Under a black quill

By pushing forth through questioning we put an empty demonstration.

We do so to recieve a prize we know meets not our expectations.

How far now did we fall to mix resilience to desperation?

Curse this life.

Curse thy breath

For why did we not draw a line? Instead we drew a straw that keeps on growing shorter.

For now as passion bleeds upon her deathbed our days go dull and ever colder.

Where did light...

Hid away?

Curse my skies.

Frozen breath

I say I'm waiting patiently when in my core I brew an endless motion.

These wisened words of mine to search salvation placed in contrast as my pantry holds now a deathly potion.

So take this all away!

The failed attempt in my domain.

For in reaching my full strength it strikes:

There's nothing left to gain.

Curse it all!

Curse my luck...

Curse my breath!...

אני מוצא את עצמי יושב למול המחשב, מקשיב לשיר ישן ומחפש בכלוב.

צריך לצאת לקניות, אין אוכל במקרר. לצאת לחפש עבודה למרות שלא בטוח אם יש כוח וצריך להתקשר לנסות להשיג את הכסף על ה'התלמדות' משבוע שעבר. צריך את כל זה וגם כעת נזכר שקשה לצאת לטייל בשדות בגלל סופת ליל אמש. זו תחושת ריקנות... ניכור שקט שמזכיר, אלו חייך וכך זה לכולם.

לאחרונה החלטתי בהבטחה כי אמשיך לנסות, על אף הכל. אז אני ממשיך חי וקיים, ולאט האפור נשפך לכל מקום בו הלהבה הטהורה נסגה ממנו. האם כך זה אומר לחיות כבוגר? ריק והמתנה מהולה באכזבה אל החלום לשוב לבוא? אני ניזון מן התשוקה, מהרומנטיקה העמוקה. זה לא מחייב קשר סטנדרטי כמו בסרטים ובאגדות, אך משהו חייב למלא את החלל ולפרוץ אל מעבר שניתן לספור. זה לא שם.

אני מרגיש את תשוקה גוועת, כלהביט על בן לוויה זקן הגוסס מול עינך וכל שביכולתך זה להחזיר מבט נוגה ולהתפלל לנס כי המסכן איכשהו יחזיק מעמד.

טוב, עליי לצאת לסופר. לא עורב ולא מכונף, רק אדם קמל הגווע בצמא.

הוד והדר חלפו מן העולם ומראה ההקסום והמקודש נותרו חלום.

כאחוז אשלייה רדפתי אחרי הרומנטיקה הישנה, אך נותרתי שבור כאשר המציאות חזרה.

עורבים אינם נודדים למרחקים ואינם לבין הנשרים אשר אף הם נופלים במספרם. נולדתי אל הניכור השחור ונועדתי לתור בין צחנת הגוויות, אל הרקב הארור.

היכן האדונים יפי התואר בעלי לב הארי? לאיפה נחבו גבירות נחושות עם מגע של משי? היכן האצולה אבדה?

אנא מצאו את מסתורי וקחוני אל חצרכם. כה מעט נותר והאפלה מכהה את התשוקה.

אנא הצילוני כי אובדת תקוותי.

היכן החן? מדוע נלקח מאיתנו העידון וכיצד נכחדה ביטחת השבועה?

איני חפץ באפור הגשמי.

בנסיון לכתוב הבחנתי כי צורת הכתיבה אינה נושאת את התמונה בה אני רוצה. המלים תפלות או מתנשאות ביומרנות, המסר מועבר ביובש לקוני אם כלל מועבר ואיני מרוצה מכך.

מאז כניסה לאתר זה עובר אני שינויים רבים בנסיון להשיג דבר שאבד לי. משפט זה עודנו נכון והתהליכים אינם פוסקים. לעכשיו הבלוג אינו נחוץ או לחלופין איני יודע כיצד לרתום אותו בידי, איני בטוח וכלל זה לא משנה. לכן הכתיבה תפסק כל עוד איני שלם איתה.

