לפעמים, אני רוצה לצרוח,
ולהרגיש את הגרון שלי נקרע לגזרים.
מרוב כאב לתלוש לעצמי שיער,
ומרוב כל הסבל, לצנוח לקרקע, חלשה.
לא חדש. לא תגלית.
שגרה שגרה שגרה.
אני לא מפחדת מהכאב יותר.
אני לא מפחדת להתמוטט יותר.
משום מה אתה תמיד שם.
אתה שם לתפוס אותי כשאני נופלת,
ואתה שם להזכיר לי מציאות מהי.
אתה שם כדי להנחיל בי כאב מבוקר, כדי שלא אכאיב לעצמי.
אתה שם.
לפעמים, אתה שם גם מהצד השני של המשוואה.
לפעמים אני רוצה לצרוח עד שתקשיב.
לפעמים אני רוצה שהנפש שלי תנוח לרגע, אבל אתה לא נותן לה מנוחה.
ואני מיטלטלת בתוך מערבולת,
שסוחפת אותי אנה ואנה והלוך ושוב,
ומרימה אותי לרגליי החלשות רק כדי להפיל אותי שוב.
אז אתה נהיה המנצח של תזמורת הזוועות שלי,
ומנגן על כל מיתר כואב לאורך הסימפוניה.
ומקץ רקוויאם הזעם, ומקץ ההוריקן הרגשי,
נשכבים אנחנו באותה המיטה, ומסתכלים האחד בעיני השנייה.
במבט שלך אתה אומר: אני אוהב אותך. אני מצטער;
במבט שלי אני אומרת: אני אוהבת אותך, אל תלך.