צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

זנב לשועלים

סיפורים אירוטיים מקוריים, ותמונות ותרחישים שקולעים לטעם המיני שלי.
לפני שנה. 6 בספט׳ 2018, 18:39

שכבנו על הספה והתנשקנו. הטלוויזיה דלקה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת שהסרט הסתיים כבר לפני רבע שעה. היה בזה משהו כמעט תמים. אף אחד משנינו לא מיהר לשום מקום, והשעה עוד הייתה מוקדמת, יחסית. 

בין נשיקה לנשיקה, ידה ליטפה את לחיי, ואחר כך את שפתי. ואז הניחה עליהן אצבע. פתחתי את פי והאצבע מצאה את דרכה פנימה. מצצתי אותה קלות, ואז היא שלפה אותה ונישקה אותי שוב.

בפעם הבאה שעשתה זאת, האצבע נשארה בפנים זמן רב יותר, וטיילה על פני החניכיים שלי ואז הלשון. הבטנו אחד לשני עמוק בעיניים. היא ציחקקה. "זה נעים לך?"

לא יכולתי לענות לה. הפה שלי במקרה היה תפוס, אז רק חייכתי והנהנתי. היא חייכה בחזרה, והמשיכה בשלה. אצבע נוספת התווספה לראשונה, ושתיהן החלו מחליקות בתנועות איטיות פנימה והחוצה. שקט השתרר בחדר בזמן שפרק כף ידה זז בתנועות מחזוריות, בעוד הרוק שבפי ממשיך לסכך את שתי האצבעות. ידה השנייה הזדחלה מטה ואחזה בבד מכנסי.

"אתה זקור לגמרי," היא לחשה. 

לא אמרתי דבר. רק הנחתי לה להמשיך להכניס ולהוציא את האצבעות. באחת הפעמים נגעו בענבל שבאחורי פי, והשתנקתי. היא הוציאה את האצבעות ונתנה לי להתנשם, מביטה בי בדאגה. "הכל בסדר?"  היא שאלה.

"כן," אמרתי לבסוף. "עכשיו בסדר."

"אני מצטערת. רציתי לראות אם אוכל להכניס את כל האצבע," היא אמרה, ונראתה קצת נבוכה. היא שבה לנשק אותי. שכבנו מלופפים יחד על הספה דקות ארוכות, טרם חשתי שוב באצבעותיה מלטפות את פני. כמעט כבאינסטינקט פערתי את שפתי במעט. הפעם השחילה פנימה אצבע, ואחריה שתי אצבעות נוספות, והביטה בעיני. אותתי לה שהכל בסדר. חשתי בהן מתנועעות בפנים. היא הייתה דקיקה, קטנה, ועם זאת, שלוש אצבעות הן לא מעט. זה לא היה לא נוח, רק מעט מסורבל. יכולתי לנשום בלי בעיה. היא הייתה מהופנטת אף יותר ממני מהמראה. 

ידה השנייה שבה ומיששה את איברי בעד לג'ינס. לא חזרתי אלי הביתה כדי לישון באותו הלילה.

* * * * *

היא לא ידעה שובע. אפילו אצבע אחת הייתה מספיקה כדי להכניס אותה למצב כמעט מדיטטיבי. כששכבנו והייתי בתוכה, כמעט תמיד היו אצבעותיה מוצאות את דרכן אל פי - די היה בדקה או שתיים של כך והייתי חש בעוויתות החזקות של שרירי הנרתיק שלה חולבות אותי לתוכה. היה לה רעב אינסופי לנסות ולחקור את חלל הפה שלי בכל אמצעי שהעלתה על דעתה. הייתה בה מעין סקרנות לבדוק עד כמה עמוק תוכל להגיע. היא התעקשה ללמד אותי להרפות את שרירי הגרון שלי, ובפעם הראשונה שהצלחתי לדכא את רפלקס ההקאה שלי ואצבעה החליקה במורד גרוני, היה לה חיוך רחב שסירב להימחק כל אותו הערב. גם כשהורדתי את התחתונים שלה במרפסת וחדרתי אליה מאחור  תוך כדי שאנחנו מביטים אל עבר האנשים שהלכו ברחוב שתים עשרה קומות מתחתנו.

* * * * *

עמדתי על ברכי בין רגליה. ידיה היו מונחות בנינוחות על רקותי, ובעדינות רבה שמרו על הקצב בו ראשי עלה וירד. היא חגרה אל מותניה את האיבר השחור, האהוב עליה, עשוי הגומי המעט קשיח. הוא לא היה עבה מדי ולא עייף את הלסת שלי כמו השני, הורוד, ששכב כרגע במגירה. 

ידיה שינו את מיקומן ונחו על עורפי. הן הפעילו לחץ מתון, בלתי מתפשר. קולה העדין לחש מעלי, "שששש, אל תדאג. רק תבלע, רק תבלע."  באוזני. המתנתי בסבלנות וכשראש האיבר נגע בחלק האחורי של לועי בלעתי. כבר ידעתי שזו הדרך הקלה ביותר, ובכל זאת הפקתי קולות של השתנקות. חשתי בדמעות עולות בעיני. שובל של ריר נזל מזוית פי, התערבב עם הדמעות ונחת על חזי. אפי נגע במפשעתה. הריח שלה היה חריף והיא הייתה באחד מאותם רגעים מיוחדים שלה, מרחפת. 

"הכל בסדר, שששש," היא אמרה, ספק לי, ספק לעצמה. "אני בפנים, אני בתוכך. תירגע." ידיה המשיכו לאחוז בי בחוזקה, מונעות ממני להסיט את ראשי. הכרחתי את עצמי להירגע ולנשום בעד אפי בצורה מסודרת. היא לחצה אותי אליה, איברה נעוץ עמוק במורד גרוני, טרם הרפתה.

שנינו התנשפנו בכבדות. "תרגע קצת," היא אמרה. "נתחיל שוב בעוד דקה."

