את אשר נפשי עולה על גדותיה

יש ימים כאלה שקשה לספוג כאב, בלי סיבה נראית לעין.

זה היה אחד מהימים האלה.

הייתי מכופפת קדימה על רהיט כלשהו, עדיין עם חזייה ותחתונים, וכבר בהצלפה השנייה או השלישית התחלתי ליילל.

לרוב זה לא מפריע, היללות, ותמיד אפשר להגיד לי לשתוק, אבל הפעם הוא פשוט עצר.

הוא התקרב ושם את היד על העורף שלי.

"להמשיך?"

"כן", עניתי בלי להסס.

אבל הוא לא המשיך. במקום זה הוא תפס בי מהמותניים והרים אותי על הכתף שלו כמו שק אורז, לקח אותי לחדר השינה, והשכיב אותי בעדינות על המיטה תוך כדי שהוא מוריד ממני את פרטי הלבוש המיותרים, מבלי להפסיק להסתכל לי בעיניים, במבט החודר הזה שקודח מנהרות בגולגולת שלי, ישר למוח.

אף פעם לא ידעתי לפענח טוב מספיק את המבט שלו, כי תמיד היה בו פוטנציאל להכל. מהפה שלו היה יכול לצאת עכשיו צחוק מתגלגל או סיפור מהחיים או הוראה נוקבת בטון מהדהד, ועד אותו רגע לא הייתה שום דרך לדעת.

"אני לא הולך להכאיב לך היום".

בום. דום לב. 

"למה?"

"כי ככה החלטתי".

תחושת הכישלון הציפה אותי במהירות. אבל מה בכלל רציתי? נניח שהייתה לי מילה פה. שיכאיב לי? שלא יכאיב לי? 

מזל שאין לי מילה פה.

"תעצמי עיניים".

אני תמיד מעדיפה לעצום עיניים. העין רואה רק את מה שהמוח מוכן להבין, ואני והמוח שלי מעדיפים לתת לו להבין במקומנו.  

הוא מפשק לי את הרגליים בעדינות, ומעביר לשון חמה על הדגדגן שלי. כשאני גונחת הוא לא משתיק אותי, אבל דואג להקפיץ לי פיוז בבטן התחתונה למשמע המילים המחרמנות בעולם, "שלא תעזי לגמור בלי רשות".

אפשר לשלוט בזה, בהתחלה. אפשר להישאר קרוב אבל לא לתת לזה לקחת אותך. אבל בשלב מסוים זה הופך למשחק מסוכן, כי מצד אחד את לא יכולה "לאבד את זה", למקרה שיגיד לך לגמור עכשיו, ומצד שני אם תשחררי קצת יותר מדי, את לגמרי הולכת להפר פקודה. 

היד הגדולה שלו חופרת בתוכי, מלטפת את הכוס שלי מבפנים בזמן שהלשון שלו מלטפת מבחוץ. ואני יודעת שהוא מרגיש הכל, אי אפשר להסתיר את התגובות של הגוף. אני מתכווצת לו על האצבעות, הדגדגן שלי פועם לו בפה, והיד שלו כבר רטובה עד מתחת לפרק כף היד. אבל אני לא גומרת.

מדי פעם הוא עוצר ומדבר אליי.

"מה את רוצה?" (תמשיך). 

"לאט" (אלוהים). 

"את מרגישה איך אני מזיין אותך עם הפה שלי? (אדירים).

זה כל כך מטריף שאני מפחדת לנשום. אני גם לא יכולה לעשות שום דבר אחר, כמו לספור כבשים או להעלות בראש תמונות של נוף מדברי, כי כל מה שקיים בעולם כרגע הוא הלשון שלו שמתעללת בי במעגלים. 

אני לא מסוגלת אפילו לבקש ממנו. שום פעולה לא תקרה פה חוץ מביקוע גרעיני. 

בראש אני עוצרת הכי חזק שאני יכולה, אבל הגוף שלי בוער תחתיו. אני יודעת שהוא יכול פשוט להפסיק, לא לתת לי את הדבר היחיד שאני רוצה כרגע, והמחשבה הזאת מבהילה אותי מספיק כדי לאפשר לי להישאר צעד אחד לפני התהום.

ואז הוא גואל אותי מייסורי. "תגמרי בשבילי".

