איכשהו מעולם לא נמאס לי מריקוד ה"מי ישבר קודם", אחרי שהוא מבין עם מי יש לו עסק וכבר לא מפחד שארוץ החוצה בוכה תוך כדי חיוג זריז למשטרה, ומתחיל באמת להכאיב לי.
זה נשמע מאוד פואטי להכאיב ולכאוב עד הקצה, אבל בסופו של דבר לעיתים מדובר בשני מטומטמים שמנסים להוכיח משהו, לעצמם או לאדם הזר שמולם, כאילו בנו את הרגע הזה מאינסוף נקודות שבירה שאספו בחיים, ואם ישרדו אותו יוכלו להצהיר בגאווה על אי שבירות (או אי שפיות).
אני החלטתי שאני אף פעם לא נשברת, גם לא מול הדביל הכי גדול שלא יודע בכלל מה הוא עושה. אני אגמור בלי כליה או בלי עין, אבל לא אעז להגיד "קרוקודיל" או מילה מטופשת אחרת שהוא המציא כדי לגרום לזה להיות אקסטרה מביך.
הדבילים הגדולים גם קולטים את זה בשלב כלשהו, ואז יש משחק מטופש של "נראה אם תתעייף לי היד לפני שאת מאבדת הכרה". ואני תמיד מנצחת, כי מתעייפת לו היד/נשבר השוט/קשה לו נפשית/בא לו לזיין אותי כבר.
זה לא בדס"מ, זה גם לא בדיוק מזוכיזם. לעיתים אני אצא מזה חזקה ואסמן עוד "ניצחון" קטן בחיים של פשרות, ומפעם לפעם אני סתם ארגיש מטומטמת בגלל הדחף הזה לא לוותר דווקא במקומות שלעיתים כדאי לוותר בהם.
זה פשוט קל יותר לא לוותר שם בהשוואה לשאר התחומים, וזה לא שאני אדם חלש שבורח מקושי. רוב החיים שלי בחרתי בדרכים הקשות כדי להגיע למקומות שרציתי, שתמיד היו מסובכים ומורכבים, ואף פעם לא פשוטים ובאים בקלות. ההבדל הוא שלא להישבר פיזית הוא סוג של חוזק פסיבי- פשוט אל תעצרי, ולי זה לרוב קל יותר מאשר עוצמה שדורשת עשייה אקטיבית.
ומעבר לכל זה, הפאק האמיתי הוא שאני לא יכולה לומר לשולט להפסיק. גם לא ל"שולט". לא מסוגלת לומר לגבר שבחרתי במודע ובלב שלם לשים את עצמי לרגליו, אפילו זמנית, לשבור את הכלים. אין משמעות לכלים אם ניתן לשבור אותם. אין משמעות לדמעות שירדו, לפצעים שהגלידו ונפתחו מחדש, לאהבות הגדולות או לתחושת המוות הקיומי כשאלה הגיעו לסופן. אם זאת רק מסיכה שאני יכולה להוריד כשנמאס לי, לא ישאר מתחתיה דבר.
אז אני לא נשברת אף פעם, ואני נשברת תמיד. אני הכי חזקה בעולם, ואין חלשה ממני. אני נשלטת טובה. לעיתים טובה מדי.
