בעבר חשבתי שיש לי יכולת משופרת להתמודד עם בוסים שהאגו נשפך להם מהאוזניים, בזכות העובדה שאני נשלטת והטייפ-קאסט של בוסים מלאי חשיבות עצמית הוא בדיוק מה שתמיד קראתי לו "אדוני" או מילת תואר מוגזמת אחרת.
אולי עם השנים נשחקתי, או שהבנתי שאם הם לא מרטיבים אותי ממש טוב בתמורה זה פשוט לא משתלם לסבול אותם, וכיום אין לי סבילות לאנשים פלצנים/פולנים/שונאי אדם שכל הוויתם להישאר חזקים בעיני עצמם, ובמידה ומשהו מאיים על זה- שיחכה לזעם בוער שהולך להישפך לו על שולחן העבודה ולשרוף את כל התמונות שלו מהטיול אחרי צבא.
כשהאידיוט התורן הוא בכיר ממני, אני צריכה להתאפק לא לענות לו על דברים מעצבנים שיוצאים לו מהפה, וכאן הקטע של הנשלטת דווקא לרעתי, כי אלמנט ההתרסה הוא פחות חמוד כשמדובר ביחסי עבודה והוא לא יכול לסתום לי את הפה עם סטירה/זין.
בשלב מסוים אני מתחילה לכעוס על כלל הטייפ-קאסט, מעלה בראש דוגמאות של גברים שהכרתי ומתעצבנת בדיעבד שהצליחו לגרום לי לכעוס/לבכות/להתנצל בעצמי על הטעות שלהם או על זה שחשבתי שהם מסוגלים בכלל לטעות (מה פתאום).
אבל, כלל הטייפ-קאסט הוא בהחלט חיוני, כי כשההם אומרים לי לשתוק זה נורא מחרמן, ואני אפילו שותקת לשם שינוי, אז כנראה שנועדנו להתקיים במקביל בעולם, ובתמורה אני צריכה לסבול את תת הסוג המרגיז שלא מזיין אותי (גם אם הוא היה רוצה).
יש סיכוי שאצל שולטים קיימת הבעיה ההפוכה, כי הם מתרגלים לשתוק ולהזעיף פנים ולקבל מיידית את כל מה שרצו, ואז פתאום החיים האמיתיים לא מסתדרים עם הקונספט הזה, וזה בטח דיי מתסכל.
אחד הדברים שאני אוהבת ביחסי שליטה הוא האפשרות לעקוף את החיים האמיתיים, ואמנם החוקים לא תמיד הגיוניים (או הגיניים) אבל לפחות הם מוחלטים בהחלט, ואת לא מוצאת את עצמך יושבת ותוהה, מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלי, מה אני עושה בעבודה המטומטמת הזאת, ומתי כבר אפשר להתלבש חזרה, קפאתי מקור.