ואני גומרת. עד שנגמר לי כל האוויר, והאוזניים נסתמות, וכל הגוף רועד בלי שליטה. ואז באות הדמעות המטומטמות האלה, שמצטרפות לנשף מחולות השחרור. וכל הזמן הזה, הוא ממשיך לתפוס אותי חזק, מבפנים, מקבע אותי על היד שלו, ואני הדג שלא יכול לברוח מהקרס, ששלה אותו ממים עמוקים, ישר לשמיים ואז לאדמה.  

לאט לאט הוא מרפה אחיזה. 

הוא מרים אותי אליו ומחבק אותי, חזק, ואני מרגישה שאם לא היה עושה את זה, אולי לא הייתי קמה משם אף פעם. איזה עולם מטורלל זה, בו צריך לעשות אפטרקייר לאורגזמות.

אני נושמת את הצוואר שלו, והוא מלטף לי את הראש.

"מחר אני אכאיב לך".

כן, אני יודעת. 

"תירקי".

הוא מושיט כף יד גדולה, פתוחה, וממקם אותה צמוד לסנטר שלי. 

מבין השפתיים אני מוציאה מסטיק ורוד לעוס ונותנת לו ליפול ליד שלו.

כזאת מטומטמת. אני כמעט ולא לועסת מסטיק בכלל, אבל הייתי צריכה להוסיף משהו כדי לשלם באשראי בתחנת הדלק, כי ממש הצטרכתי קפה. ואז חשבתי, אני אלעס מסטיק כדי שלא יהיה לי טעם של קפה. 

בקושי הספקתי להתיישב והוא כבר הבחין בטעות הגורלית שעשיתי. כאילו שאפשר לשכוח את המשפט, "שום דבר לא נכנס לפה שלך בזמן שאת איתי מבלי ששמתי אותו שם, ברור?".

ברור. אז אמרתי שברור. זה היה לפני כמה חודשים, אבל זה היה ברור. מטומטמת כל כך.

אני מחזיקה את עצמי כדי להצליח להוציא מילה אחת מבלי לפרוץ בבכי. "סליחה".

הוא סוטר לי. המסטיק שביד שלו נוזל לי מהלחי ונוחת ליד הנעל הימנית שלו. 

"מיותר".

דמעות יורדות בשביל שפילס המסטיק על הלחי שלי, ואני בוכה יותר ככל שאני מבינה כמה מטומטמת הסיבה שאני בוכה בגללה. 

כשהוא מתרומם ומסתובב הצידה, הוא דורך עם הקצה של הנעל שלו על המסטיק הלעוס, מטביע פסים אורכיים דקים על הגומי הורוד, ומשטח אותו על הרצפה. 

"תתפשטי ורדי על ארבע. פנים לכיוון הספה. ואף מילה ממך מעכשיו ועד להודעה חדשה". 

הוא הולך לחדר אחר, ואני מתאפקת לא להרים את המסטיק מהרצפה ולהעיף אותו לפח או דרך החלון או לחלל אם אפשר. רק שיפסיק לבהות בי מהרצפה, הזין הורוד הזה.

הוא חוזר ועומד מאחוריי. אני לא רואה אותו אבל אני יודעת שהוא שם. כפות הידיים שלי צמודות לרצפה, ואני מרגישה את פעימות הלב שלי באצבעות, במפרקים, מהדהדות בתוכי כאילו אני במסיבת טראנס על mute. הגוף שלי דרוך, מצפה, לכאב שיבוא, ובתמימותו האינסופית- גם לעונג, שכנראה לא.

לעולם לא יהיה לי הסבר הגיוני ללמה הטמטום הזה מרטיב לי את המוח. 

הוא תופס אותי מהשיער ומקרב אותי אליו, עד שאני נאלצת לשחרר את כפות הידיים מהרצפה, משאירה טביעות ברורות על המרצפות הלבנות. חבל שהוא לא כותב את השם שלי ליד, כמו שהיו עושים בגן.  

"ידיים מאחורי הגב".

אני מצייתת. למעשה אני מתכוונת לציית כל כך במדויק, עד שהוא ישכח את הטעות שעשיתי. אני חיילת בצבא הגיהנום, לפקודתך, המפקד.

חבל קשיח נכרך לי מסביב לפרקי כפות הידיים, אחר כך פעמיים מסביב לאגן, ואז נמשך כלפי מטה ונועל גם את הקרסוליים שלי זה לזה. אני חושבת שסבתא שלי הייתה קושרת עוף ככה. מעניין אם גם סבתא שלו.

