לפני 9 שנים. 27 באוקטובר 2015 בשעה 18:45
אז ביקשת ממני לכתוב, אלוהים כמה קשה לי לכתוב בפקודה כי בדרכ הכתיבה יוצאת ממני, אני רואה מילים. אבל ביקשת ואני פה כדי לשמח אותך. מנסה לא לעשות רומנטיזציה למילים שלי, אולי יצליחו לגעת בדיוק במטרה ולא ללכת סחור סחור. זה לא עוד פוסט שבו אני אומרת לך כמה מדהים אתה ומפארת את אדוני, לא שאני לא חושבת שאתה מדהים, אתה כן. אתה גורם לי לפתיחות שלא חשבתי שקיימת אצלי ובזמן כלכך קצר, מצחיק כי זו מי שאני בעיניך וזה רחוק ממי שאני בדרכ. השעות האלה שאני מבלה איתך, בין ההצלפות, להיותך בתוכי, לסתם לשכב להיות מחובקים ולדבר גורמות לי לנחת, להיות מלאה ממך. והנחת והרוגע האלה מביאים אותי לרצות כל הזמן לפרוץ עוד גבול שלי, ללכת עוד רחוק, להתנסות.
בוא נדבר רגע על הטבואים שלי, לשמם התכנס הפוסט הזה, אלה שאני מבקשת ממך לקחת ממני שוב ושוב, ושלא תחשוב שהגדול מבינהם הוא השפיך שלך שבלעתי אתמול בלילה, דווקא לא. דווקא הלילה זה הטאבו הגדול ביותר, זה ששמנו מההתחלה על השולחן ומדברים עליו שוב ושוב, זה שדרכו אני מבינה שגם בתור נשלטת יכולת ההכלה שלי גדולה, ענקית. רק שאני לא מצליחה לגרום לך להאמין בזה ואתה בוחן אותי עוד קצת ועוד ... מגרד לי את הבפנוכו, מנסה להפוך לי את הקרביים ואני בשקט, בשקט שלי.
את הטאבו הזה, אגב, שנינו ביקשנו שאני אעבור אתה בעצם היותך מי שאתה ואני, ההסכמה שלי והקבלה של הסיטואציה המוזרה הזאת.
וזה קורה לי כי אני רוצה, בגלל החיבור, בגלל השקט שאני מבקשת ואתה מצליח לתת, בגלל שהנפש שלי צועקת לצאת החוצה ולפרוץ ולהשתגע. בגלל שאם אמשיך להרגיש בטוחה בך ואיתך לא נראה שישארו בכלל.
גמישות מגיעה בכל מיני צורות, לא רק פיזית