Rising from the ashes

טוב, רמת העצבים בגוף שלי מחייבת לפרוק את הדברים הבאים ולשים את כל הקלפים על השולחן. בעוד שבוע מהיום, אני עובר.ת ניתוח להסרת הרחם והחצוצרות עקב החמרה במצב האנדומטריוזיס שלי וגילוי של אנדומטריומה אחת מאוד בעייתית בצוואר הרחם עצמו שהיה חשד שהיא סרטנית. עברתי ביופסיה, היא לא אבל זה לא אומר שאני יצאתי מכלל סכנה. . כמו כן.. עקב המצב ישקלו בעתיד גם כריתה מלאה של החזה , ושיחזור(קטן בהרבה) בהתאם לתהליך ההחלמה שלי והרצון שלי. 

 עד פה ההקדמה..

 כל בר דעת מבין שמדובר בסיטואציה מורכבת. נפשית. פיזית. מנטלית. ולא ברור לי איפוא, איך עדיין אני מקבל.ת מטר של שאלות שאוהבות לחטט בפצע המדמם הזה.. 

 "את.ה לא רוצה להיות אמא ?" רוצה,רציתי או לא.. זה כבר לא משנה . ההחלטה הזאת נעשה עבורי.אז לשאול אותי על זה,ולייעץ לי על שימור ביציות, ולא יודע מה (כאילו להיות אמא זה הקדושה בפני עצמה ולא הבריאות שלי ) זה פוצע. אין לכם מושג כמה. נראה לכם שבאיזושהי קונסטלציה אפשרית, כשדיברו איתי על כריתת הרחם לא דיברו איתי על כל ההשלכות????? ומי אתם שתיכנסו לי לפצע הזה,במקום פשוט להיות שם?

 *** הלאה, לא אני לא עושה ניתוחים להתאמה מגדרית.וגם ואם הייתי עושה.. אז לא. לא הייתי "משתמש" באנדו שלי כתירוץ.. אלא פשוט מחליט.ה שזה מה שאני רוצה.

ואלה שרמזו ככה. ברוכים הבאים לרשימת החסומים שלי.

"ואם אתה לא טרנס, אז למה אתה מדבר על עצמך בלשון זכר ולמה אתה בכלל מוריד את הרחם ולא מחפש אופציה אחרת.. זה נראה נוח מדי..."

נוח?! זהות טרנסית ,קווירית אן פאקינג כל דבר על הקשת היא הכול חוץ מ.. נוח. .. ואם את לא יודעת למה, מוזמנת לפתוח פאקינג ויקיפדיה ולקרוא. אני לא הולך לספק לך סקופים כדי למלא את הסקרנות על חשבון המגדר או הבריאות הפיזית -נפשית שלי!! אני מדבר.ת על עצמי בלשון מעורבת .בעיקר בזכר. כמעט תמיד בזכר..לפי הנוחות שלי,שומעת?? שלי!!

 כמו גם על האנדו שלי. אני לא חייב לך דין וחשבון לא על מצב הרחם שלי,לא על הזהות שלי ואם אני רוצה אני אזדהה ממחר כבמבה צהובה יבשה , מגדרית, בסדר??! למה אז בכל זאת אני כותב למרות שאני לא חייב לאףאחד דין וחשבון על זה.. כי בא לי לפרוק.. בא לי להוציא החוצה .. להקיא על כל אחת ואחד כזה את הכאב וחרא שאני אוכל.ת ממכם.

 ***"ואיי חבל..זה סמל הנשיות.. זה מה שהופך אותך לאישה.. " אז לא. ג'ניטליה ורחם הופכים אותי לנקבה. לא לאישה.. אבל זה כבר סיפור אחר.. למה זה נראה לכם בסדר להגיד לי דבר כזה??! כי מה? בחרתי להיכנס לניתוח כל כך מורכב ...? בואי כפרה.. כנסי מתחת לסכין קצבים..בואי.. נוריד לך יד.. ואז נגיד לך :"ואיי חבל.. עכשיו לא תוכלי להשוויץ בלק ג'ל שלך בשתי הידיים"" איייף!!!!..

 זה רק מקצת השאלות המעצבנות וחסרות הטאקט של היומיים האחרונים....

 לא אכפת לי מי ומה אתם בשבילי. לא שואלים שאלות כאלה!

  .. ראבאק... אם כבר שאלתם ואם אני כבר שיתפתי.. הדבר האחרון במצב שלי , על כל הרבדים שבו.( הכלכלי, הפיזי, הנפשי... שאני צריך.ה זה שיחטטו לי במחט בתוך זה במקום פשוט לחבק אותי. ואלוהים.. אלוהים יודע כמה כרגע חסר לי חיבוק..