הוא מסובב אותי לכיוונו כשאני קשורה, ומכסה לי את העיניים. היד שלו צמודה ללחי הבוערת שלי, זאת שחטפה ממנו קודם, ואני מקבעת את הראש במקום בכוח כדי שאם הוא יסטור לי שוב, לא אברח הצידה מתוך אינסטינקט. 

הוא מתקרב ואני מרגישה את הנשימה שלו על האוזן שלי, כשהוא אומר בשקט, "מה את רוצה שאשים לך בפה?".

שתיקה. הוא אמר אף מילה, אני לא נופלת פה. 

"תעני".

שיט. באמת שהעדפתי לשתוק. לענות. לענות מהר. "את..." לעזאזל. (שפתיים לשון אצבע זין). "את האצבע שלך", אני בוחרת באופציה הכי פחות בעייתית. 

אני לא רואה את הפנים שלו אבל אני בטוחה שהוא צוחק עליי. מי הסתומה שמניחה שתקבל פרס על התנהגות לא נאותה.

"ואחר כך אני אזיין אותך?".

אמממ כן? לא? הצילו. "אם תרצה". 

עכשיו הוא צוחק בקול. כן, ממש קורע הסיפור הזה. 

"תמצאי את המסטיק ושימי בפה".

וואטדפאק? אני לא יודעת אפילו לאיזה כיוון הראש שלי פונה כרגע בחדר. הידיים והרגליים שלי קשורות. איך אני אמורה למצוא את המסטיק בדיוק? 

הוא מתרחק ממני ואני נשארת תקועה באותה נקודה. מה עושים מכאן. להלן- מבוי סתומה. 

אני מבינה כבר שזה יהיה מסובך ואין מוצא חוץ מפשוט לעשות את זה, אז עדיף להתחיל. אני מפילה את הגוף שלי הצידה כדי שאוכל לנסות לזוז איכשהו בחדר. אני צריכה להגיע לספה ואז זה יהיה יותר קל.

דקות ארוכות עברו עד שהצלחתי להתקרב בכלל לכיוון הנכון. בדרך כבר נתקעתי בקיר, בשולחן, ובכמה עצמים בלתי מזוהים. כשהגעתי לספה מיקמתי את הפנים שלי בכיוון שלה והתחלתי להחליק סביבה תוך כדי שאני מחככת את הלחיים, הפה, והאף ברצפה שמולי, מנסה להתעלם מהעובדה שאני מצמידה את הפרצוף לרצפה שמי יודע מה יש עליה. מצאתי! נראה לי. מקווה מאוד, כי אני כבר מכניסה את העצם הפלסטיקי שמולי לפה. כל כך מגעיל. 

אני מתרוממת חזרה ומשעינה את הגב באופן חלקי על הספה. כל הגוף שלי כואב. מה שהיה פעם מסטיק הוא עכשיו מין מטבע קשיח ודוחה, ועדיין אפשר להרגיש עליו את הפסים שעשתה הנעל שלו.

הוא מתקרב אליי, מושיט יד מאחורי הגב שלי, ובתנופה מושך בחבל שצמוד לידיים שלי ומסובב אותי עם התחת אליו. כל כך כואב. 

"תלעסי". לועסת. בוכה.

היד שלו נשלחת בכוח לתוך הכוס הפעור שלי, ומההפתעה אני כמעט מפילה את המסטיק מהפה, אבל בסוף מצליחה להחזיק אותו בין השיניים. 

"כדאי מאוד שזה ישאר לך בפה עד שאני אוציא את זה משם".

(יוציא את מה מאיפה?)

היד שלו עוברת מהכוס שלי לחור של התחת. איזה קטע, מסתבר שאפשר לצרוח בפה סגור.

"שקט".

אני סוגרת את השיניים כל כך חזק שכואב לי בלסת. בן זונה. בן זונה. 

הוא יורק על היד שלו ודוחף אותה שוב לתחת שלי, ואני לא יודעת אם לשמוח על החסד או לכעוס על הרחמים (כאילו שמישהו שואל לדעתי). 

היד יוצאת והזין שלו ננעץ בתוכי בכוח, כאילו דחפו לי לגוף ברזל מלובן, ואני כמעט נחנקת בניסיון לא להוציא קול.

כשהוא מזיין אותי ככה אני מבינה את המשמעות של "בעילה". בעלות. בעלים. תופת.

כשאני מרפה מספיק ומתחיל לכאוב פחות, הוא יוצא ממני ומסובב אותי אליו, מצמיד את היד לסנטר שלי. "תירקי".

כשהמסטיק הלעוס שוב ביד שלו, הוא דוחף את הזין לגרון שלי, וגומר.

