פעם גרתי בדירה שבמקום מנעול עם מפתח היה בה קודן לדלת, כמו שאולי הייתם מצפים לראות בדירה תל-אביבית מפונפנת, רק שזה היה בגבול רמת גן גבעתיים, וגם דיירת הבית הייתה גבולית בדרכה שלה.
תחשבו שכל אחד יכול לבוא ולומר, ראיתי אותך ועכשיו אני יודע איך להיכנס, בערך כמו שקורה כאן מדי פעם, רק שבמקרה של הדלת לא יכולתי לפסול את האפשרות על רקע ניסוח של העתק-הדבק.
לקח לי זמן להתרגל, אבל בהמשך התחלתי לראות את היתרונות של המצב, שאיפשר לי להכניס את מי שבא לי בלי לתכנן מראש, ואחר כך פשוט לשנות את צירוף המספרים ושלום על ישראל (/על מוטי "לא יורד לנשלטות"/שמוליק "אני בכלל לא בקטע סתם רציתי לזיין"/אבי "אני בחור טוב ורומנטי הבאתי לך פרחים"...).
מתישהו בא אחד שיודע, ואמר לי שמעכשיו הקוד הוא התאריך בו הוא נולד, וכששאלתי למה לא התאריך בו אני נולדתי, אמר שמעכשיו זה אותו הדבר.
הוא אמר לי, ראיתי אותך ועכשיו אני יודע, ואת בכלל לא יודעת יותר כלום, אז אמרתי תודה כי ככה לימדו אותי, והוא אמר לי לסתום את הפה (שכנראה היה אותו הדבר כמו "בבקשה").
אבל הבית שלי כבר לא היה שלי באמת, והיה חסר לי מפתח לשים בכיס, לשחק איתו עם האצבעות בשעה האחרונה של היום ולחשוב על לחזור הביתה. גם כשהייתי בבית, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאני רוצה ללכת הביתה.
הדירה ההיא נשארה מאחור, וגם הגבולות וההוא שיודע שבכלל לא ידע כלום, והיום יש לי דירה עם מפתח שננעל מבפנים. ואני לא פותחת יותר, לאף אחד.