שבוע מהיום.. אני נפרד מסמל הנשיות ...מהרחם שלי.  בינתיים קיבלתי מחזור... כמובן שבנוסף לדיספוריה שמתחוללת כמו רעש בראש, הכאבים מחריפים בכל נשימה יחד עם האנדו המתוקה שלי. 

 אני לא מצליח לכתוב. לא לאכול כמו שצריך או לישון כמו שצריך.

 רבות המחשבות. אינספור. ורגשות. 

 אהבה,כעס,תסכול,פחד, עבר הווה,עתיד...

.. תנשום מותק אני אומר לעצמי. 

 .. אבל כמו שאמרנו.. כואב אפילו לנשום.. 

 האנדו עושה בי שפטים. ואני...?? מרגיש כאילו נקרע לי הגוף. נקרע לי הלב, והמוח... 

 מקווה שאתעורר מהניתוח פחות קרוע. יותר שלם.

גשם.

כל החנויות סגורות בעיר המזורגגת הזאת.

 ...

הולך בין המרצפות. מלטף לבנים ירושלמיות. אדי הקור שיוצאים מהנשימה שלי רק מעידים על מה שקורה בחוץ.

"מטומטם,מי יוצא בארבע בבוקר , אחרי ערב שבת לטיול במדרחוב בירושלים?!" אני שואל את עצמי. החוץ קפוא. לבוש בשכבות אבל הקור מורגש.

מטייל.. בוחן את המרפסות הישנות, שומע את השירה של הרוח..

  מתיישב על ספסל ומנגן אריק איינשטיין וביטלס, כזה יומרני מצידי.לבן כל כך.. 

"נהיית אשכנזי" שומע את אבא אומר בחצי עלבון,חצי צחוק.. ואמא, אמא אומרת לו "אין כבר אשכנזי,ספרדי,תימני, הוא ישראלי. תן לילד לשיר מה שבא לו.."

סבתא מחכה לי מחר, עם ג'חנון, ורסק וביצה. כשהייתי קטן הייתי שם גם גבינה.  היום זה רק חריף,זיתים וחייב..קולה קרה ליד!

 עוד מעט שחרית.. 

 אפגוש את אבא כבר בבית הכנסת.

אבל עכשיו..עכשיו אני מנגן עם כפפות..)קשה לנגן עם כפפות( ומודה לאלוהים שיש לי כסף לכפפות בקור הזה.. 

ואז אני נזכר.. בשיר ההוא של פוליקר.נו.  זה עם המשפט

"אם יש אלוהים פה, גם הוא היה קופא.."

 שר..עוד ועוד.  והשמש מתחילה לעלות. 

 אני מתקדם לכיוון בית הכנסת. לא שוכח לעבור בבית. להניח את הגיטרה בחדר  בארון. ככה..שאף אחד לא ינחש שאולי נגעתי בה. .. בשקט שאף אחד לא יידע.

 שיש לי אהבה אסורה.. שאני חושק,ומאוהב...

 בעצם יש לי שתיים.. 

 הגיטרה בשבת, ואוהד. 

 ואת אוהד. ...

כבר נשבר לי להחביא בארון  בצד.  ובמקום אבנים ירושלמיות.. הייתי  רוצה ללטף את אוהד.

שושי וייטמן, השכנה שלי מלמעלה נפטרה אתמול בלילה.

אמא שלי התקשרה אליי הבוקר והודיעה לי.אני בדיוק התארגנתי לרדת עם הכלב לטיול .

"אוי נאור. אתה לא מבין, שושי וייטמן מקומה 4 נפטרה אתמול.."

"כן.. עצוב.  אהממ אמא,אני אדבר איתך.. אני ומקס יוצאים לטיול"

"היא סבלה הרבה אתה יודע. "

"לא אמא.. האמת, שאין לי מושג. ..אמא..מקס צריך לצאת.. נדבר"

"הילדים שלה, לא דיברו איתה "אמא המשיכה..

 ואני בהיתי במקס במבט שמנסה להסביר לו..  תוך כדי שם על הגוש ששוקל 45 ק"ג  רתמה ומנסה לשכנע אותו שלא לקחת היום את הפריזבי. הטלפון באוזן.. ןאמא מספרת על שושי.. ואני לא מדבר כמעט אבל גם לא מנתק נותן לה לספר לי..