ובזמן שאני נאבקת להצליח לבלוע דרך גרון יבש וכואב, אני שרה לעצמי בלב. 

בקיץ הבא, בקיץ הבא

נרוץ לגינה בכל יום

ועל כל גבעול, ועל כל ענף

יבשיל לנו מסטיק אדום

אני לא יכולה לומר לך, אני רוצה שתעשה לי.

אני רוצה שתעשה בי.

או יותר נכון- אני צריכה שתעשה בי.

ומה שאני כל כך מסרבת לשחרר, הוא את היכולת להבדיל בינהם.

הקטע הזה הזכיר לי משהו שהכחשתי לאורך השנים.

אני לא באמת מזוכיסטית, ולא באמת רוצה שיכאב לי. בפיזי זאת דרך להרגיש חזק יותר וזה נראה מאוד לגיטימי. אבל כאב נפשי? כמה דפוקה צריך להיות כדי לרצות שיכאיבו לך בלב? 

הצורך הזה להתפרק מול מישהו, מתוך מקום אמיתי של סבל וייסורים. במקום שהכי לא נעים, ורוצים להיעלם, ומתוך זה נמסים לזרועות של אדם אחר, שפותח אותך בכוח.

אז אולי אפשר להבין את הצורך לבכות, ושמישהו יראה ויחבק וירגיע. אבל מה קורה כשאין "סיבה טובה" לבכות, ומתחילים לחפש אותה בכוונה?

זה לא נעשה לגמרי במודע. בראש שלך את רוצה להיות מאושרת, ושאף אחד לא יפגע בך אף פעם. אבל כשאת הולכת לשם, ואת רואה שהפעולות שלך מכניסות אותך לבור למרות שיכולת לסגת, את כבר מבינה.

ההתמסרות האמיתית שלי היא רק מתוך שבירה. אני אקפוץ מהמרפסת, ואלחץ על הגז עד שניפול מעבר לצוק, ושם למטה למטה, נזדיין עד שנמות. 

לכן אני תמיד כאן ותמיד לא כאן, ותמיד אני אבל לא לגמרי. כי אי אפשר להיות שבורה אבל שלמה, אז עדיף רק שלמה.

אני יודעת להרגיש רק בקצוות, והקצוות תמיד חדים לי מדי, אז בסוף אני מרימה את הלב המדמם שלי, ובורחת. וככה חוזר מעגל, מפעם לפעם, בחיפוש אחר השקט שלעולם לא יהיה. כי אין שקט בכאב, ואין שקט בהיעדרו. 

כשכל הבורות מכוסים, אני עומדת מעליהם ומתאבלת. על הנשמה המעוותת שלי, שלא מסוגלת לאהוב, מבלי שיריעות כבדות של חושך יעטפו אותה. מבלי להסתכל בתהום, ושהוא יסתכל עליי חזרה.

לא באתי להזדיין. לא באתי לחטוף מכות. באתי לפדות את נפשי. 

פעם הייתי עם מישהו במפגש סוטים מצומצם בעיר כלשהי בארץ, ובשלב כלשהו הוא היה צריך לצאת החוצה להתעסק בטלפון. 

"קחי, תחזיקי".

מה אני אמורה לעשות עם זה? לחבוט שטיחים? 

מסתבר שאי אפשר להחזיק שוט בנונשלנטיות. 

אז החזקתי אותו כמו שמחזיקים משהו אקראי שהילד מצא בגינה והביא לך "לשמור", או כמו שמחזיקים שקית שהרמת איתה את הקקי של הכלב. ביד אחת ורחוק מהגוף.

לא יכולתי להתרחק הרבה כי רציתי שהוא ימצא אותי מהר כשיחזור, אז לקחתי צעד וחצי הצידה לכיוון איזה קיר ונשענתי עליו, מנסה לא להסתכל לאנשים בעיניים, שאף אחד לא יחשוב בטעות שאני מחפשת אינטראקציה. 

הבעיה היא שאני לא יודעת לעמוד בשקט, ותמיד מחפשת במה להתעסק. אז הפכתי את השוט והתחלתי לשחק עם הזנבות שלו, לסרק אותם עם היד, ואיכשהו הגעתי לקלוע לו צמות.

"מה את עושה?"

מרוב שהתרכזתי בצמות, לא הבחנתי שהוא חזר, ויצא לי משהו כמו "סתם, מסתכלת", תוך כדי שאני פורמת את עבודת היצירה שלי ומושיטה לו חזרה את השוט.

