דווקא עכשיו, מרגישה שמתחשק לי לחזור אחורה. ולא למקום נעים.
מנפלאות הסיבובים האלה של הנפש, שרוצה לשקף לעצמה את כל הביוב, לערבב קצת את הבפנוכו ולהציף את הצואה למעלה.
דווקא עכשיו, כשנזכרת איך בשבוע שעבר הלכנו בלילה על החוף, איך חיבקת אותי והרגשתי איך אתה מוצף ברגש כלפיי.
דווקא עכשיו, אחרי שכל כך הרבה זמן לא עשיתי לעצמי רע.
אולי כי אתה רחוק עכשיו. אולי כי הסופ״ש הזה דורש ממני כל כך הרבה כוחות להתמודד עם מציאות שמשאירה בי סימנים.
אז אני כותבת, כביכול לך. ובעצם כותבת לעצמי. להציל את עצמי מעצמי.
לא, אני לא צריכה אף אחד שיציל אותי. גם לא אותך.
כי ברגע שהשד יתעורר בי. לא יהיה כוח חיצוני, גדול ככל שיהיה, שיוכל לשלוף אותי מתוך ההרס.
אז עוד מעט אאסוף את הילדים מאבא שלהם. אלבש את גלימת אמא אדמה. ואמשיך לנשום.
ואבקש מהשד השחור שיחכה קצת, שייתן לי להשאר באשליית האור לעוד כמה דקות של חסד.