* * * * *

ידה הייתה מונחת על גרוני. העובדה שיכלה לראות את קווי המתאר של האיבר שלו בשעה שהחליק אל תוכי וחזרה החוצה ריתקה אותה. שכבתי על בטני בחדר השינה, פי פעור וסמוך לקצה המיטה. הוא עמד בכיפוף ברכיים ורכן מעלי, תומך במשקל גופו באמצעות שתי ידיו שהונחו על צידי המיטה. אגנו נע בתנועות ארוכות ושיטתיות, כמו מנוע בוכנה.

"כל כך גדול," היא אמרה בשקט, וליטפה את האיבר בעד לגרון שעטף אותו. היא כלל לא ניסתה להסוות את הקנאה בקולה. ידה השנייה שיחקה בשק האשכים הגדול שלו. 

"אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן," היא סינן בין תנועה לתנועה. 

אצבעותיה התהדקו סביב אשכיו. "אילפתי אותו במיוחד לרגע הזה. הוא מוכן," אמרה.

 

לפני שנה. 17 באוג׳ 2018, 19:49

מיכל ישבה בחדר ההמתנה. מולה, על השולחן, היו פזורים עיתונים ישנים שאיש לא טרח להחליף מספר ימים. נורת ניאון לבנה ועקשנית בפינת החדר הבהבה לעתים, באיזושהי מחאה בלתי מובנת. היא הביטה בשעונה, וקיוותה שתסיים בקרוב. הייתה לה פגישה נוספת בשתיים אליה הייתה צריכה להגיע. זאת רק בדיקה שגרתית, הזכירה לעצמה.

הדלת נפתחה והאחות התורנית הציצה בעדה. "מיכל?" חייכה לעברה.

"כן."

"בואי איתי בבקשה," החוותה. מיכל קמה מהכיסא.

מאחורי הדלת השתרע לבירינט סבוך של פרוזדורים סטריליים וחסרי אופי. האחות ליוותה אותה דרכם אל חדר צדדי, שם מדדה את לחץ הדם שלה ואת משקלה. אחר כך נתנה בידיה חלוק מקופל למשעי ושקית.

"הבדיקה שלך תתבצע בחדר 112ב," אמרה. "החלוק הזה בשבילך. תצטרכי להוריד את כל הבגדים ולהמתין לרופא. תוכלי לאחסן את הבגדים שלך בשקית. אל תדאגי, זה הליך סטנדרטי, אין לך ממה לחשוש."

"תודה," מיכל ענתה. האחות הצביעה על אחד המזדרונות והנידה בראשה, ומיכל התקדמה בעצבנות קלה. היא שנאה רופאים, ובדיקות. כל המזדרונות נראו לה אותו הדבר והיא התקשתה להבדיל ביניהם. לאיזה חדר הייתה אמורה להיכנס בדיוק? היא חשבה לחזור ולשאול, אבל זה נראה לה לפתע יותר מסובך מלמצוא אותו בעצמה. היא חלפה על פני שורת הדלתות עד שזיהתה את המספר. 112.

היא פתחה את הדלת בשקט, בעדינות, וקפאה.

זה היה חדר בדיקות גדול למדי – מיטה במרכז החדר, שולחן, שני כיסאות. על המיטה, במרכז החדר, הייתה שעונה אישה נאה כבת שלושים על בטנה, בחלוק זהה לזה שהחזיקה מיכל בידה. החלוק היה מופשל עד מותניה. לידה עמדה אחות והחזיקה את ידיה שלובות מאחורי גבה, מבלי לאפשר לה לזוז. מאחוריה עמד רופא צעיר, גבוה, במכנסיים מופשלים. גבו היה מופנה בחלקו אל הדלת. איברו הזקור היה נעוץ בישבנה של המטופלת, בועל אותה בתנועות חדות. פניה של האישה הצעירה היו שעונים על צידם, על המיטה, בזוית כך שמיכל יכלה לראות אותם. היה משהו מת בעיניה. היא לא נעה כמעט, ורק שכבה שם מבלי להתנגד, בזמן שהרופא חדר אליה שוב ושוב.

מיכל התעשתה וסגרה את הדלת. הם לא שמו לב אליה. היא לא עשתה שום רעש. היא לא הייתה בטוחה אם האישה בכלל זיהתה אותה. היא הסתכלה בחטף שוב במספר החדר. 112א! היה זה החדר הלא-נכון. לידו הבחינה בדלת עם המספר 112ב עליה. זו הייתה טעות!

היא שקלה בדעתה מה עליה לעשות. בזהירות רבה פתחה את הדלת השניה, לחדר הנכון, מוכנה לגרוע מכל. החדר היה מרוהט באופן זהה לחדר הראשון. הוא היה ריק מאדם.

היא נכנסה וסגרה את הדלת אחריה. ליבה הלם בחוזקה. מחשבותיה היו שרויות באי סדר מוחלט. מה עליה לעשות? האם עליה להתעלם ממה שראתה? לצאת ולא לחזור? מה בדיוק קרה שם, בחדר ההוא? האם היא צריכה לקרוא לעזרה?

נקישה רמה בדלת גרמה לה לקפוץ. לפני שיכלה להחליט דבר-מה, הדלת נפתחה והאחות החייכנית נכנסה. היא נראתה מופתעת.

"לא שמת עדיין את החלוק!" היא אמרה. "הכל בסדר?"

"אני ... כן, כלומר – " מיכל ניסתה להשלים את המשפט, אך לא הייתה בטוחה מה לומר. האם עליה להעלות את מה שראתה בחדר הסמוך?

האחות התקדמה לעברה. "בואי, אני אעזור לך. הרופא רוצה לבדוק אותך."

"לא!" מיכל אמרה לפתע, וצעדה לאחור. המיטה בלמה אותה.

"זה מאד טבעי לפחד קצת, אבל אין לך ממה לחשוש," האחות הרגיעה אותה. ידיה נשלחו לפנים ופתחו את הכפתורים בחולצתה של מיכל, שקפאה במקומה ללא כל יכולת לזוז. "הרופא אוהב שהנבדקים כבר מוכנים כשהוא נכנס לחדר. תני לי לעזור לך עם החצאית."

לפני שנה. 17 באוג׳ 2018, 3:16

שכבתי שם, ברגליים מפושקות, והקשבתי לנקישות המצלמה. היא חגה סביבי, הפלאפון בידיה, בעודה מנסה לאמוד את זוית הצילום האופטימלית. שנאתי להצטלם.

