בדידים

השתחררתי, הסרתי מעליי את הנטל. אז למה אני עדיין מרגישה מועקה? עשיתי את הדבר "הנכון לעשות", על פי רוב. עשיתי את זה. אני אמורה להיות שמחה, לא? קצת מאושרת? הנה אני פנויה לעיקר, למה שהלב והגוף שלי באמת חושקים בו. וזה קרה כמו בתוך מערבולת מסחררת, שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה, כל כך הרבה שעות של ניקיון מוחלט, יסודי. כל כך הרבה שעות של הקלה. הוא שאל למה אני בוכה כמו ילדה קטנה. שתקתי. לא יכולתי להוציא את זה החוצה, את הסימן לאנחה של הסוף וההתחלה. את תהיי כלבה גאה, הרימי את ראשך והשעני קדימה בלי לזוז, הבנת אותי? הגוף שלי עושה כך והמוח שלי מסרב לעכל. זה באמת קורה? זו באמת המציאות? אני נמצאת כאן שוב? איך זה קרה? הוא אמר את זה מדוייק, אני לא יכולה בלי הזין של אבא. אני גם לא יכולה בלי היד שלו, בלי הפה שלו, בלי הקול שלו, בלי הריח שלו. אני שפחה של עצמי, בסופו של יום. אבל אפילו את זה הוא לא נותן לי, לא-לא. אך ורק שלו. כל כולי שלו. אין אף אחד אחר.