"ביקשתי שתתני לי את זה?"

זה היה מהמקרים הנדירים האלה שאני זוכה לחשוב לרגע על התגובה שלי ולא מתמללת מיידית את המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש. התשובה הייתה לא, הוא לא ביקש. רק שאם המשפט יתחיל ב"לא, אבל...", ברור שזה יתהפך עליי לפני שאגיע לסופו. 

אז עניתי "לא ביקשת" והשפלתי מבט, עדיין מושיטה לו את השוט.

הוא המשיך לעמוד ולהסתכל עליי. אחרי כמה דקות התחילה לכאוב לי היד, והרגשתי כאילו בסוף אני אתאבן שם ככה, כמו פסל החירות רק הפוך. 

Here goes nothing. גייסתי את הקול הכי רך ומתחנן שלי. "תוכל בבקשה לקחת את זה?"

"לא".

שוב עברו לי בראש מגוון משפטים הכוללים את המילה "אבל", שמחקתי כי אני עדיין בוחרת בחוכמה (בטח). "מה תרצה שאעשה?"

"יותר טוב".

הייתה איזו הקלה רגעית, אבל כשהמשכנו לעמוד שם ככה, היא שינתה צורה והפכה לתחושת חרדה שהולכת ומתגברת. הבנתי שאין המשך. מה שהוא רוצה שאני אעשה זה בדיוק את זה, אעמוד מולו וארגיש כאילו מבעירים לי אש מתחת לרגליים.

בתמימותי חשבתי שנבוא לכאן, ואולי ירדו הבגדים, ובטח יכאיבו לי, ואולי יהיה משהו שקשור לזין, כי תמיד יש משהו שקשור לזין.

איך תמיד הם יודעים לשחק בנקודה האחת שלא נוח לך איתה, ולהוכיח לך בדקה שאת בכלל לא כזאת ממושמעת/נוחה/זורמת כמו שחשבת?

משחקים בראש ומשאירים את זה רק שם. בלי "נכון שזה מרטיב אותך?", בלי לתפוס אותך חזק, בכלל בלי לגעת בך. לפעמים אפילו בלי להסתכל עלייך או לדבר איתך. ואת מתה. נפערת האדמה, את נופלת לבור בלי תחתית, נחבטת שם לכל אורך הדרך, ואף אחד לא יודע חוץ ממך (וממנו?).

כשאת סופגת כאב אז רואים. יש סימנים, וקולות, וכשהוא מכאיב אז גם הוא מרגיש את המאמץ, וזה סוג של פרס גלוי, מדיד, כאילו את רצה מעל משוכות או עוצרת את הנשימה מתחת למים כשמודדים זמן. אבל פה? איזה "כבוד" יש בלעמוד ליד אנשים זרים, עם מבט מושפל ולחיים בצבע שקית של רמי לוי, מחזיקה שוט ומושיטה אותו למישהו שבקושי מסתכל עלייך, כאילו אני מקבצת נדבות של בדס"מ? 

בדיוק, אין כבוד. אפר ועפר. חבר אמר לי פעם שרק ככה אפשר להוריד נשלטות "מנוסות". עם החדשות אפשר לשחק על כאב, על זיונים בתחת, על תמצצי לי עד שתקיאי ואז תשכבי לי מתחת לנעליים בזמן שאני יושב וקורא עיתון. "אבל אתן", הוא אמר, "זה כבר קטן עליכן".

רק כששכחתי שכואבת לי היד למרות שהשארתי אותה בדיוק באותה נקודה, והראש המורכן שלי נשאר מורכן לא כי התאמצתי אלא כי ירד לשם לבד, ואפילו עפעף לא הרמתי לכיוונו כי מי אני בכלל. רק אז הוא לקח את השוט, שמסתבר שלא צריך להחזיק בכלל, כדי שהכי יכאב. 

תמיד זה מתחיל כזה- אני שלך, תעשה בי הכל!!! תחליט עליי. תגיד לי מה לעשות. לא נושמת בלי רשות#@!!!

"טוב, תעשי כלים".

מה, עכשיו?

פעם במלחמה אחרת, הוא אמר שיבוא לקצת, ככה עם המדים. הוא גם שאל "באיזה ריח הסבון שלך?", אז הכנתי לו מגבת, כדי שלא אצטרך לחפש אחר-כך אחת גדולה מספיק.