מסיבה שאינה לחלוטין ברורה לי האתר עצמו נותר פתוח אצלי ועל כן אני נותר זמין בתכתובות אישיות. נכון כי איני מבטיח כלום, אך מי שירצה או תרצה, אני שם. מבחינתי גם בלי כוונות מעבר ללדבר... אולי עם עדיפות עבור אלו.

מאז הריצה אחוזת הטירוף, מאז שמעדתי אל תוך אותה תהום ושלכת יד לתפוסני בדאגה בהולה...

מאז אותו לילה המרגיש כרחוק ומכונן, רבות נראה שונה. אמנם צעדיי עודנם שבירים, אך הם נעשים בביטחה גוברת. עיניי נותרו שחורות, אולם נישאות ברוגע למרבית יומי. את יודעת אודות הרגלים אותם שואף אני להרחיק ואלו שעודדת אותי בנוכחותך לנשום בהם חיים מחודשים. כאשר בוחן אני את פנייך יופייך חד מתמיד וסביבך הילה טהורה, כמעט קדושה. כאשר הערתי על חזות זו ענית כי בזכותי הדבר... אני מאמיןי לך.

עדיין יש מהלומות בלתי פוסקות אך כעת הן נדחקות לקולות עמומים בזכות ידך המנחה, בין אם מונחת על כתפי או רק על רוחי עם קולך המוכר. מעניין כיצד אי הנוחות ששררה בהליכות ארוכות מתפוגגת באיטיות נוחה דווקא בעודך לצדי מול מאבקים אפורים נגועיי שיגרה מנוכרת. אך אברך זאת ואברך את הקירבה נטולת החיוב בין אם ברגעיהה העמוקים ובין אם בחיוך והצחוק הקליל. מעל לכל אברך את התקווה שחוזרת ללבי, התקווה שאיני אעז להביע במפורשות אך בטוח כי רואה את אותה אף את. כיצד מתוך כפייתך עליי לשבור את השרשרת שהבטחתי וקשרתי לפני צאתי למסע מקרבת אותך אליי מתמיד. כיצד בתמיכתך אליי לעמוד ולהתחזק אני מבחין כיצד את משעינה משקלך עליי בראות הולכת וגוברת.

כמובן מוקדם מלדעת אם בכך את בונה בן ברית נאמן בלבד או כי תקוותי נכונה, תקוותי כי בחיפוש אחר כנפיי הקרועות עודנך חולמת על לעוף לצדי.

מקימה ועד עתה נחשף מרחב סדוק מתוך ראשי. חולשה ושבירות אשר קיויתי כי הופעתם בוטלה ממהותי. אין זה רצון לשרת, לתת עצמי את הפורש חסותו, אלא קול הדקירה מהפצע שנפתח מעל שכמותיי. בעוד בפנים זעקת הכאב מותירה בלבול ופחד אני טומן ראשי בכר מיטתי, רוצה לא רק לנוח תחת כנף אחר, אלא להסתתר תחתיה עד חלוף הסערה.

המשרת הנאמן עודנו שם, מחכה לרוח השברירית לידום ולנוח מזעקתה. עד שקיעה וזריחה כך יקרה, אולם השריון עתה הורעד והמגננה תוותר מוחלשת.

אך גם אין זה הסוף...

כיצד אבין את הזורם מבין שפתיי, המתחולל בתוך מחשבותיי והפורץ מבעד אצבעותיי?

בנשימה עמוקה הרווחתי אשתקד הפוגה, כניסה אל מרחב המקביל לתלם. אין זאת כך אולם, אחר ועורב פצוע אינו יתקבל ואינו חפץ בלהקה כה גדולה... הם דומים לי אל כנופייה.

מחזר קד באיפוק למולי והחזרתי חיוך. הושיט ידו ובלי חשד נעתרתי למחול קצר. בעודו עוזב את הריקוד מותיר עמי שאלה - האמנם מוטב המתון או הרצוי הרכנת ראשי כה נמוך? איני בטוח, אך הטעם חזק וקריאתו חודרתמ מבעד אל המודע.

