הגרון

בהמשך לפוסט הקודם ובתגובה לפניה עצובה שקיבלתי (ולא בפעם הראשונה) - אני לא משלם על סקס.

תודה ובהצלחה.

זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. דיברנו קצת לפני.

היא לוקחת את הכסף מהשידה ומכניסה לתיק.

נכנסת רגע למקלחת וחוזרת עטופה במגבת. אנחנו נכנסים למיטה ומזדיינים בלי לדבר.

זה לא סקס רע אבל גם לא טוב. יש גבולות ברורים. יש כן ויש לא.

לא וניל, אבל לא לא וניל.

זה קר ומנוכר. קצת יותר ממה שאני אוהב.

אני משתמש בה לפורקן שלי. אני לא מרגיש את ההנאה שלה, אם יש כזו. 

היא לא לגמרי שם. נוכחת, אבל לא מחוברת.

אני גומר. נחים קצת. מזדיינים שוב. אני גומר.

קצת סמול טוק, מקלחת זריזה והיא מחוץ לדלת.

אני מגלגל שאכטה על הספה כשהטלפון רוטט.

היא העבירה לי כסף בביט. 200 פחות מהמזומן שנתתי לה.

שולח לה צילום מסך.

אני: לאן נעלמו 200?

היא: מוניות :-)

אני: זה לא מה שסיכמנו, אבל בסדר.

היא: הפנטזיה והמציאות מתנגשות לפעמים.

אני: נגיד ש...

היא: אתה תתמודד עם זה :-)

אני: רוצה לבוא שוב?

היא: זה לא מה שסיכמנו.

אני: אין לקוחות חוזרים?

היא: אין לקוחות נקודה. רציתי פנטזיה של זונה. קיבלתי. הספיק לי.

אני: היה נחמד.

היא: היה כיף.

אני: לא הרגיש ככה.

היא: פנטזיות, אתה יודע, לא תמיד לממש אותן מחרמן כמו לדמיין אותן. 

אני לא עונה. אני לא מרוצה.

אני מעלה קצת פורנו, עושה ביד. גמירה שלישית בערב הזה. פורקן ראשון.

פנטזיה.

אני מסמן וי בראש על זה והולך לישון.

היא: אפשר אצלך?

אני: למה?

היא: נמאס לי לישון על מזרון רטוב ולכבס מצעים כל הזמן.

היא לא רצתה לדבר על גבולות. 

and i should have known better.

חוסר הנסיון. חוסר הפתיחות. חוסר היכולת לומר זה כן. זה לא.

לא צריך הכל, אבל את מה שחשוב.

היא לא רצתה להכנס לזה. ואני הייתי צריך להשאר בחוץ.

שישי בצהריים. אחרי הגן.

הילדים משחקים. ההורים שותים יין זול. קצת חם מדי ובכל זאת יש גם רוח קצת קרה מדי.

יש איזו מפעילה שלא משתלטת על הבלאגן ויש עוד עוגה ומתנות וכל זה.

הרבה סמול טוק. פחות מדי זמן לשנ״צ שהייתי רוצה.

״אתה לא מזהה אותי, הא?״ היא אומרת.

״מעבר לגן וכל זה? אני מודה שלא״, אני עונה, ״תזכירי לי?״

יש לה משהו מוזר בפנים, שאני רוצה להאמין שהייתי זוכר, אבל אני לא. היא קצת מלאה מדי וקצת מוזנחת מדי, כמו כולם במסיבת גן בשישי בצהריים.

אני שותה מהיין שלי.

״מהכלוב״, היא אומרת.

״זה כללי מדי״ אני עונה ומחייך, אבל נראה לי שאני מתחיל להזכר.

היא אומרת מי היא היתה פה פעם ואני מודה שאני לא זוכר שמות משתמש. בקושי זוכר אנשים.

״באת אלי פעם, כשעוד הייתי עם בעלי. גרנו ברמת גן ליד בית הכנסת הגדול״, היא ממשיכה.