"תביט למצלמה. אני רוצה שיראו את הפנים שלך," היא אמרה. מצמצתי כשההבזק הבא תפס אותי לא מוכן.

היא כרעה ברך לידי. היה נראה שהיא ממש נכנסת לתפקיד שנתנה לעצמה. רק חצי שעה קודם לכן הייתי לבוש יחד איתה, בסלון. ראינו שידורים חוזרים של הסדרה האהובה עלינו ודיברנו על הטיול הבא שלנו לפריז יחד. ואז על כמה יהיה נחמד ללכת ולבדוק את סצנת המועדונים בעיר. והאם יש מועדוני קינק טובים. כמובן כמו תמיד היא עקצה אותי.

"אתה תמיד בורח בסוף," היא שרבבה את שפתיה. "אנחנו לא מנסים שום דבר חדש."

"הכל נחמד בפנטזיה, אבל כשזה מגיע לכדי מציאות זה הרבה יותר מסובך," אמרתי.

"אוף, זה לא הוגן," היא אמרה.

"למה שלא תסחטי אותי?" התבדחתי.

"מה זאת אומרת?"

"את יודעת, צלמי אותי, ואז בפעם הבאה אם אני לא אסכים פשוט תגידי לי שתשלחי את התמונות לחברים או לקולגות בעבודה." אמרתי.

היא חשבה על זה לרגע. "לצלם אותך עושה מה?"

"לא יודע. ערום. בתנוחות חושפניות. תחשבי על משהו. יש לך ראש יצירתי."

יכולתי להרגיש את הגלגלים נעים בראשה. הדם זרם אל איברי בזמן שדיברתי. הייתה לי זיקפה קל. היה משהו בתרחיש שמצא חן בעיני. אם הוא ימצא חן גם בעיניה, זה יכל להיות משחק תפקידים מחרמן. ידעתי שזה לא יהיה יותר מזה. הכרתי אותה מספיק שנים כדי לסמוך עליה.

"אתה באמת רוצה לעשות משהו כזה?" היא שאלה, מנסה לוודא שאני לא מותח אותה.

"כן," עכשיו כבר שכנעתי את עצמי. "זה יכול להיות משחק בפני עצמו. רוצה לנסות? את זאת שתמיד אומרת שאנחנו לא מנסים שום דבר חדש."

"המממ," היא חשבה בקול רם. לבסוף משכה בכתפיה. "למה לא?"

הבזק נוסף של המצלמה החזיר אותי אל ההווה והזכיר לי עד כמה היא החליטה לקחת את כל זה ברצינות. "שים יד על הזין, אני רוצה שזה יראה כאילו אתה מאונן," ציוותה. "ותפשק את הרגליים קצת יותר. כן. ככה. עכשיו תפתח את הפה ותסתכל אלי."

* * * *

עליתי במדרגות, מתנשף קלות. בדיוק סיימתי את הריצה היומית שלי. שנים עשר קילומטרים, סביב ליישוב, ברוח בין-ערביים קרירה. כשפתחתי את הדלת, היא ישבה שם, ולידה ישב גבר שלא הכרתי, כבן חמישים, מסוקס, לבוש בחליפה מחוייטת. בטח מישהו מהעבודה שלה. הם היו שקועים בשיחה, אבל השתתקו כשנכנסתי. הנדתי בראשי ונכנסתי למטבח לקחת לעצמי כוס מים. כשחזרתי, היא התרוממה מהספה.

"זה שי," אמרה.

"אהלן," אמרתי בלקוניות. הרבה יותר עניין אותי להגיע למקלחת.

"הוא הבוס שלי."

"נעים להכיר," הוספתי.

"נתתי לו את התמונות שלך," היא אמרה בלחש.

קפאתי.

"מה?" שאלתי. היא לא אמרה אילו תמונות. לא היה יכול להיות שהתכוונה למשהו אחר. אבל היא לא יכלה למסור אותן לו. זה פשוט לא היה אפשרי. היא לא הייתה עושה דבר עד כדי כך הזוי.

"התמונות שלך, שצילמנו שבוע שעבר."

"מה זאת אומרת?" שאלתי שוב.

היא הזדרזה לדבר, לפני שתהיה לי הזדמנות להתעשת. "שנינו יודעים שאני לא באמת אוכל לעשות איתן משהו. זאת סתם עוד פנטזיה שלא תגיע לשום מקום. אז חיפשתי מישהו שלא מכיר אותך, שלא תהיה לו בעיה עם זה. שי אמר שהוא מוכן לעזור לנו."

הבטתי בשניהם, המום. הוא ישב על הספה בלי לומר מילה. ידי רעדו קלות.

"נתתי לו גם את הכתובות של ההורים שלך, והעבודה, והחברים. אלה שאני מכירה. אל תדאג," היא התקרבה אלי וליטפה את זרועי. "זה יהיה טוב לנו. בוא איתי."

היא נטלה את ידי והובילה אותי אל האמבטיה, משאירה את שי מאחור. שם, כשהיינו רק שנינו, הכרחתי את עצמי לייצב את הנשימה. עדיין לא יכולתי לומר כלום.

"היום הוא רק רוצה לבדוק אותך קצת. סיפרתי לו שאתה אוהב כשאני סוטרת לך ... בישבן, והוא אמר שזה מספיק טוב. להתחלה. אתה רק צריך להוריד את המכנסיים ולשכב על ברכיו, זה הכל. זה יסתיים ממש מהר. בוא, אני אעזור לך." כשראתה שאני לא זז, ידיה נשלחו לעברי לי. כרעה ברך לידי ועזרה לי לחלוץ את נעלי, ואחריהן הפשילה את מכנסי, עד שנותרתי ערום מהמותניים ומטה. כשסיימה, שוב נטלה את ידי ומשכה אותי החוצה.

אולי זה היה חלום. אולי לא. רעדתי. אם לא אומר דבר, אולי אתעורר ולא אזכור דבר. בחזרה בסלון, שי הסיר את החגורה ממכנסיו וטפח על ברכיו בשתיקה. לא התנגדתי כשהתקרבנו אליו. כשנשכבתי, הרגשתי באיברי החשוף מתחכך בבד הרך של מכנסיו. היא הורתה לי להניח את ראשי על הכר בקצה הספה ולהסתכל קדימה.

