לכתוב זה קשה.
זה חשוף ומציף את כל מה שמכאיב.
וגם מי אתם אנשים מהצד השני שקוראים את מה שאני כותבת? אין פה כלום מלבד מחשבות של אישה/ילדה מבולבלת. אני מנסה בכל זאת, זה בכל מקרה בשבילי ולא בשבילכם..
————
כשהכל התחיל הייתי ילדה באמת, מבוהלת רב הזמן, עייפה ממלחמות ומובסת. חשבתי שהרפתקה וקצת חקירה אולי יפתו אותי להרגיש שוב, יעזרו לי לעלות מהמים ולקחת נשימה.
בפעם הראשונה שהוא ביקש ממני להתפשט הייתי בחדר שלי, בדירת שותפות באיזה חור תחת ליד המכללה והוא כבר היה בנישואין השנים שלו. אני רעדתי עד לשד עצמותי, לא עמדתי אף פעם ככה מול מישהו ערומה נותנת לו לבחון אותי, אבל עמדתי שם בשבילו וקיוויתי שמה שהוא רואה ימצא חן בעיניו. שהוא לא יראה כל צלקת על העור וכל פגם, שיראה אותי.
אולי זה מה שהוא ראה באותו לילה כי הוא המשיך לדרוש ממני להראות לו גם בלילות שאחר כך.
בפעם הראשונה שנפגשנו לבשתי שימלה קצרה כחולה ואת כל האומץ שהצלחתי לאסוף.
כשהגעתי כל מה שראיתי זה כמה הוא גבוהה ומאיים וכל מה שהצלחתי לחשוב זה איזו מטומטמת אני, אבל ברגע שנכנסתי לחיבוק שלו כל פחד שהיה שם נעלם. גם כשהוא חנק אותי, כשעמדתי מולו עירומה ואז ירדתי על הברכיים, כשהוא זיין את הפה שלי עד שהפרצוף שלי היה מרוח על המפשעה שלו והוא גמר בפה שלי (בפעם הראשונה שמישהו עשה את זה בחיים שלי). אחריי שהוא גמר הוא עזר לי לקום נעמד מאחוריי ונגע בי, הוא ליטף כל חלק חשוף באיטיות אבל בגסות, אחריי כל ליטוף הגיעה מכה ״את רוצה לגמור ילדה שלי?״ אלו מילים שמתנגנות בראש שלי מאז ״בבקשה אני כל כך רוצה, אדוני, בבקשה״ אני אומרת לו ואני מקווה שאני עושה את זה נכון כמו שהוא מתכוון. היד שלו תופסת אותי מהצוואר ומצמידה את החלק האחורי של הגוף שלי אליו, היד השניה שלו יורדת במורד הגוף שלי עד שהוא חופן לי את הכוס ומתחיל ללטף, ״את תגמרי בשבילי ילדה, בדיוק כשאני אגיד לך, כי מהרגע הזה את הזונה שלי ואת שייכת לי וכשאני אגיד לך את תגמרי״ אני עדיין זוכרת את הרעד שהרגשתי שהיה מהול בהתרגשות ובפחד בו זמנית.
הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו כשהרגלים שלי מתחילות לרעוד ״בדיוק ככה זונה קטנה עוד קצת, כשאת קרובה את אומרת לי ומבקשת יפה שוב״ עוד רעד ״אני קרובה עכשיו, אני קרובה כל כך, בבקשה תרשה לי אני רוצה לגמור״ הוא צחק, הוא צחק עליי ״אבל מה שאת רוצה בכלל לא חשוב את גומרת בשבילי לא בשבילך״ אני מנסה לסובב את הראש להסתכל עליו, אני לא יודעת מה לומר, אבל אני לא יכולה להסתובב כי היד שלו עדיין סביב הצוואר שלי ״בבקשה אני כל כך קרובה״ הוא צחק שוב ״תראי לי איך את גומרת, תגמרי בשבילי״ ושניות מהרגע שהוא אומר את זה אני מתפרקת בידים שלו.
הוא עזר לי להתלבש תוך כדי שהוא ממשיך לחבק אותי וללטף, הוא המשיך לחבק אותי כשהלכנו לאוטו ואולי דמיינתי אבל נראה לי שגם לו היה קשה להרפות כשהיינו צריכים להתפצל.
זה היה לפניי כל כך הרבה זמן ועדיין אני מרגישה את היום הזה, את ההשפעה של המילים שלו, את הכאב שכרוך בהן.
ידעתי אז שהוא נכנס מתחת לעור שלי, חיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שבה הוא יגע בי שוב וידעתי כבר אז שאין דרך לסיים את הקשר הזה שנוצר באותו יום, מלבד שברון לב.