 אני קולט פה חצי מילה על תלונה במשטרה פעם. .. הבת הרווקה שגרה בתל אביב. אולי אני מכיר אותה אמא אומרת.. "אולי ראית בחורה בלונדינית כזאת.. מיוחדת"

"תגדירי מיוחדת.." אני אומר לה ומנסה תוך כדי למנוע ממקס להיכנס לשלולית... מושך את הכלב המגושם ונופל איתו בבוץ.. וזוכה למקלחת ליקוקים  ומתפוצץ נצחוק. .

"זה לא מצחיק נאור!!"

"אמא.. לא צחקתי ממה שאמרת אני עם מקס בחוץ. נפלנו בשלולית.. והוא..

"

"אז למה אתה לא אומר???!" היא צועקת בקול רועם...ומנתקת.

 ואני לוחש לטלפון..:"אבל.. אמרתי.."

 מקס מבחין שהפנים שלי עצובות, וחוזר לנשק את כולי.. הגוש הגדול הזה..

אני זוכר שמצאתי אותו בבסיס בקרטון. בחדר של חבר.. .. איזה כמה חבר'ה חילצו אותו ועוד כמה גורים משכם. 

 "אתה רוצה אותו?" שאל החבר.

"מה אני אעשה עם כלב. ?"

"לא יודע אחי, כלב.. מה עושים.? תראה איזה חמוד.:

"איזה סוג זה בכלל?"

"סוג חסר מזל" אמר לי החבר.

"מה?פיטבול?"

"כנראה. מעורב בעוד כמה דברים.."

מקס שכב שם. בפנים עצובות. כולו שחור כמו זפת חוץ מכתם אחד לבן במצח ..עשה לי עיניים. .. והלב שלי פתאום עצר.

אני חזרתי באותה שבת עם כלב.

אמא שאלה :"ומה תעשה איתו?:

"זה כלב אמא.. מה עושים איתו?"

"ומי יגדל אותו כשאתה בבסיס?"

"נשארו לי עוד חודשיים אמא.."

 מקס בינתיים נכנס לסלון,ובחן את עמידות השטיח והנעליים של אבא שלי..

 "נאורי,תראה.."אמא התחילה לדבר.. ובדרך רבה עם מקס על הקרוקס הישנים של אבא, מושכת מהפה של היצור את הנעליים..

"אני מבינה שבא לך חיה.  אבל למה כלב? אולי דג?"

"אני אשתחרר ואלך לגור לבד !"עניתי בפנים נעלבות סוחב את מקס ביד בצורת מזוודה.  מקס מצידו לא מתנגד. 

 אמא שלי:"נונו.. אם כלב יעשה אותך מאושר.. תיקח כלב רק אל תכעס על האמא הזקנה שלך . אין לי לב לעמוד בזה"

4 שנים אחרי.. אני בדירה משלי ...יחידת דיור קטנה  שמצאתי ככה בין רחוב אלנבי לרחוב העלייה. ומקס .. מקס צמח להיות משהו בין דוב לחייזר,שוקל 45 ק"ג של אושר ונעליים הרוסות..ובינתיים גם שושי וייטמן מתה.

 בערב, כשהכול נרגע.. התקשרתי לאמא.

"היי.. ירד מלא גשם.בקושי יכולתי להוציא את מקס .."

"מהרגע שהכלב הזה נכנס לך לחיים,המבט שלך נרגע נונו.. הוא כלב טוב "

"הוא באמת כלב טוב.." לחשתי.  ומקס בינתיים לעס כפכף שלי בצד...

"עכשיו אני פנוי לשיחה מאמא. מה רצית לספר לי?"

"שושי וייטמן.היא נפטרה אתמול. והם צריכים מניין. הילדים שלה לא דיברו מזמן איתה. רק בת אחת נשארה בקשר,  בלונדינית כזאת.   נטע נראה לי"

"למה בעצם?!"

"נונו.. האישה עברה שואה. עברה הכול.  למה עכשיו לדבר על זה?"

"נו אמא..."

"הם אומרים שהיא הייתה משוגעת. שהייתה מאכילה אותם בכוח. ששום אוכל לא נזרק. הכול היה נכנס לפה. ירוק.  רקוב.  הכול.. היא הרביצה להם.  הרבה. כל פעם שהם לא אכלו.  היא לא הייתה בריאה... אי אפשר להאשים אותה.  מסכנה. "

"והאבא:? "

"מת. מזמן.  סיפרתי לך. מסכן.. גם הוא לא היה בסדר.  היה כמו רוח רפאים..הולך בבניין בלילה. לא מדבר. מילה לא שמעתי אותו מוציא.אף פעם."

"ואאו.  אהממ.. אמא.  מה אני קשור לכל זה?"

"בוא למניין מאמי. תעשה להם מצווה"

"מתי ?"