שניות ספורות אחרי שהחגורה חתכה את האוויר ונחתה על הבשר החשוף, שמעתי צליל מוכר. היא עמדה בפינה, שוב עם הפלאפון, וצילמה. ידו החזיקה את ראשי כדי לוודא שפני בתמונה.

* * * *

חודשיים אחר כך ישבנו שלושתנו יחד בסלון. שי ישב במקומו הרגיל, במכנסיים מופשלים. איברו הזקור היה שקוע עמוק בתוכי, בעודו מניע את עצמו בעצלתיים. ידיו אחזו בזרועותי, ספק כמשענת, ספק כדי לשלוט בתנועותי. גבי היה מופנה אליו. היא ישבה מולי, מחזיקה במצלמה מולנו, מסריטה את פני. הבטתי אל תוך העדשה.

"ההבעה שלך כל כך יפה," היא אמרה, וקירבה את המצלמה. אחר כך התרחקה, כדי שיהיה אפשר לראות בבירור את האקט כולו.

כמו תמיד, שתקתי. ממילא לא יכולתי לשנות דבר.

* * * *

המוזיקה הלמה באוזני. לא שיכולתי לומר משהו בעניין. הגאג בפי מנע ממני לומר מילה. מאחורי יכולתי לחוש בתנועותיה של האישה הצרפתיה הצעירה עם הסטרפאון. פני היו מכוסים בזרע יבש. הסרחתי משתן. היא הופיעה משום מקום וכרעה ברך לידי.

"אתה נהנה?" היא צעקה, כדי שאוכל לשמוע. שנינו ידענו שאני לא יכול לענות.

מאחוריה ראיתי את שי. הוא בא ומשך בזרועה, והיא קמה. עיני עקבו אחריה. ידו נשלחה אל ישבנה החשוף, ויכולתי לראות את אצבעו חודרת אליה מאחור.

"אני מצטערת, אתה יודע איך הוא כשהוא בעניין," היא ציחקקה. "הוא ממש כמו חיה."

עד מהרה נבלעה איתו בהמון. מולי הופיע איבר גברי זקור, אנונימי. יד חזקה, שעירה, שלפה את הגאג מפי. לא היה לי זמן לחשוב עליהם יותר מדי – עד מהרה הייתי חייב להתרכז בפולש הזר שבגרוני. 

 

לפני שנה. 14 באוג׳ 2018, 15:14

היא שכבה לידי בעצלתיים, ידה נעה מעלה ומטה על איברי באיטיות מהפנטת. לפעמים, כשהייתי מרצה אותה מספיק, הייתה מתכרבלת כך לידי וגומלת לי. שכבנו יחד, זרועי סביבה וידה נעה במעגלים מהורהרים על חזי.

"סיפרתי לך פעם על פנטזית האונס שלי?" היא שאלה לפתע.

הבטתי בה, מופתע. "לא. לא ידעתי שיש לך פנטזיות כאלה. חשבתי שאת תמיד אוהבת להיות בשליטה."

"טיפשון, לא שלי. שלך," היא צחקקה.

"אה," אמרתי. כמו תמיד, היא מצאה את הדרך לגרום לי למעוד על המלים של עצמי. "זה לא כזה מפתיע. בכל פעם שאת עם הסטרפאון זה די בולט."

"לא," היא אמרה, מהורהרת. "זה לא נחשב. אתה אוהב את זה."

"אז מה?"

"לא יודעת. משהו אחר," היא המשיכה לעסות אותי בהיסח הדעת. "משהו שלא היית אוהב. משהו שהיה גורם לך להיאבק קצת, ואז להבין שאתה לא יכול לעצור את זה."

היה לה מבט חולמני בעיניים. שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחוריהן, אבל נתתי לה להמשיך 

"איך קוראים לבוס ההוא שאתה שונא? יותם?" שאלה לפתע.

"יובל," אמרתי, והעוויתי את פני. לא ממש אהבתי את הכיוון הזה.

"כן, יובל. הייתי רוצה להזמין את יובל לכאן, לאכול ארוחת ערב. הייתי משכרת אותך - לא יותר מדי, מספיק כדי שלא תוכל להיאבק, אבל כדי שעדיין תבין מה קורה, שתרגיש את הכל. ואז לתת לו את הסימן ולראות אותו מכניע אותך, קורע ממך את הבגדים, ולוקח אותך כמו חיה, על השולחן במטבח. הוא גם ככה יותר גדול וחזק ממך. אני הייתי צופה בך נאבק, ונכנע. הייתי רוצה לראות את הנקודה הזו בה אתה נשבר. אני אעזור לו. אני אחזיק את הידיים שלך מאחורי הגב ואקשור אותן, ואז אצפה בכאב של הבגידה בעיניך, כשתבין ששנינו מעורבים בזה, שאני לא בצד שלך באמת. ואני אצפה בו דופק אותך כמו סמרטוט, איפה שאני ואתה אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו ביחד. אתה תגמור ותגמור ותגמור, ולא תוכל לעשות שום דבר בעניין. בסוף אני אלווה אותו לדלת ואנשק אותו לשלום, ואגיד לו תודה. מגיע לו."

היה בקול שלה משהו שקט, דטרמיניסטי. זה היה מפורט מדי בשביל אילתור. התחלחלתי מהמחשבה על מספר הפעמים בו ודאי הריצה את התרחיש הזה בראשה.

"זה מזעזע," אמרתי לה מבלי כמעט להניע את שפתי. 

הרצינות משה מפניה בין רגע, והיא שוב חזרה להיות עצמה, וציחקקה. "ברור," אמרה. "זה לא היה אונס אם לא. אתה תגמור בשבילי עכשיו בכל זאת, נכון? אני רוצה שתגמור אחרי ששמעת את הסיפור הזה," הוסיפה, והאיצה את תנועות ידה.

לפני שנה. 13 באוג׳ 2018, 5:32

"למה שלא תשתמש בתום? תמיד חשבת שהוא חמוד."