"אפשר סתם לשבת לשתות קפה". אפשר, אבל פתאום לא זכרתי איך יושבים או איך שותים קפה, ובכלל איך נושמים. אמרתי שאני מעדיפה שלא. "מה את מעדיפה שלא?". בחיי שלא ידעתי.

הוא הגיע עם אבק על הבגדים וזוג עיניים עייפות מעל לחיים שזופות מדי עם זיפים ארוכים מדי, אבל היה לו חיוך יפה, וכשהוא חיבק אותי הוא תפס לי חזק בתחת, מצמיד אותי לזין הזקור שלו, בזמן שאני שואפת את כל הבחוץ שהביא איתו, ישר לריאות.

הוא נכנס והוריד את התיק מהגב. "יש בוץ?". הקפה? "לא, הנעליים". לא נורא. הכנתי לימונדה, אז מזגתי לו כוס. כשהתקרבתי להניח אותה על השולחן, הוא בא ונעמד מאחוריי, תפס את היד שלי יחד עם הכוס, קירב לפה ושתה הכל בשלוק אחד. "תודה", הוא לחש לי באוזן, אבל לא זז, משאיר אותי בינו לבין השולחן.

"אני לא יכול להתאפק, בא לי לזיין אותך עכשיו. מרשה לי לטנף אותך קצת?". ברור שמרשה. מי שחלם גבעתי... הוא פתח את המכנסיים שלו וכופף אותי קדימה, עדיין מצמיד אותי לשולחן, ובתנועה אחת הוריד ממני את הטייטס הקצר והתחתונים שמתחתיו. הזין שלפני רגע פעם צמוד לגב התחתון שלי, נדחק עכשיו לתוכי, ואני דמיינתי איך הרמטכ"ל מזמין אותי להדליק משואה, בשם בנות ישראל, על הכנסת האורחים.

אחרי שהוא גמר נכנסנו יחד להתקלח. "יודעת משהו? אני שונא קוקוס". מה? "השמפו". להביא אחר? "שלא תעזי ללכת מפה".

אחרי שהוא זיין אותי שוב במיטה, הוא נרדם. שמתי את הראש על החזה שלו, והיה לו ריח של קוקוס. ואני חשבתי שאיזה מזל יש לאלה שיכולים לעצום עיניים ולהירדם ככה, בשלווה, לצד אנשים זרים. ואולי אין באמת זרים, בארץ שתמיד נלחמת על קיומה.

תראה א., איך אחרי שנים אנשים זרים כותבים עליך, והולכים לישון בשלווה, אבל אתה כבר לא תקרא. אם תבוא שוב, בגלגול הבא, תספר לי איזה ריח אתה הכי אוהב.  

מתישהו הייתי מטומטמת מספיק לומר לו, שאני אף פעם לא אגיד מילת ביטחון, ובכלל, שזה נראה לי לא הגיוני שיהיה משהו שאני יכולה "לסרב לו", ושיהיה "בידיים שלי", כי אני סומכת עליו.

"אבל אני לא יכול לסמוך עלייך", הוא ירה לי חץ ישר בלב. 

ואז אמרתי משהו מטומטם אף יותר, על זה שאני לא באמת יודעת איך לעצור. לא יודעת מתי זה "יותר מדי". אני עדיין בחיים, למה לעצור? וגם אם אני לא אהיה, מבחינתי שימשיך.

ככה ארגנתי לי, בגאונותי, סדרת חינוך מחדש.

התחלנו בפרוטוקול השנוא עליי, ירוק צהוב אדום, כאילו הוא שוטר תנועה ואני כיכר הדמעות. לא פלא שאני שונאת לנהוג. אז כשהיה ממש חזק אמרתי "צהוב", ואז כשהיה עוד יותר חזק אמרתי "אדום", כאילו הוא מגלה לי את התשובה, וזה לא היה נורא מדי, אבל לא הועיל בכלום. 

ואז הוא אמר שנגמרו הרמזורים, והוא לא מכוון אותי יותר ברברס של החיים, ומעכשיו יש רק עצור. מילת הביטחון לא הייתה דבילית או מורכבת מדי. "Stop". קל, נכון? אבל מכירים כשקל הרבה יותר קשה מקשה? אז ככה תמיד. 

הוא כופף אותי מעל גב של כורסה שהוא הצמיד לקיר, וקשר לי את הידיים באזיקים, שהשרשרת שלהם עברה מתחת למשענת הכבדה. את הרגליים הוא קיבע באזיקים קשיחים עם מוט מתכוונן בינהם, נעול במרווח שאיפשר לי טווח תנועה מוגבל של סנטימטר למעלה/למטה עבור החלק העליון של הגוף שלי. יכולתי להרים קצת את הראש, אבל זה איפשר לי רק להעביר את המבט בין החלק האחורי של הכורסה לבין הקיר. ככה הכי טוב, טווח החלטות מצומצם.

