יש ימים כאלה שקשה לספוג כאב, בלי סיבה נראית לעין.
זה היה אחד מהימים האלה.
הייתי מכופפת קדימה על רהיט כלשהו, עדיין עם חזייה ותחתונים, וכבר בהצלפה השנייה או השלישית התחלתי ליילל.
לרוב זה לא מפריע, היללות, ותמיד אפשר להגיד לי לשתוק, אבל הפעם הוא פשוט עצר.
הוא התקרב ושם את היד על העורף שלי.
"להמשיך?"
"כן", עניתי בלי להסס.
אבל הוא לא המשיך. במקום זה הוא תפס בי מהמותניים והרים אותי על הכתף שלו כמו שק אורז, לקח אותי לחדר השינה, והשכיב אותי בעדינות על המיטה תוך כדי שהוא מוריד ממני את פרטי הלבוש המיותרים, מבלי להפסיק להסתכל לי בעיניים, במבט החודר הזה שקודח מנהרות בגולגולת שלי, ישר למוח.
אף פעם לא ידעתי לפענח טוב מספיק את המבט שלו, כי תמיד היה בו פוטנציאל להכל. מהפה שלו היה יכול לצאת עכשיו צחוק מתגלגל או סיפור מהחיים או הוראה נוקבת בטון מהדהד, ועד אותו רגע לא הייתה שום דרך לדעת.
"אני לא הולך להכאיב לך היום".
בום. דום לב.
"למה?"
"כי ככה החלטתי".
תחושת הכישלון הציפה אותי במהירות. אבל מה בכלל רציתי? נניח שהייתה לי מילה פה. שיכאיב לי? שלא יכאיב לי?
מזל שאין לי מילה פה.
"תעצמי עיניים".
אני תמיד מעדיפה לעצום עיניים. העין רואה רק את מה שהמוח מוכן להבין, ואני והמוח שלי מעדיפים לתת לו להבין במקומנו.
הוא מפשק לי את הרגליים בעדינות, ומעביר לשון חמה על הדגדגן שלי. כשאני גונחת הוא לא משתיק אותי, אבל דואג להקפיץ לי פיוז בבטן התחתונה למשמע המילים המחרמנות בעולם, "שלא תעזי לגמור בלי רשות".
אפשר לשלוט בזה, בהתחלה. אפשר להישאר קרוב אבל לא לתת לזה לקחת אותך. אבל בשלב מסוים זה הופך למשחק מסוכן, כי מצד אחד את לא יכולה "לאבד את זה", למקרה שיגיד לך לגמור עכשיו, ומצד שני אם תשחררי קצת יותר מדי, את לגמרי הולכת להפר פקודה.
היד הגדולה שלו חופרת בתוכי, מלטפת את הכוס שלי מבפנים בזמן שהלשון שלו מלטפת מבחוץ. ואני יודעת שהוא מרגיש הכל, אי אפשר להסתיר את התגובות של הגוף. אני מתכווצת לו על האצבעות, הדגדגן שלי פועם לו בפה, והיד שלו כבר רטובה עד מתחת לפרק כף היד. אבל אני לא גומרת.
מדי פעם הוא עוצר ומדבר אליי.
"מה את רוצה?" (תמשיך).
"לאט" (אלוהים).
"את מרגישה איך אני מזיין אותך עם הפה שלי? (אדירים).
זה כל כך מטריף שאני מפחדת לנשום. אני גם לא יכולה לעשות שום דבר אחר, כמו לספור כבשים או להעלות בראש תמונות של נוף מדברי, כי כל מה שקיים בעולם כרגע הוא הלשון שלו שמתעללת בי במעגלים.
אני לא מסוגלת אפילו לבקש ממנו. שום פעולה לא תקרה פה חוץ מביקוע גרעיני.
בראש אני עוצרת הכי חזק שאני יכולה, אבל הגוף שלי בוער תחתיו. אני יודעת שהוא יכול פשוט להפסיק, לא לתת לי את הדבר היחיד שאני רוצה כרגע, והמחשבה הזאת מבהילה אותי מספיק כדי לאפשר לי להישאר צעד אחד לפני התהום.
ואז הוא גואל אותי מייסורי. "תגמרי בשבילי".
ואני גומרת. עד שנגמר לי כל האוויר, והאוזניים נסתמות, וכל הגוף רועד בלי שליטה. ואז באות הדמעות המטומטמות האלה, שמצטרפות לנשף מחולות השחרור. וכל הזמן הזה, הוא ממשיך לתפוס אותי חזק, מבפנים, מקבע אותי על היד שלו, ואני הדג שלא יכול לברוח מהקרס, ששלה אותו ממים עמוקים, ישר לשמיים ואז לאדמה.
לאט לאט הוא מרפה אחיזה.
הוא מרים אותי אליו ומחבק אותי, חזק, ואני מרגישה שאם לא היה עושה את זה, אולי לא הייתי קמה משם אף פעם. איזה עולם מטורלל זה, בו צריך לעשות אפטרקייר לאורגזמות.
אני נושמת את הצוואר שלו, והוא מלטף לי את הראש.
"מחר אני אכאיב לך".
כן, אני יודעת.