הנה אני לאחר נדודיי מחל בצללים במסע אחר, אחר מי אשרת, והרי אני נתקל בשפל ותחלואה.
הרי עורב אני, אוכל נבלות הרגיל למראה הרקוב ולבא מייאוש. אך עודני שואף אחרת ועודני שופט בנוקשות את האצולה. כסף, ממון, חמדת החומר! כן, מודע אני למאבקי הכוח בעולמנו, אך במיוחד לאור זאת ימדדו כולם בנוקבות נוספה.
מייד בכניסתי אל שער הוירטואל המכונה הכלוב נחשף אני לכך. איני דובר על מקרים מתונים או על הסכם מהוגן, אלא על הקיצוניות הרווחת. גבירות שווא המפארות עצמן ללא גיבוי, דורשות מימון לפני כל דרישה ערכית-איכותית. המלים "מגיע לי" נזרקות לעתים כה רבות בעודי קורא כיצד נשים אלו מתארות עצמן. האמנם?? גבירה אמורה לשאת עצמה ברום וכוח, בחן ובענווה. הערכת הנוכחות והאחיזה שלך עליי אינה מובנת מאליו, עלייך להמחיש עליונותך לפני דרשי דרישות. אני אתור אחר אדון הראוי שאכרע ברכי בפניו, אתן אינכם זאת. אתן אינכם אלא נסיכות מפונקות, התרות אחר חיים קלים במקום ביסוס כוחיכן בהתאם לתואר אותו אימצתן מבלי בושה.
תמצאו עבדים, אבטיח זאת. אך ערכיכן אינו יעלה עמם. אלו אשר ירוצו לרגליכן הם הפסולת מביננו המשרתים. וכאן ההבדל, אני אמנם רכוש כמוהם, אך בעודם ששים להקרא עבד אני קודם לכן משרת - בעל כישורים וחדות ראש אשר אשים לרשות הראוי להקרא בעליי.
ואל דאגה, אם תהיה ראוי להחזיק בי ולכבושיני ישתלם לך ההשקעה, אף גם כלכלית. אך פרט זה ותוכנו אחסוך מהפומבי היכן שאצולת האיכרים תחשוב כיצד לשדוד בידיים חמדניות.