"עוד שעה מאמי. נונו .. "

"מי עושה לוויות בלילה. ?" 

"נונו.. בשביל האמא הזקנה שלך.  לך מאמי.. שביום שלי ה' ייתן ויהיה מניין בלי לבקש"

"...אני לא יודע.."

"לך. אולי תראה  את נטע.  אמרתי לך היא בלונדינית. אבל מיוחדת כזאת.."

...

אז. כחלק מהעובדה שאני תקוע.ה בבית ללא מעש. לפני הניתוח ובטיפולים..התחלתי לכתוב בחזרה.
הפעם סיפורים קצרים . על הכול.. מפוסט טראומה ועד אהבה והכול יחד. בתקווה להפוך את זה לספר.
.
זה הסיפור הראשון. אשמח לתגובות:
הילד.

"והוא עמד שם. בפתח הבית.

ויריתי בו." ככה התחילה השיחה שלנו. כשנכנסתי בדלת רק כדי למצוא אותו מגולגל בשתן של עצמו, מחזיק בקבוק וויסקי ורועד.

"אני יודע מה תגידי.. זאת מלחמה יוני. וזה לא שירית בילד ברחוב. היית שם .בפנים. הרסתם בית של מחבל יוני.הגנת על המדינה יוני. אתה גיבור יוני.

אני לא גיבור מיקי. אני חרא."

..

"בוא נרים אותך למקלחת גבר שלי. בוא"

"מיקי?"

"אה נשמה שלי?"

"למה את כל כך טובה אליי?"

"מה הברירות שלי?"

"מיקי. תברחי ממני. תעזבי אותי. אני חרא"

"יוני. בוא יפה שלי.. כנס למקלחת."

אני מצליחה להתניע את האיש שלי לפעולה. הוא מתפשט מהבגדים ספוגי השתן. אני זורקת אותם לאשפה הם מסריחים מכמה ימים של זיעה,זרע.שתן.. הכול יחד.

"מיקייי" נשמעת פתאום צעקה מבעד לרעש המים הזורמים. אני רצה למקלחת.

האיש שלי בוכה.. מקופל בפינה כמו ילד מפוחד.

"נפלת?!"

"נפלתי מזמן מיקי. אבל לא .. תעזרי לי מיקי.. תעזרי לי.."

בוהה. בו. שבורת לב,הגבר הגדול שלי.אין לי מושג איך אני מרימה 100 קילו עכשיו.מכל הבחינות 100 קילו של שריר וכאב.

"יוני.אתה חייב לעזור לי. בוא ביחד"

"מיקי..אני לא יכול.."

"אתה יכול הכול..אתה הגבר שלי.אתה זוכר?!"

"למה את אוהבת אותי מיקי..יריתי בו!!"

"יוני..בוא. קום. "

"מיקי..."

ארבעים דקות. ארבעים דקות של בכי בלתי נשלט. והגבר שלי זרוק במקלחת כמו סחבה. הגבר שלי ...

כשהוא מסדיר נשימה, הוא יוצא מהמקלחת. אני שמה עליו מגבת . אני מייבשת אותו. מובילה אותו לספה. מדליקה מצוירים .על שקט. ריק ומורטי. ככה כדי שיהיה סתם משהו ברקע.

הוא מראה לי תמונה,שאמא שלו שלחה לו. בטלפון ומתאפק לא לשבור אותו.. היא צירפה הודעה.

" יוניצ'קה. תראה.. מצאתי תמונה מ2006. מלחמת לבנון השנייה. תראה איזה רזה וחתיך היית. חייל טרי. איך יפה לך מדים"

"מיקי. הרגתי ילד בן 6. הוא האדם הראשון שהרגתי "

"אני יודעת, סיפרת לי.. ותומר נהרג באותו בית.יום לפני"

"אז מה מיקי?? הם יהרגו את שלנו. אנחנו את שלהם?!מתי זה ייגמר ..?"

"אתה לא יכול להשוות יוני.. זה. אחרת. הם שמו תחמושת שם. הם נתנו לילד חגורת נפץ. הם שמו אותה עליו. זה היה אתה או הוא .אתה וכולם. או הוא. לבד עם ההורים שלו שהשאירו אותו שם"

"הם לא רצו להשאיר מיקי. הכריחו אותם להשאיר . "

"יוני.. תומר היה אומר לך שעשיתם נכון. שכל הדבר המכוער והנורא הזה הוא עדיין היה הדבר הנכון לעשות" שתיקה רועמת. פתאום הוא מניח ראש עליי. אני מלטפת את התלתלים החומים שלו. משחקת בהם. ואז הוא אומר לי: "מיקי.. אני אוהב אותך. בואי נתחתן"

"מה?"

