איני ישן. שוכב בוהה בתכניות מטופשות ותוהה מתי נכנסתי אל השעות הקטנות. לאור הריקנות לאחרונה אין זה מפתיע, הגיע הזמן ללילות הלבנים.
אם כך אז כנראה כי נועד זה בכדי להזריק לנפש מה שברח ממנה, כאם עירוי דם לפציעה שאינה מוחשית. שיח מול קהל מזכיר רובד מורכב הנמהל ונכבה, דבר שחשבתי שאין מוצאים מול ההמון כאן (אודה לכך לשעה המאוחרת). ממשיך ומדבר בפרטיות אינטימית ובכך מרגיש אט אט כיצד מתחבר למהותי - דן ומהרהר בכל אשר לבי חפץ בו; בית, מורה, אהבה ויצירה... וכן, כך גם שלווה.
אני רואה כיצד השפה חוזרת וכל הכמיהה לגינונים ולעידונים הדקים. מתעוררת מחדש היומרנות הגאה והכמיהות העמוקות, העורב מנסה לפרוש את כנפיו. גם אם אינם עוד שם, המחווה מחזיקה בתוכה התעוררות.
אין זה מפתיע. לא אחרי אתמול (שלשום?). אחרי שיחה איתך על תקוות וחששות, על הצורך לשמר ולחדש וכיצד חשוב להזכר בדיבור על אבירים וגבירות. אל נא לדאוג מלאך שומר, כך גם לך אדוני היקר (היכן שלא תהיה), העורב אינו חדל ממחולו.