ובום אני זוכר הכל.

את המבט הזה. את הידיים שלי מחזיקות את הידיים שלה גבוה מעל הראש וצמוד לקיר, כשאני מכניס את הזין שלי לגרון שלה. את הדפיקה המהירה הזאת של הפה. את הבריחה המהירה החוצה. את הצעצועים על הרצפה. את העצב העמוק של הימים ההם. את התחושה שהיא במקום דומה אבל בעולם אחר.

אני זוכר את הגמירה שלי. עליה. על הרצפה. את הריצה המהירה לרכב שהשארתי בחניה לא טובה ואת הנסיעה חזרה לעבודה.

״אכלתי צהריים עם חבר״ אמרתי אז, כמו תמיד, כשחזרתי למשרד.

זו לא היתה תקופה טובה. זה לא היה מפגש טוב. לא מבחינת המעשה ולא מבחינת התקופה.

לא רציתי להזכר בזה ואני לא רוצה את זה שוב.

תקופה של הרס עצמי.

אני ממשיך בהכחשה.

״באת אלי פעם, כשעוד הייתי עם בעלי. גרנו ברמת גן ליד בית הכנסת הגדול״, היא ממשיכה.

״הוא היה בבית?״, אני צוחק.

״לא לא. נו. אתה באמת לא זוכר?״

״מה עשינו?״

״זה מביך״ היא מגחכת לעצמה בלי לצחוק, ״אתה יודע...״

״אני מבין. סליחה. אני לא זוכר״, אני אומר, ״לא נעים לומר, אבל היו לי קצת יותר מדי מפגשים כאלה לאורך השנים״

״אני מניחה״, היא אומרת.

״אז... מה איתך בימים אלה?״ אני שואל, מנסה להסיט את השיחה. לא רוצה ליפול לזה שוב.

״כמו כולם. גירושים. מעברים. שינויים בחיים״, היא עונה.

״את עוד בכלוב?״ אני שואל?

״לא לא. אני בפאזה אחרת״, היא עונה, ״אתה?״

״לא לא״, אני משקר לה, אולי היא משקרת גם לי, ״כמוך, אני בפאזה אחרת״.

״שניה, אני תכף חוזר״ אני אומר לה והולך לשחק עם הבן שלי ולא חוזר.

בתחת שלי פאזה אחרת.

כיף לנו ביחד והסקס מצויין. אגרסיבי, כואב, כזה שמשאיר את הגוף מפורק בימים שאחרי.

ואין ימים שאחרי, כי זה יום אחרי יום. עוד פעם ועוד פעם.

שעות במיטה. אין הפוגה.

אבל היא לא ״משלנו״. לא מכאן. לא מהעולם הזה.

והיא עוצרת אותי כשהאצבעות שלי מתקרבות לה לתחת. ואני מדבר איתה על זה. והיא לא. 

עשתה. ניסתה. עשה לא לא טוב. אז אין.

ואין מה לדבר בכלל על הדברים האחרים שאני אוהב.

אין מה לדבר על משחקים בפומבי.

אין מה לדבר על משחקים מרחוק.

אין בכלל מה לדבר על רוק או שתן.

ויש מחסור.

אצלי יש מחסור.

אני לא צריך לדמיין אותה על הברכיים במקלחת שלי, כי היא שם, על הברכיים מולי.

ואני מת לשחרר אבל לא.

ואני מדמיין את כל האחרות. 

ואני נכנס לאפליקציות או לכאן ומחפש. אבל לא עושה.

אבל מתישהו זה יגיע. מתישהו תהיה מישהי שתענה על הצורך. מישהי להשתמש בה.

כמו מגבון. כמו סמרטוט. חד פעמית. או רב פעמית.

מישהי שהשימוש הזה בה גורם לה לטפטף.

מתישהו המישהי הזאת תבוא ותרד על הברכיים, עירומה או לבושה, ואראה אותה נרטבת ושותה ונגעלת ומתחרמנת.

והזין שלי עומד רק מהמחשבות שיש לי תוך כדי כתיבה עכשיו.