אין הבנתי זאת עד תום מילות הפרידה וקידתי העמוקה, אך כאן הבחנתי: אכן קדתי עמוק. בכך שהפנית ראשך כי זקוק אני לחינוך שפתי חוזרת בי. "אנא חנך אותי, הראה לי כיצד לשרתך ולהיות לשימוש!". כך קורא אותו קול ומרחף אל מתחת לעור.

איני יודע אם להתעקש להכירך, האם אחמיץ הזדמנות. אך להיום הבטחתי לעצמי כי אנוח, לא אייאש עצמי עם מרדף מאומץ אחר אותן הזדמנויות, אפילו אם תהיה זו אחת של הרגש. לכל הפחות אדון מכובד, אנמיך קידתי אף יותר בהוקרת תודה.

סלחו לי אם אצא מהכתיבה המנוסחת שלי

לא פלא שהרגשתי שהאתר הזה הוא אוכלוסייה מצומצמת. דחקתם אותי להביט על אותם אנשים!

עד כמה שעשרים שקל אינם הרבה, עשיית מנוי אומרת לקחת צעד נוסף. צעד שאני לא מוכן לעשות עוד על אף מבוקשי ואבסורד ככל שזה מסתדר בראש שלי (וקפצו שאכתוב כאן בפומבי למה) אני לא בטוח שמי שיהיה בו את מה שאני מחפש עשה את הצעד.

אז לא יודע כמה עוד אשאר כאן אם אוכל לדבר רק עם קהל שברובו נשחק מהדברים הגרועים במקום כזה, אני מחפש משהו עם יותר רוך ומגע מהטירוף המתחולל במרחב זה. ולא, באמת לא מזיז לי כרגע לשמוע אנשים פוצחים בהוכחה וטיעון להגנה. הגעתי לכאן כדי למצוא כוח מחדש בחיים ששאבו ממני יותר מדי, לחסום לי את כל אלו שעדיין חדשים וזהירים כמוני רק ישים קרש לגלגל שכבר נוקב.

אני נמצא במחנה. סביבי גיבורים ואנשים מרשימים. לוחמי מחתרת ונשים מאובקות חסרות פחד.

טייס צעיר ניגש אליי. או זו הייתה טייסת? תוויי הפנים אנדרוגנים ואינם מותירים הבדל, כל שעולה בזכרון זה פנים יפות וחדות, מובלטות מהמאבק הנוקשה. עם חיוך אני נקרא להתלוות אל אחד המטוסים, הזדמנות להיות אחד מהם, הזדמנות להוכיח תעוזה.

אנו נכנסים אל האנגר נטול סדר אמיתי, המטוסים השונים מוחנים כמעט במבוך ואנו מטפסים אל אחד מאותם כלים. היא צעירה, חדשה בכך נזכרת בשיעורי הטיס ומנסה להפעיל. ואני? יושב בציפייה, לב מפרפר וחדור מוטיבצייה. בעודי מרגיש כי תיכף נטוס היא מצליחה להכנס להילוך ומניעה לאיטה בין עמודי בטון והמטס המבולגן. משהו לא בסדר... נורה אדומה זעירה נדלקת והיא מצפה ממני לעשות משהו בעוד חותמו של כלי המלחמה הדקיק מחליק-מרחף לכיוון עמוד כבד. איני בטוח, יתכן כי זעקתי כי איני יודע, אך נותרתי מבולבל במקצת כיצד הוא לא זוכר להפעיל את הכלי. באותה נשימה נכנס טייס אחר, בריצה בטוחה, ומטפס במהרה אל תא הטייס. מזיז אותנו אחור. הוא מחזה מרשים: ידו נעה ביציבה מובטחת, לחייו נוקשות ובעיניו עוצמה וידע, מבט הקיים רק אצל בעלי הנסיון. בעודו מנסה להשתלט על הכלי, המחליק בזכותו ממגע בעמוד, הטייס גוער בה, מבהיר בכעס כי אמר לא לעלות על הרכב. קול דפיקה מתכתי ובחוץ רואים כי בלתי אפשרי כמעט לנווט בין סבך המטוסים. מאיטים בחן בין כמה, אך באותה תדירות נוקשים עם הזנב או החרטום באחרים.