הקדמתי קנה לושט והבירה השפריצה בעד לאפי בלי שליטה. שמעתי אותה היטב ועדיין לא האמנתי. על מה היא מדברת, חשבתי לעצמי. היא נראתה משועשעת מעצמה. היה נראה שלשם שינוי, גם בן נותר ללא מלים. זה היה נדיר כשלעצמו. 

"זה לא מצחיק," אמרתי, ושוב השתעלתי. 

"אני לא צוחקת," היא אמרה, למרות שהייתי מוכן להישבע שזה בדיוק מה שהיא עושה מולי. "שמעת אותו. שישה חודשים מאז הפרטנר האחרון שלו. למה שלא תעזור לו?"

"תעזור?" אמרתי. "תעזור זה כשצריך לתלות תמונה ישר וצריך מישהו שיחזיק אותה. מה שאת מדברת עליו זה לא לעזור. זה משהו אחר."

בן סוף סוף התאושש. "אני מעריך את ההצעה, אבל לא נראה לי שתום כל כך בעניין."

"אל תהיה כזה, תום," היא אמרה וליטפה את זרועי. "זה לא כאילו שתהיו זוג. רק מדי פעם, כשהוא ירגיש צורך, אתם ... אתה יודע מה."

"בשום פנים ואופן לא," אמרתי.

"זה בסדר, היו לי תקופות יובש יותר ארוכות," בן אמר. "אני אשרוד. את לא צריכה לסרס את החבר שלך למעני."

"כן, הוא ישרוד," החריתי אחריו בסרקזם.

היא עדיין הייתה משועשעת. "לא ידעתי שהחבר שלי כל כך חסר ביטחון במיניות שלו."

"איך זה קשור למשהו?!" שאלתי.

"אל תדאג, בן. אני כבר אדבר איתו," היא אמרה, כאילו לא הייתי מטר לידה עם בירה ביד ופה פעור. "יש לי דרכים משלי ... לשכנע אותו."

"אני לא יודע על מה את מדברת, אבל אני לא רוצה לגרום לאיזשהן בעיות ביניכם. באמת, לא צריך להמשיך לדבר על זה." הוא הגניב מבט קצת עצבני, חצי מתנצל לכיווני. השתדלתי לא לפגוש את עיניו. "לא הייתי צריך לספר לכם כלום."

"תחשוב על זה, תום?" היא שאלה. היא קצת הדאיגה אותי. הפה שלה עדיין היה קעור בחיוך, אבל הקמטים ליד עיניה נעלמו. הייתי כמעט מוכן להישבע שהיא מתכוונת לזה ברצינות.

"תשכחו מזה שניכם," הבהרתי להם חד משמעית. היא רק נתנה בי מבט מוזר.

זה היה לפני ארבעה חודשים. הערב שכבתי במיטה על גבי בחדר החשוך. יכולתי לשמוע את המים זורמים בכיור במטבח בחוץ. היא עשתה כלים. הייתי אמור לעשות אותם במקומה, אבל בן הגיע בהפתעה והיא רק חייכה בשעה שהוביל אותי בידי אל חדר השינה. כעת, הוא גחן מעלי, והניע את אגנו באיטיות, כמו בפעמים הקודמות, מכניס את עצמו עד הסוף ואז מושך החוצה. הוא היה גדול ממני. כל השעות ההן בחדר הכושר הפכו אותו לענק. ראשי היה שעון על הכר, והופנה הצידה. לא ממש יכולתי לפגוש את מבטו, אבל זה לא ממש שינה לו. ידי אחזו במותניו ורגלי היו כרוכות סביבו, בדיוק כפי שהסביר לי שהוא אוהב. הוא התנשם בכבדות. זה היה פחות לא-נעים ממה שחשבתי שזה יהיה כשהתחלנו עם כל זה. כששכחתי לפרקים מהמעמד בו הייתי, זה אפילו הרגיש קצת נחמד, כשהאיבר שלו החליק על פני בלוטת הערמונית שלי בקצב אחיד.

הזרם במטבח פסק. הצללית שלה הופיעה בדלת. ראיתי את קווי המתאר של פניה במעומעם - היה די אור כדי שאראה אותה תוחבת את ידה אל תוך מכנסיה. ידעתי שהיא מאוננת, בדיוק כפי שידעתי שעוד מעט הוא יהפוך אותי על ידי ורגלי לאקורד הסיום. 

באמת היו לה דרכים משלה לשכנע אותי.

 

 

 

לפני שנה. 12 באוג׳ 2018, 22:05

שבע מהן הגיעו הפעם. הן ידעו למה לצפות, ובכל זאת הייתה אווירה מעט שונה מהרגיל. חלק ציחקקו. אחת, מעט ביישנית, ישבה לבדה בפינה ועברה על הודעות בטלפון הנייד שלה. אמרתי לכולן שלום בכניסה, כמו בשנה שעברה. הן קצת הכירו אותי. לפעמים הסתובבתי בסטודיו ועזרתי לשירה לסדר בזמן שהן היו מציירות. 

במרכז החדר הייתה כורסה ריקה. קני הציור הופנו אליה. זה היה השבוע החמישי בו התמקדו בערום. זו הייתה המומחיות של שירה, והיא השתקפה בתמונות שנתלו על הקירות סביבנו. הכישרון שלה היה מוחלט. היא הרגילה אותן בשבועות האחרונים לדוגמן או דוגמנית חסרי בגדים, אט אט פירקה את העכבות שהיו בהן ועזרה להן להשתחרר ולהתייחס לתהליך באופן אנליטי.

השבוע עמד להיות שונה. היו לה רעיונות משלה לגבי ציור, והן עמדו להתמקד באינטראקציה בין שני גופים. ישבתי בשקט בפינה וצפיתי בה מסבירה להן על זויות, תאורה, פרספקטיבה. אהבתי להקשיב לגוון הקול שלה, למרות שלא הבנתי חלק מהדברים שאמרה. היא סיפרה להן בשבוע שעבר מה עומד לקרות, והן היו מתוחות כמעט כמוני.