אז מתישהו זה יקרה

ואני ארגיש טוב

ואז ארגיש חרא

ואז אמשיך כרגיל, עד הפעם הבאה.

השלפוחית שלי מפוצצת כשאני רץ במדרגות. הדלת מחכה לי פתוחה והיא עירומה במקלחת.

אני פותח את דלת המקלחות פותח את המכנסיים מהר, ובקושי מצליח להוציא את הזין לפני שהשתן טס ממני אליה. עליה.

בורחת ממנה שאיפה של הפתעה. מין ״הי״ מהיר שכזה. היא מתאפסת מהר ופותחת את הפה. מרטיבה את השיער. נוגעת בעצמה.

זה מרגיש כאילו אני משתין שנה. ליטר ועוד ליטר ועוד ליטר.

אני מסיים ומנער. היא מלקקת את הטיפה האחרונה.

אני מחזיר את הזין והמכנסיים, מסתובב והולך.

״אתה הולך?״ 

״כן״

״למה?״

״כי אני יכול״

״אתה לא רוצה כלום?״

״זה היה משהו״.

היא יוצאת מהמקלחת, מתנגבת ומתלבשת בבגדים לאימון. מכנסיים צמודים. גופיה קטנה.

״עוד יש לך כח לאימון אחרי כל זה?״ אני שואל

״תמיד יש לי כח לאימון״ היא עונה.

״יכולת לוותר על המקלחת וללכת ככה״

״חחחח... עם כל הזה שלך עלי? אין מצב״

אני מגחך איתה.

מנורה נדלקת לי בראש. 

״חכי שניה״ אני אומר, ״שבי רגע על המיטה״.

״מה את רוצה? אין לי זמן״

״שבי״.

אני לוקח את בקבוק המים שלה ומרוקן אותו לכיור.

״מה אתה עושה?״ היא שואלת

״חכי״ אני אומר ופותח מכנסיים.

אני מחזיק את הבקבוק פתוח ונוגע בעצמי.

״אתה מפגר״ היא אומרת

אני מתעלם וממשיך. עוד קצת ועוד קצת. מרגיש את זה מתקרב וגומר לתוך הבקבוק שלה.

״אתה דוחה״

״חכי, עוד לא סיימתי״ אני אומר ואחרי עוד המתנה קצרה אני משחרר את מעט השתן שנשאר לי לתוך הבקבוק.

״תמות״ היא אומרת.

אני ניגש לתמי4, ממלא עד הסוף עם מים, סוגר את המכסה ומנער.

״אתה דוחה״ היא אומרת.

אני מחייך, ״אני אני״.

״איך אתה יודע שלא ארוקן הכל ואמלא מחדש?״

״את לא. אני יודע״, אני אומר, ״את את״.

״כוס אמא שלך״ היא אומרת, לוקחת ממני את הבקבוק בפרצוף כועס, נותנת לי נשיקה על הלחי והולכת.

הדירה שלה קטנה ולא נקייה ויש בה ריח חזק של סיגריות. 

המיטה קטנה וחורקת. המצעים מרגישים לא נקיים.

על שרפרף בצד יש מאפרה, בעצם קערית, מלאה בבדלים.

הבגדים שלה זרוקים בכל מקום. ליד המקלחת. על הכיסא היחיד. על קולבים. 

אני לא מוריד נעליים אבל אני יכול להרגיש את החול על הרצפה.

מקרר משרדי קטן מטרטר מתחת לכיור מלא. כירה חשמלית אחת עם סיר קטן עליה.

אני מבוגר מדי בשביל להיות עם מישהי שגרה בדירה כזאת והיא צעירה מדי בשביל לשכב עם מישהו בגילי, אבל הנה אני פה, והנה היא מולי, יושבת על המיטה. והמכנסיים שלי על הקרסוליים והזין שלי כל כך עמוק בפה שלה, שאני לא יכול שלא לתהות עם כמה גברים היא כבר היתה שיש לה יכולת כזאת בגילה.

