תכתבי את עצמך הם אמרו לך ואז צחקו.
בכמה פוסטים שהתחילו ככה כבר נתקלנו?
הקשיבו, הקשיבו נשלטות יקרות- כתבו את עצמכן, פיתחו את ליבכן, ספרו לנו מה שבר אתכן, ספרו מה שכואב.
ספרי לי מה הביא אותך למקום הזה ואיך החלטת שדווקא מכות את אוהבת?
ספרי ממה את צריכה שיצילו אותך, ועל איך פגעו בך.
תספרי איך בחרת דווקא בו, תכתבי על הסשנים שלכם, על הקשים, על האכזבות.
ספרי איך זה נגמר ועל הלב שלך שנשבר.
תכתבי על החשכה שפתאום מקיפה אותך, על העצב והכעס והדיכאון, על האובדן והרייקנות.
תכתבי לנו אותך, כדי שנוכל לשבת ולצחוק-
הנה עוד נשלטת, עוד עצובה, עוד אחת שצריכה הצלה.
מצחיקה הפתאטית, שסיפרה לנו למה דווקא בו היא בחרה, על הסשנים, על האכזבות- על הפרדה והאובדן.
מה היא חשבה כשהיא כתבה על העצב, שמשהו באמת יקרא את זה אם בסוף לא תהיה תמונה?
אז הם יושבים מול המחשב שלהם וצחוקים, נכון שאמרנו לך לכתוב אותך ולהיות אמיתית, אבל מה חשבת?
אם את כותבת את עצמך אבל לא מראה את עצמך, את לא שווה קריאה ואת כבר קצת פחות מדהימה וחזקה קצת פחות צינית וגם קצת פחות מצחיקה וקצת פחות אכפת לנו...
אז תתבלי את הבלוג שלך באיזה תמונה או שתיים, אל תשכחי חשוב שיראו רק עד השפתיים.
כי בלי התמונה זה כבר קצת פחות חשוב שתכתבי את עצמך זה הופך מביך..
ואם משהו יכנס, סביר שהוא גם יסתובב ויילך, כי את מי מעניין מסך שחור עם כמה מילים, אם אין בו תמונה בצבעים.