לאחר זמן מה, שירה סימנה לי באצבעה, ללא מלים. ידעתי מה לעשות, בדיוק כמו בשנה שעברה. קמתי ונעמדתי לידה. היא המשיכה להסביר, והצביעה על חלקים שונים בגופי והדגימה פרופורציות, בזמן שהתרתי את הכפתורים בחולצה. היא המשיכה לדבר גם אחרי שכבר הייתי ערום. נותרתי שם, בשקט, משתדל שלא לפגוש את מבטן של אחת הנשים בטעות. 

"אתם באמת זוג?" שאלה לפתע אחת מהן, מהפינה. הביישנית.

"כן," שירה ענתה בלקוניות האופינית לה. היא פשטה את החלוק שלה ונעמדה לצידי, חסרת כל ביגוד ומגננות. שיערה היה אסוף בפקעת. היה נדמה שהשאר נסוגות מעט, נבוכות אל מול התצוגה חסרת העכבות. היה בה משהו מלכותי שכמעט הכריח אותן להשפיל את מבטן. נראה שגם על נשים הייתה לה השפעה כמו עלי. ההבדל בינינו היה כמעט מוגזם. 

היא התיישבה על הכורסה מולן ופישקה את רגליה. 

"בוא," אמרה בפשטות. כרעתי על ברכי וזחלתי ביניהן, אל מקומי הטבעי, טומן את ראשי בה ושולף את לשוני. ידיה נכרכו סביב לראשי ומשכו אותי לתוכה. סגדתי לה. העיניים שלהן היו נעוצות בנו, מהופנטות. מבלי למצמץ, היא הישירה מבט אל שאר הנוכחות. גם מבלי שאמרה דבר, הן ידעו מה תפקידן. הן אחזו במכחולים, ועד מהרה היו עסוקות בקנבס שלפניהן. החדר השתתק, פרט לצלילים המזדמנים שהפיקה לשוני.

היא לא השמיעה הגה.

 

לפני שנה. 10 באוג׳ 2018, 15:23

"אז איך הייתה הארוחה אתמול בערב?"

התרתי את אבזם החגורה מולו ואחר כך קיפלתי אותה והנחתי בצורה מסודרת על השולחן אצלו במשרד. הוא ישב בכיסא המנהלים והביט בי בזמן שהשתעשע בצעצוע מנהלים כלשהו שנמצא על שולחנו. "היינו במסעדה החדשה ביפו. היה ממש נחמד," אמרתי, בזמן שבדקתי שלא שכחתי לרוקן את הכיסים.  

"אני שמח לשמוע. חשוב לא לתת לרומנטיקה לדעוך עם הזמן," הוא אמר, והצביע על קצה השולחן. הנחתי את ידי עליו ונשענתי לפנים, ממתין בציפיה. הוא התרומם מהכיסא ונעמד מאחורי. יכולתי לשמוע אותו מחפש משהו במגירות. מן הסתם את חומר הסיכה המועדף עליו. המתנתי בסבלנות. הוא שב והתקרב אלי, וידיו אחזו בצדי מכנסיי ומשכו אותם מטה, עד לקרסולי. אחר כך משך את התחתונים.

"שוחחתי עם אסנת אתמול בערב," הוא אמר. אצבעו המסוככת נצמדה לישבני והתחפרה פנימה באיטיות. "היא הציעה להגביר את תדירות המפגשים שלנו, אולי פעמיים בשבוע. אמרתי לה שנדבר על זה. אל תשפיל מבט, תסתכל קדימה, אל תוך המצלמה."

המפגשים בינינו הפכו כמעט לדבר שבשגרה עד שלפעמים הייתי שוכח מהמצלמה. היא תמיד הייתה שם. אסנת אהבה לצפות בשנינו. היא היתה מספרת לי שבעיקר אהבה את הקלטות הראשונות, והייתה מדברת בהתלהבות על כמה השתניתי, השתפרתי עם הזמן. אצבע משומנת נוספת עשתה את דרכה אל תוכי. הן נעו יחד, התפתלו לכל כיוון, כשני נחשים קטנים. "כמה פעמים אתם שוכבים בשבוע?" שאל. 

"פעם-פעמיים," עניתי. 

"איך הזיקפה שלך?"

"קצת חלשה לאחרונה."

"זה נורמלי, הרבה נשלטים מפתחים חרדות ביצועים אחרי תקופה. מתחילים לפקפק בעצמם. אל תדאג, זה לא ממש חשוב לה. היא לא ממש רואה אותך באור כזה."

תהיתי אם הוא בוחר את המלים שלו בקפידה ויודע מה האפקט שלהן עלי, או שזו פשוט הייתה חלק מהאישיות הרגילה, חסרת הגינונים שלו. הוא נצמד אלי מאחור והפשיל את מכנסיו. ידיו לפתו את מותני והוא חיכך את איברו בין ישבני, נהנה מהמעמד. הוא לא מיהר לשום מקום, נהנה מהשקט שלפני הסערה. מהמרווח שבין השורות. אז שלח יד אחת לאחור והנחה את הראש הספוגי אל יעדו. לחץ ראשוני, ואחריו כניעה.  הוא ננעץ בי עד שחשתי בשק אשכיו הכבדים נוגע בשלי. אחר כך משך את עצמו אט אט החוצה, ושוב השתקע בי עד שאגנו נצמד לשלי.

"השתפרת מאד מאז שהתחלנו." החמיא לי. הוא התייחס לקלות בה נכנס אלי הפעם. "תיגע בעצמך."

"תודה אדוני," אמרתי, וידי נשלחה אל לפנים ולפתה את איברי. כשהתחלנו, היה לי קשה לפנות אליו בתארים האלה. עכשיו כבר לא חשבתי על זה בכלל. 

"אל תעצום עיניים. היא רוצה לראות את המבט שלך," הזכיר לי. 

פקחתי אותן. ניסיתי לדמיין מה אסנת תראה יותר מאוחר. היא תמיד הציעה לי לשבת איתה ולצפות, אבל לא יכולתי. הייתי מתחמק והיא לא הייתה לוחצת; אך היא תמיד דאגה להגביר את הווליום, כדי שלא משנה היכן אהיה בבית, אשמע את הכל בבירור.

 "איך זה גורם לך להרגיש? שהגבר ששלשום עשה את אשתך עכשיו עושה אותך?"