הוא התחיל לאט והגביר מהר, מחליף כלים, מחליף ידיים. כמה יעיל להיות Ambidextrous. הרבה מתייחסים לסאב-ספייס כמין ערפול הכרה, אבל בראש שלי זה לא ככה. זה קצת ההפך. זה מיקוד שיא, כאילו כל העולם שאת הוא נקודה, שרואים דרך משקפת, מקרוב אבל קצת מרחוק. רק מרגישים, ורק מקשיבים, והחושים האלה מתחדדים פי כמה מהרגיל. התחושה כן נעשית קהה יותר בהדרגה, כשקצות העצבים המגורים ביתר מסרבים לירות הלאה. ואותו מקום בגוף שחוטף שוב ושוב ושוב, הופך לאזור היחיד שקיים במפת התחושות, פועם ובוער, מסמן לו איפה לנחות במכה הבאה, כמו מגדלור של כאב.

ידעתי שהוא מחכה שאני אעצור. אבל מתי לעצור? אני לא מסוגלת. באופן מפתיע אולי, לבכות אני מסוגלת, במובן שאני לא מרגישה שזה מוריד מההתמסרות שלי, ואולי אף מעצים אותה. אני מביאה אמת, לא יפה ולא שקטה, וזה פשוט עוד משהו שיש לי לתת (לא שאי פעם יכולתי "לבחור", אבל עדיין).

אולי רק אני דפוקה כזאת, שמסיטה כאב בדרכים מוזרות, כמו למקד מבט בנקודה מסוימת ולנסות "לצייר" עם הדמעות שנופלות, תוך כדי שאני מחכה למכה שתכוון אותי, כאילו אני מכחול, והעיניים שפופרות צבע יקר במיוחד. אולי צריך לעשות תערוכה כזאת, "דברים שאמרתי כשלא יכולתי להגיד כלום".

הכי קשה כשהוא עוצר לרגע ואז ממשיך, כשהגוף נרפה קצת כי מרגיש שחלפה הסופה, ואז נתפס נטול הגנות כשהיא מתחדשת. בכל פעם שהוא עצר נהייה קשה יותר. ובשלב מסוים זה מתחיל להרגיש מאוחר מדי, כאילו עברנו מזמן את הגבול בו הייתי אמורה להצהיר על מה שארזתי לבד, על מה שנתנו לי להעביר, ועל מה שלקחתי למרות שידעתי שאסור. עכשיו אנחנו כבר באמצע שומקום, איפה שמטוסים על טייס אוטומטי מתרסקים, ואף אחד לא יודע.

הלוואי שיכולתי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו מילים שהן לא המילה הזאת. בתיאוריה יכולתי, האפשרות אף פעם לא נחסמה, אבל מיתרי הקול שלי הם שערים נעולים, והמפתח שמעולם לא היה אמור להיות לי, נמצא במיינד שלא שייך לי מזמן.

קיוויתי שהוא יגיד משהו, אבל ידעתי שלא. הוא לא יגלה לי יותר תשובות. הלוואי ויכולתי לכתוב לו בדמעות, SOS. בבקשה, תציל את נשמתי, ממני.

הוא עצר שוב ואני מקשיבה. מחכה לקול של מקדחה, בלנדר, או מסור חשמלי, תוהה איזה איבר אני אאבד לפני שאפתח את הפה. הייתם חושבים שאמור להיות שם פחד, אבל פחד זה אקט של היגיון, שהוא מנת חלקם של אנשים שמסוגלים להתקיים, בתוך עצמם, בשלווה. אז יש בעיקר ייאוש, של עיוורים שמגששים בחושך, בידיים שאין להן במה לתפוס.

ואז השריקה באוויר. בול וויפ. מכאן הכל חותך בעור, אם בכלל נשאר עור לחתוך בו. אולי הדמעות שלי יכתבו צוואה, שאם אני אמות יקברו אותי עם הכורסה הזאת, ויבקשו סליחה בשמי, על שהייתי ונשארתי, בת חווה מקולקלת. 

