בתוך כאוס תמידי של מחשבות שאינן פוסקות יש אותי.
אני עומדת שם ומקווה שיהיה רגע שקט, רגע אחד שבו אני לא אחשוב על כל הדברים שאני צריכה לעשות ועוד לא עשיתי, על כל המטלות שעוד לא ביצעתי, על כל הקשה והמורכב, על כל הטעויות שעשיתי והדברים הרעים שאני עושה מבחירה.
אני פשוט תוהה למה דווקא הדברים הרעים שאני עושה (שבאמת יש מעט מהם אני בן אדם מדהים.) הם אלו שמספקים הכי הרבה מתחושת השלווה והשקט.
הדבר הכי רע שאני עושה, זה שמדיר שינה מעייני, הוא זה שמספק הכי הרבה מהתחושה הזו. מהשקט.
לא תכננתי לבגוד.
תמיד חלמתי על אהבה גדולה שיש בה הכל, שמצליחה לספק את כל הצרכים של שני הצדדים באופן הדדי, שיש בה התאמה אפילו שמדובר באנשים שונים כמו בקלישאה הזו על ההפכים שמשלימים אחד את השניה. במציאות האכזרית שלי זה לא ממש קורה.. ולא בגלל שאני לא מתאמצת, ניסיתי בכל כוחי להתנגד, להילחם על להיות האדם המוסרי והאמין שאני רוצה להיות. אני כל כך רוצה להיות ילדה טובה, כזו שעושה נחת, מה שאני עושה כי בסך הכל אף אחד לא יודע על הדברים הרעים שאני שומרת לעצמי.
הסוד שלי מבעבע בתוכי, לפעמים הוא עושה אותי שמחה ולפעמיים עצובה, אבל תמיד חרמנית ומוכנה. הוא שומר עליי ערנית הסוד הזה שלי, שומר עליי מלוותר ולהיכנע לאדישות ולקיפאון הריגשי. הוא מגן עליי מהשיגרה שאני כל כך אוהבת.
אני חושבת שאני מכורה, יש לי נטיה להתמכרויות, סיגריות- כן
סמים- כן
סוכר- כן
פחיממות- בוודאות
מין- אולי
הימורים- הנה אני מהמרת על כל החיים שבניתי ואני עובדת כל כך קשה לתחזק, אז כן.
גם בכתיבה יש כאוס כרגע, אבל אולי זה יחזיר קצת שליטה ויעזור לי לעשות סדר בבלאגן, אולי גם כאן יהיה שקט.