אני תופס לה את הראש ודוחף קצת יותר עמוק. מחזיק חזק כדי שלא תוכל לצאת. אני מרגיש אותה נאבקת. אני משחרר. היא מושכת אחורה ומשתעלת ומיד חוזרת.

מתישהו אני מסובב אותה, עדיין בעמידה וחודר אליה מאחור, בהתחלה לכוס ואח״כ לתחת, והיא כולה קטנה ורזה כזאת, מאלו שנראות כאילו הפרעת אכילה בגיל 15 עצרה לה את ההתפתחות. והיא הרבה יותר צעירה מדי בשבילי, והזין שלי עמוק בתוכה ואני לא מרחם עליה לשניה. נותן את כל הכוח שיש לי עד שאני מושך את עצמי החוצה, מוריד את הקונדום וגומר לה על הגב. אני אוסף קצת עם האצבעות ונותן לה ללקק.

אני מתנשף, ככה, בעמידה עם המכנסיים על הקרסוליים, וגם היא. ואני מוצא מגבונים ארוזים, כאלה שנשארו מאיזה טייק-אווי של מסעדה אסייאתית ומנקה את עצמי מהר ומתחיל לסגור את המכנסיים כשהיא אומרת לי ״אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה״, והמוח שלי מריץ בראש את השיחות המקדימות שלנו ואני מוריד אותה לברכיים במקלחת המעופשת שלה ומשחרר עליה את כל השתן שהצטבר לי בשלפוחית. 

והיא שוטפת את עצמה ואני מנקה את עצמי ומתלבש.

ואנחנו מעשנים ביחד שאכטה, אבל אין לנו על מה לדבר.

ואני אומר שלום והולך ויושב באוטו לפני שאני חוזר לעבודה ובא לי לא לראות אותה יותר אף פעם.

ובא לי גם לעלות עכשיו במדרגות ולזיין אותה שוב.

המשרד שלה די קרוב למשרד שלי ואני קופץ לשם באמצע היום בלי להודיע.

אני: מזל טוב כפרה

היא: תודה.

אני: איך את חוגגת?

היא: אתה יודע, בעלי. משפחה. רגיל.

אני: אני פה למטה, בואי רגע. הבאתי לך משהו.

היא: מה פה?

אני: פה פה. ברחבה מול המשרד.

היא: אוי, אני רואה אותך מהחלון. דקה יורדת.

אנחנו מתחבקים ברחבה ואני מוביל אותה אחרי לרכב שלי. יום חמים. שמש. המזגן עובד. 

היא: אז מה הבאת לי?

אני: <עושה כאילו אני פותח מכנסיים> את זה!

היא: <צוחקת>

אני: את זה. 

אני מושיט לה קופסה קטנה. היא פותחת. בפנים יש מצבטי פטמות קטנים, עם משקולת כדורית קטנה ומבריקה.

אני: מזל טוב

היא: 

אני: תענדי אותם

היא: מתי?

אני: עכשיו.

היא פותחת את החולצה מולי ברכב ועונדת את המצבטים. אני רואה את המשיכה של המשקולת הקטנה. אני רואה את הכאב הקל על הפנים שלה. כיווץ כזה של הפה והעיניים.

היא: אתה מרוצה?

אני: את לובשת יותר מדי בגדים.

היא: <צוחקת> אפשר להוריד את המצבטים?

אני: לא עכשיו. עוד שעה. לפני שאת חוזרת הביתה.

היא: רואים את זה דרך החולצה.

אני: אני בטוח שתסתדרי.

היא: מתי נזדיין?

אני: מבחינתי אפשר עכשיו.

היא: <צוחקת>

אני: בואי אלי מחר בבוקר, לפני העבודה. אני ער משש ועובד מהבית עד הצהריים.

היא: אבוא.

אני: ותביאי איתך את המצבטים.

היא: ברור.

אני: וגם איזה ביס מעוגת יום ההולדת שלך, לקפה של אחרי.