מסתחרר לי הראש. אני לא יודעת אם העיניים שלי פקוחות או סגורות, והנה יורד המסך השחור. נגמרה ההצגה, כמה חבל שאי אפשר להשתחוות עם ידיים קשורות. רגע לפני שאני יורדת מבמת ההכרה, נופל המפתח שקברתי במקום ששכחתי מקיומו. "Stop".

אני לא זוכרת מה קרה אחר כך. איך נפתחו האזיקים, איפה שכבתי כשריח האלכוהול מילא את האף שלי, ואם אמרתי או לא אמרתי עוד משהו.

אני כן זוכרת שלא יכולתי לשבת בכלל במשך שבוע. ושביקשתי סליחה, הרבה יותר.

לימדו אותך שיש אהבה נקייה, שנולדת בין חיוכים, על ספסלים ברחוב, ומתגברת בין סדינים מגוהצים בריח מרכך כביסה.

אבל את תמיד עושה ההפך, אז חיפשת אהבה מלוכלכת, משתמשת, שיורקת בפרצוף ונושכת בפטמה. 

מדי פעם חשבת, אולי זאת בכלל לא אהבה. זה רק גורם לך לגמור חזק. זאת רק דרך לברוח.

ממה בכלל יש לך לברוח? קפלי סדינים. תיישרי את החצאית. כפתרי עוד כפתור בחולצה. (תפתחי, גדול. תורידי. ואל תלבשי תחתונים, בכלל, אף פעם). 

תתעוררי חמש דקות קודם. תחתכי סלט. תסדרי את הבית. (קומי, כלבה. אולי אתן לך להתחכך לי בזין). 

לכי לעבודה. דברי בנימוס. תחייכי. (בואי לכאן. שלא תעזי להוריד את הראש כשסוטרים לך. זונה מטונפת). 

משפחה זה חשוב. חברים זה חשוב. ואת, הכי חשובה. (מי צעצוע זיונים קטן?). 

תהיי תמיד בשליטה, אבל בשקט. תהיי נעימה. אל תהיי חמדנית. (תמצצי. לא ככה. נכון, עם דמעות. תכף אני אזיין אותך בתחת ואתן לך סיבה לבכות). 

תהיי ילדה טובה. (כן, ככה, ילדה טובה).

הכי כיף בלפני. כשדוחפים אחד לשנייה אצבעות למוח וסוחטים. כשיושבים בשקט אבל הלב דופק חזק, ונושמים מהר, כאילו ניסית לרוץ אחרי המחשבות שלך, אבל לא הספקת והן כבר ברחו החוצה. האדרנלין הממכר הזה, כמו סמים. אנשים מכורים מסניפים אנשים מכורים אחרים, ומנסים להעמיד פנים שהכל רגיל. שבכלל לא שורף בבטן, ולא מדגדג באצבעות, ובכלל לא חשבת על זה במקלחת, כשליטפת את עצמך ודמיינת ידיים שאף פעם לא ראית.

שום דבר רע עוד לא קרה. אף אחד עוד לא דיבר על אכזבה, על אהבה, או על כאב. אף אחד עוד לא הסתכל עמוק פנימה, וכל השדים עדיין מוסתרים היטב, מאחורי מילים, ונשימות, ושיחות על תיאוריות פילוסופיות של אנשים זרים אחרים, שאף פעם לא הכרת. 

הכי כיף באחרי. לשכב ערומים, לצד מישהו שלפני רגע הכרת את הגוף שלו, אבל עדיין לא הכרת אותו. ומדברים, על כל מיני. אין על מה לדבר ויש את הכל, כי עוד לא דיברתם על כלום.

נהרות של מחשבות לא מסוננות נשפכים על סדינים לבנים שמישהו אחר כיבס, מתערבבים בזיעה, בדמעות, בטפטופים של הוויה. ותוך כדי ידיים נוגעות, חופרות פנימה. לומדות קמטים, צלקות, שריטות של בחוץ ושריטות של בפנים. מלטפות טעויות, ממששות פְּגִיעוּת. ורוצים לגעת בהכל. באוזן, בצוואר, בשיער על הידיים. שישאר קצת, למזכרת, לאחר כך. ואולי לא ישאר בכלל, אבל זה לא משנה, כי אי אפשר לאבד את מה שאף פעם לא היה. ואולי אין את מחר, אבל יש את מה שהיה פעם, ובעיקר יש את עכשיו.

ובאמצע, החיים קורים. וגם זה, ככה אומרים, לפעמים כיף. 

במסע שלא נגמר
בין שדות הצל ושדות האור
יש נתיב שלא עברת
ושתעבור.