משהו לא כשורה והטייס המנוסה זועק לנו לצאת. "צאו צאו!". הלב דומם בעודי מזהה בטונו כי ישאר מאחור. שבב של עשן עולה ואנו נעטרים לפקודתו, מטפסים וזוחלים למרחק בטוח אך קרוב לצפות בכל. בפנים הוא בהלך מקצועי, מנסה להשתלט על הכלי, משחק בממשק ומתפעל את המכונה. מבחוץ אנו רואים כיצד המטוס נטרק באחר ונחרק כנגדו, כבר אין קולות בעוצמה - יחסית שקט. מעט עשן מהחיכוך והדחיפה מפילה את המטוס שבו היינו אל צידו. עשן בוקע מגוף המטוס ואני נלחץ. "לא... לא, לא!" יוצא מבלי מחשבה. נדמה לי היא צורחת לצדי. בשבריר שנייה קול מתכת עמום ונתח מהמטוס מתרומם לאוויר בקול נפץ המרעיד את הבטן.

אני רץ החוצה אל המחנה, מבולבל ובהלם. "מת! מוות! מוות! הוא... מוות... מת!". מכל מה שאני מסוגל לפתע זה למלמל בהיעדר קוהורנטיות להצביע אחורה. אנשים צעירים, טובים ממני בהרבה רצים וחולפים על פניי. אני מושפל ושרוע באווירה של בושה. מגיעים להאנגר וברור מה קרה.

אני מתעורר... השעה חמש, ארבע... שתיים? לא יודע ואיני מתכוון לברר, עדיף לחזור לישון. קר מעט, אך אין זיעה קרה, אין פאניקה או בלבול המלווים לאדם המתעורר מסיוט. אך זה מה שהיה, התעוררתי מסיוט. זה קורה רבות בימים אלה. כבר כמעט חודשיים שבהם התדירות גוברת כך שעכשיו מרגיש כי אלו המצב הרווח.

אני חוזר לישון וגם החלום אחריו אינו נעים. בסופו אני במיטה מסרב לקום כאשר קול ידידה נשמע ומנסה להראות שאני ער, שאני חושק בחברה ותמיכה. עד שאני קורא לה אני יוצא חזרה למציאות. אני קורא בשמה, לא של זו מהחלום אלא אחרת השומרת עליי כמיטב יכולתה. אך היא לא שם. אני לבד, קר, חשוך ומשחרר אנחה. פעם ראשונה החלום מדמם אל המציאות.

מדוע נחשף מתוכי הכוחניות הזו? ממכר ככל שיהיה ומשכר בעליוניותו אין זה אשר אני חפץ בו. כך רק ארחיק את אלו שארצה בהם ואשאר רק עם תחרות מעייפת ושוחקת.

כניסתי לכאן נובעת מהיותי אבוד. הכוח שדוחק ממתחת אינו ישנה זאת, אם כי רק יחריף זאת ויותירני מנוכר אף יותר. אני רוצה להביט ברוך ולהשפיל מבט אל גבירה שתיקח אותי כשלה. כן לשרתה, לטפח ביתה ולהעניק את גופי לה, אך מתוך ידיעה שתשמור ותגן עליי. כנפיי הקרועות עודן כואבות והדימום אינו פוסק. אולי לכן מרים עצמי כך, מחשש כי הפצע יזדהם ובמקום אדם הדואג אפול בשבי לאדון אכזר שאינו מעוניין בשלומי אלא רק לנצלני.

זה מנגנון הגנה, זה תוצר מחיי ומרצוני לחזור לאוויר ולהמריא. אך אין זה יחזיר את כנפיי, רק יותירני כבד ומקורקע...

עודני אבוד כתמיד...