"אני עוד לא יודע," אמרתי. היה קשה לי לנשום ולהתרכז בשיחה. אולי בגלל זה הוא אהב לשמור את השאלות האלה לרגעים בהם היה בתוכי. "אני לא בטוח שאני עוד באמת מעכל את זה. קשה לי."

"אנחנו יודעים," הוא ענה. "אתה מתמודד עם זה מאד יפה. שנינו מעריכים את זה מאד."

הוא הגביר את הקצב. 

"זה מתישהו נהיה קל יותר?" שאלתי אותו לפתע. זה היה מוזר. לבקש נחמה אצל הגבר שלקח ממני כל כך הרבה. לא ידעתי מה רציתי לשמוע. אולי זה היה סוג של תסמונת סטוקהולם.

"לא," הוא ענה בפשטות. "עכשיו תחזיק טוב בשולחן. אתה יודע כמה פראי אני נהיה כשאני עומד לגמור." 

לפני שנה. 9 באוג׳ 2018, 20:41

יצאנו מהפאב יחד, זרועה שלובה בזרועי. היינו קצת שיכורים. איך אפשר שלא להיות אחרי כל כך הרבה בירות. 

אהבנו ללכת לשם יחד. זה היה הפאב שלנו. שם נפגשנו לראשונה, לפני שנה, לא רחוק מהדירה שלה. תשלובת של שבילים קטנים וקיצורי דרך עירוניים הובילו אליה, והכרתי אותם היטב. תחילה חצינו את שני הרחובות הקטנים, ואז חתכנו דרך הפארק הקטן. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. גבר מזוקן הלך בצידו השני של השביל עם לברדור לבן והיה עסוק בפלאפון שלו. אחרי שחלף על פנינו, נותרנו לבד.

"אתה הולך מהר מדי," היא אמרה, מנסה להאט אותי. "לאן אתה ממהר?"

"אני חייב לשירותים," אמרתי. "יש מחיר לארבע בירות. איך את יכולה לשתות כל כך הרבה בלי לקום פעם אחת לשירותים?"

"זה כוח העל שלי," היא התלוצצה. "לך בחזרה לפאב."

"אי אפשר, כבר עברנו את נקודת האל-חזור." ציטטתי לה מהסרט ההוא ששנינו עברנו. זו הנקודה בה לוקח יותר זמן לחזור להתחלה מאשר להתקדם כל הדרך אל עבר הסוף. הדירה שלה הייתה במרחק של כמה דקות. לא חשבתי שאוכל להתאפק הרבה יותר מכך. "אני מקווה שאשרוד עד שנגיע אלייך."

"אז לך פה,"  היא אמרה.

"את מתכוונת בשיחים?" שאלתי.

"לא," היא ענתה, ונעצרה.

נעצרתי גם אני לצידה. ניסיתי להבין למה התכוונה. הבטתי בה לרגע בתהייה.

"לך פה," היא אמרה שוב, הפעם בקול שקט, תקיף. פנס מרוחק האיר את עיניה הכחולות. אישוניה המורחבים ננעצו בי. הבטתי בה בחזרה, ואז התחוור לי. זה לקח לא יותר מכמה שניות. היה זה כאילו עברתי דרך כל חמשת השלבים בין רגע. תחילה חוסר אמונה; אחר כך עבר בי כעס לרגע קצרצר על עזות המצח של מה שביקשה ממני. אחר כך נשאתי ונתתי איתה בראשי. אולי אם אבקש מספיק יפה אוכל לשכנע אותה לבקש משהו אחר, משהו פחות משפיל, יותר הומאני. ואז עצב, ובסוף קבלה. שום דבר מכל זה לא קרה באמת. עיניה הקרות חדרו אותי, ונשימותי הואצו.

היא שילבה את מבטה במבטי. הסתכלתי אל תוך עיניה. מה שהתחיל כטיפטוף עד מהרה התגבר והספיג את מכנסי. חשתי בזרם החם נוזל במורד רגלי, מחלחל אל תוך נעלי וגרבי עד שהיו רטובים לחלוטין. על השביל לידי נקוותה שלולית קטנה. הזרם המשיך והמשיך, כאילו לא היה לו סוף. היא עקבה אחרי בעניין. לרגע הסתקרנתי איזו הבעה הייתה לי. איך נראיתי בעיניה באותו הרגע? מה היא חשבה עלי? לא העזתי להסיט את מבטי, למקרה שאגלה שמישהו מביט בנו. בי. רציתי שהאדמה תבלע אותי. היא לא חייכה, ולא אמרה דבר. רק המתינה בסבלנות עד שאסיים, ואז התקרבה אלי וריחרחה. עווית קלה חלפה בפניה ונעלמה.

"כלב טוב," היא אמרה ברוך, והעבירה את ידה על ראשי.  "בוא נלך הביתה. אתה צריך מקלחת."

היא התרחקה ממני בזריזות. עמדתי שם במקום, קפוא לרגע, מביט בה מתרחקת ממני בצעדים קטנים, עד שהתעוררתי ומיהרתי להדביק אותה, מקווה שאיש לא יראה אותנו ביתרת הדרך שנשארה עד אליה.

 

לפני שנה. 8 באוג׳ 2018, 17:54

"ענבר התקשרה. היא ויובל בדרך, כנראה יגיעו לקראת תשע."

הייתי באמצע חיתוך סלט. הסכין האטה לשבריר שנייה כשעיבדתי את המידע, לפני ששבתי לקצוץ במהירות הרגילה שלי. היא אהבה להפתיע אותי, לא לתת לי זמן להסתגל או לחשוב על זה יותר מדי, ואני ידעתי שהיא נהנית לראות אותי מתפתל. עדיין לא הייתי מוכן לתת לה את זה, אבל ידעתי שזה עוד יגיע בהמשך הערב. 

היא ניגשה אלי ועיסתה את כתפי מאחור. "חשבתי עליכם הרבה מאז יום רביעי האחרון. הייתי רוצה לראות אותו בועל אותך פה על השולחן הזה שוב פעם היום."

