה ללא לטיפה,

חניקה ללא נשימה,

כיסוי העיניים אטום אין סיכוי לראות טיפת אור..

ואני חוטפת,מקבלת,כואבת

מדממת...

 

סשן געגועים כואב

מתמשך,ארוך וכבד..

כמו רכבת מסע,מתגלגלת במסילה

ואני לא רואה כלום.

אין לי חריץ לשעת חרום

חריץ בכיסוי עיניים

שחור.

 

כואב לי עכשיו,

הלוואי ויכולתי להכאיב לעצמי פיזית,להשכיח את הכאב הנפשי.

הלוואי ויכלתי לקחת סכין ולחרוט על גופי

לדמם

כמו הלב שלי.

הלוואי ויכולתי לתת לעצמי סטירה להעיף לעצמי את הפרצוף לעזאזל.

הלוואי ויכולתי לחנוק את עצמי

לאבד נשימה

לקבל אותה חזרה רק דרכך.