|
|
|
היתה לי תחושה. גם מישהו אמר לי.
שבועיים. זה מה שהייתי צריכה כדי להגיע לכל הקצוות.
עפה, נוזלת, מתרסקת, עפה גבוה.
והכל יצרתי לבד. ליהקתי יופי של שחקנים לסרט.
ועכשיו כואב לי. צף כל החרא.
כואב לי הכוס. כואבת לי הקרקפת, כפות הידיים.
הצוואר. וגרון. הלב. כואב לי על הילדה שהיתה אני.
כואב.
לא רוצה יותר. לא שולטת. לא נשלטת, לא מתחלפת.
אני רוצה עכשיו וניל מתוק. מתוק וריחני.
.
אז מחר כנראה, אהיה כה רחוקה.
אני הייתי ביניכם כמו
כמו כלום.
אז אתה שומע, יא גולם.
אני אומר זאת שוב ותפסיק לגחך ולמלמל ...״צרות של עשירים..״ , כן נו, יא גולם מעצבן.
צא כבר מהקיבעון המחשבתי שלך רגע, ותהיה איתי,
לא פשוט להיות פרפר..!
מה אתה צוחק, לפעמים עדיף להיות עטוף, מוגבל.
אתה חושב שקל לעוף? עם הרוח, נגד הרוח.
גם אתה זחל שמן וזחוח, מסתכל עלי בבוז.
שניכם.. אותך זחל, הייתי מועך. ואותך גולם.. מה כבר אפשר לעשות לחתיכת גולם בלתי נסבל שכמותך.
שניכם כל הזמן מחכים להיות אני.
חשבתם פעם כמה אני רוצה להפסיק לעוף. להפסיק לחפש כל הזמן.
לא אצילי ולא נעליים, תפסיקו להאמין לבולשיט הזה.
הנה, רק לפני שלוש דקות, כמעט הלכתי לעולם שכולו וכו׳.
והכל בגלל אור שיקרי וחם.
נמשכתי אליו כמו בפתגם ההוא.
והידיעה שהנה, באתי להשתכפל, להטיל כמה ביצים שאחכ יבקעו ויהיו כמוך זחל שמן וגרגרן. או כמוך גולם.
והכי מבחילה המחשבה שהם בסוף יהיו כמוני.
בעלי כנף. עדינים, שבירים, והנה. רואים, פג תוקפי עוד כמה שעות.
אז לכו תזדיינו.
בוא אלי ילד. בוא.
בוא. אני יודעת שעכשיו כואב לך.
הנה, תרגיש. כואב. תרגיש.
בוא אלי אל האוקיינוס ילד מתוק ויפה.
תשחה בים הרחמים העצמיים.
מותר לך.
אני יודעת שעכשיו אפילו יותר כואב לך. והפחד.
הוא עכשיו יותר חזק מהכאב.
בוא ילד, תסתכל לי בעיניים. תצלול לתוך עיני.
תראה את הנשמה היפה שלך דרך ים הדמעות.
תרגיש את היד שלי שמכאיבה. תבכה ילד.
מותר. מותר לך.
תשתיק את הגבר שאתה לרגע. ותרגיש.
מותר לך גבר, מותר לך לבכות.
השמש עולה עכשיו.
אני איתך ילד.
בוא תהיה הגבר שלי, בוא ילד.
האוויר המעושן, הצלול.
הרחיב את תודעתי, לימד אותי לעוף.
המים, המלוחים, המתוקים.
עטפו אותי כמו ברחם אימי, ולימדו אותי על הזדקקות. אהבה וזיכוך.
האש, החמה, שורפת ולוהבת.
שרפה אותי מבפנים. דולקת בתוכי. אוספת אותי לרוץ אל מדורת השבט.
האדמה, הצחיחה, הפוריה.
לימדה אותי לזרוע, לקצור. לברוא ולקבור.
אתה ישן עכשיו. עושה לעצמך ריסטרט למה שקורה כאן.
רוצה לחלום באמת כדי לצבוט את עצמך. להבין שזה לחלום. שזה הדבר האמיתי.
בחלומך, אתה מרחף עם נסיכה,פיה, ומצד שני עם הפחד הכי גדול שלך. עם הבת של השטן שלך.
כזו שקושרת אותך במקלחת.
בלי חבלים. כזו שמביאה לך מראה. שמסתכלת לך בעיניים.
ומדברת את הקול הפנימי שלך.
..
תיכף תקום. או שאני אעיר אותך. די לברוח.
הכל יכול לקרות עכשיו.
ללכת לישון, בתוכך.
להיכנס.
לצאת.
לאסוף. לתת. לקחת.
עד הלב.
הכאב, ששורף, היד שעוטפת.
אור, שלי. לקום.
מהשינה, להתעורר.
תשלם לי באהבה.
אני המורה שלך, אתה תלמד ללמד את מה שאתה צמא ללמוד.
אני הסכין שלך, תפצע אותי וכך תגלה את הפצעים שלך.
אני הפלאג שלך, אמלא אותך בדיוק כמו שהיית ממלא אותי.
אכניס אותך ללב שלי וכך תגלה שגם לך יש לב.
אכניס אותך לפה שלי, והגרון שלך יפתח.
אסטור לך אם תנסה לברוח.
ואז אשחרר אותך.
בלי לבקש גדולות ונצורות.
רכבת הרים. פנימית.
דוהרת בי. הכל כל-כך
המהירות.
השיעורים כואבים
המתנות.
ולפעמים אני
רוצה
פשוט לנוח. אבל המוות
והחיים קשורים
העבר בהווה
ההווה ממסתבך ונפרם בו-זמנית
פשוט טוב לי. טוב פשוט.
מדוייק, הדברים מתיישבים במקום.
נדמה לי שקוראים לזה אושר...
סוג של פרס על הדרך, על הקוצים. השריטות. על ההחלטה לא להתפשר יותר. בשום תחום.
לא להסתפק בפירורים, לחפש. ליפול. לקום.