היא אהבה את המילה הזאת. לבעול. היא תמיד הייתה אישה של מלים. למרות שעלתה לארץ לפני עשור מקנדה, היא ידעה עברית יותר טוב ממני. רק המבטא שלה הסגיר את העובדה שלא נולדה כאן. פעם סיפרה לי שאחת המלים שהכי חסרות לה בעברית היא מקבילה למילה mount באנגלית. תקופה מסוימת ניסתה את המילה להרביע, אבל אז נטשה אותה ועברה ללבעול. האפקט של שתיהן העביר בי רעד קל. בדיוק כפי שרצתה.

"למה אתן כל כך רוצות לראות אותנו ביחד?" שאלתי לפתע, והפסקתי את עבודת החיתוך. הבטתי בה והיא הסתכלה בי בחזרה.

"כי זה סקסי," היא אמרה, והעבירה את ידיה על חזי מאחור. "לראות את שניכם ככה, עושים בדיוק מה שאנחנו אומרות לכם."

"כן, אבל למה ... ככה? אתן לא יכולות לחשוב על משהו אחר?"

"אולי," היא אמרה, מהורהרת, ומיהרה לשנות נושא. "אהבת את זה, בשבוע שעבר? כשהוא הצמיד אותך לשולחן?"

היא הייתה אלופה בלשאול את השאלות המביכות. לחטט בפצעים הפתוחים. היא נהנתה לראות אותי מאדים במבוכה.

"לא," עניתי.

"שקרן," היא חייכה. "זה לא מה שאני זוכרת. היינו צריכים לסגור את החלונות מרוב שנאנחת. שהשכנים לא יקבלו רעיונות."

"גם את היית עושה כאלה קולות אם גבר בגובה מטר תשעים היה מועך אותך ככה אל השולחן." ניסיתי להישמע נונשלנטי.

היא נצמדה אלי מאחור. "אני אוהבת לראות אותו מעליך. אתם כל כך שונים. הוא גבוה, חזק, גדול. ואתה כזה עדין ושברירי מתחתיו. אני בטוחה שהוא יכול להרים אותך ולהצמיד אותך אל הקיר. שתכרוך את הרגליים שלך סביבו בזמן שהוא עושה ממך שפוט שלו. אתה רוצה שננסה את זה הערב?"

לא השבתי. לא הייתי צריך. היא תחבה את ידה אל תוך מכנסי.

"ענבר סיפרה לי שהוא נעול בחגורה מאז שבוע שעבר. אני מקווה שהוא לא יהיה אגרסיבי מדי איתך היום," היא צחקקה ומששה את הזיקפה שלי; ואז, בבת אחת, משכה את ידה וניתקה ממני. אחרי שוידאה שאני נמצא בדיוק במשבצת בה רצתה שאהיה. חום גופה והתחושה של שדיה הגדולים הנמעכים אל גבי עשו את שלהם. זאת הייתה הנקודה המושלמת בשבילה להותיר אותי תלוי באויר, מבקש איזשהו פורקן שלא תתן לי.

הסתכלתי בשעון. רבע לתשע. שבתי לחתוך ירקות, ודמיינתי איך בעוד חצי שעה אהיה כפוף על פני השולחן הזה, ויובל יהיה בתוכי בזמן ששתיהן מעודדות אותנו.

 

לפני שנה. 5 באוג׳ 2018, 17:02

 

 

ראיתי אותה במראה, מופיעה מאחורי. היא נצמדה אלי וכרכה את זרועותיה סביבי, משעינה את ראשה על גבי. העברתי את סכין הגילוח בתנועות רחבות על לחיי, מוודא שלא שכחתי אף אזור. 

"אולי לא תלך היום לעבודה?" שאלה אותי. 

"אני לא יכול," אמרתי. "יש לי ישיבה על הבוקר."

היא לא אמרה דבר. הרגשתי את נשימותיה בעד לחולצה המכופתרת, בזמן שסיימתי להתגלח. ידה החליקה מטה ונצמדה למפשעה שלי, דרך בד הכותנה של המכנסיים שלבשתי. אצבעותיה הדקיקות מיששו את קווי המתאר של האיבר שבפנים. הוא הגיב בחזרה, מתעורר לחיים בתגובה למגע הרך, הנעים. נעמדתי שם כך, מתמסר לתחושה, עד שהתנערתי מהקיפאון. הבטתי בשעון שלי.

"אני צריך לצאת בעוד עשר דקות," אמרתי.

"שקט," היא אמרה בפשטות, ולא הוסיפה. ידה המשיכה לחכך את איברי בעד למכנסיים. "תתכופף."

ידעתי מתי היא רצינית ומתי לא. לא התווכחתי איתה. כשרכנתי לפנים, היא דחפה את ידה השניה אל הרווח הצר שבין המכנס לגב. האצבע הצרידה שלה השתחלה מטה אל בין הישבנים שלי, ונצמדה אל פי הטבעת שלי. היא הצטרפה לריקוד של היד מלפנים, מעסה את הרקמה העדינה מבחוץ מבלי לחדור אלי. נאחזתי בשוליים של הכיור ועצמתי את עיני. היא ידעה עד כמה האזור ההוא רגיש אצלי. התחבטתי אם לומר לה משהו כשאתקרב לפורקן, אבל שיערתי שעדיף שאשתוק. 

בכל זאת, לא יכולתי להסתיר את הנשימות. הן תמיד נהיו כבדות, מגושמות, ממש לפני הסוף. אוזנה הייתה מוצמדת לגבי, והיה לי ברור שהיא מקשיבה להן וקוראת אותי כמו ספר פתוח. אצבעותי לפתו את שפת הכיור. הפה שלי נפער ורעד חלף בי. ידיה לא חדלו ללוש אותי לכל אורך האורגזמה. הרגשתי בזרע החם, הדביק, ממלא את תחתוני. רק כשהייתה בטוחה שלא נותר בי עוד מה לתת האטה, עד שבסוף הפסיקה לחלוטין.

היא נעמדה על קצות האצבעות ונשקה ללחיי מאחור. "מקווה שאתה אוהב את המתנה שלי. משהו שיזכיר לך אותי במהלך הישיבה," לחשה, ויצאה מהאמבטיה.

נדרשה ממני עוד דקה לשוב ולהתאזן. הבטתי בשעון. הגיעה השעה לצאת.