לפני 9 שנים. 21 בפברואר 2015 בשעה 10:05
ביקשתי ממנו להיות לבד בסוף השבוע. אני רוצה שקט. אני לא רוצה נשיקות וחיבוקים ואהבה. די, כמה אפשר? הוא לא רואה מה אני צריכה? מה הגוף שלי מתחנן בפניו שיעשה לו? למה, כי אני עדינה? כי אני קטנה וצעירה? כי אני יפה? אני לעולם לא ארגיש אותו הדבר. לעולם הוא לא יצליח בזה, אני יודעת. וכרגע, אני משלימה עם זה. זוכרת עדיין איך ההוא הצליח להוריד אותי לאשפתות, למחוק אותי לחלוטין. הייתי נושאת את הסימנים שלו בגאווה ימים רבים, והנפש הרקובה הייתה מתחננת ליד הגדולה והמחטטת שלו. והוא רק מנסה לחבר לי את השברים כל הזמן, לאחות, ללטף, לעטוף בצמר גפן. אני לא זו שאתה חושב שאני, אתה יודע? אתה מבין? אתה לא רואה את זה, אדון? אני לא מצליחה להרגיש, לא מצליחה להתאהב ולהתגעגע אם לא מקלקלים אותי, ושוברים אותי, וגורמים לי לדמם מהלב, אם לא משתמשים בי כראוי.