"בואי נתחתן..."

אני מגחכת. ומנשקת בשובבות."טמבל.. מנסה להבריח אותי כל הזמן ואז מציע לי נישואין. ככה עירום אחרי מקלחת . עם הזין בחוץ? "

"מיקי.אני רציני" הוא מסתובב אליי..

פתאום סערת רגשות שוב עולה בו,:"מיקי. אני אעשה לך ילדים.אני אתן לך הכול.. את יודעת.."

"היי. היי. תנשום.. מה זה עכשיו. מה יש?"

"זה לא טוב..?...

"יוני.בוא. נלך לישון. תחשוב על מה שאתה אומר. כשתהייה רגוע.."

"מיקי. אני רציני. בבקשה תגידי לי כן..אני אתלבש. רגע.. אני אשים מכנסיים. תחתון. נלך. נצא למסעדה.אציע לך כמו שצריך"

"יוני!!!" אני שואגת עליו.. הוא נעמד מולי ספק נעלב ספק נבהל ..:"מה מיקי?,מה"

"אני לא יכולה יותר איתך!"

"מה..?!"

"מה מה יוני.. רגע אחד אני מוצאת אותך אחרי 3 ימים שאתה לא עונה לטלפון.. מסריח ,גמור,בוכה. חשבתי שמתת לי. שעשית משהו לעצמך.. ש.. ש. ."

אני פורצת בבכי... הוא מחבק אותי. אני מורידה לו את הידיים ממני...

"..די. די.. תעוף ממני!!עכשיו.. אתה רוצה להתחתן... ..אתה רכבת הרים. ודי. מפחיד לי. אני רוצה לרדת.."

"מיקי.."

"אני אוהבת אותך. הלב שלי גמור. מכור אליך.. אבל.."

"תישארי מיקי.תישארי. אני אחפש עוד עזרה. אני אקח תרופות...הכול מיקי. "

"ואיך אתחרה במאהבת הבלתי מעורערת שלך?"

"מאהבת?"

"צה"ל.יוני. צה"ל... אתה עדיין שם. ואני.. אלוהים יודע כמה אני נלחמת להיות איתך..כאן..".

אם אתם גרים באיזור רחובות רבתי... 

וראיתם פטרייה ירוקה גדולה ורדיואקטיבית מעליכם, 

הכול בסדר.. הרשויות מודעות. נועם מכין שוב פלפלים. אה מה מה... רציתי להכין את הגרסה הבינונית שלי.עם מעט חלפינו. 

 אבל רצה הגורל... וכנראה שאת הפלפלים שקניתי בשוק  גידל השטן בזכותו ובעצמו (ואני מאוד כועס. כי הוא בדרך כלל אומר לי דברים כאלה) אהממ.. כן.. איפה היינו... אה כן.. בקיצור... עומד נועם מול מחבת לוהטת, מוסר את נפשו, שומע בראש קולות מפעם.. 

דובה אחת שמקללת אותי בשפות חדשות שהיא למדה רק כדי לקלל אותי, אמא שנשבעת שהילד מאובחן והוא די שפוי, אנשים שאכלו את זה והמיסו אסלות בבית... וכשהם כולם כבר נכנסו לקופסה עם השום, הלימון, מלח והשמן זית  ... הייתי מאוד גאה בעצמי שהפעם לא הרגתי אף אחד בתהליך.

 ..

 זה יקרה רק עם המוצר המוגמר.....

אם יכולתי לשכוח..
לא הייתי בוחר לשכוח אותך.
לא הייתי בוחר לשכוח שפגעת בי.
לא הייתי בוחר לשכוח שנגעת בי.
אם יכולתי לשכוח.
לא הייתי מעלים אותך מהעבר שלי.

לא הייתי בוחר להעלים את הטראומה כאילו לא קרתה.
לא הייתי בוחר להעלים את הצלקות שהשארת בי.

אם הייתי יכול לשכוח..
לא הייתי בוחר לשכוח את האונס שהם עשו בי. ואת מעשי הסדום שלך.
אם הייתי יכול לשכוח..
לא הייתי בוחר בכאב ובכעס שהשארתם בי.

אני לא יכול לשכוח.
ואסור לי לשכוח.
אסור לי לשכוח שניצחתי.
אסור לי לשכוח שצמחתי.
אסור לי לשכוח שגדלתי.
אסור לי לשכוח את האנשים שחווים אותי ביומיום עם הרגישות האינסופית שלי, עם הקריזות. עם התקפי חרדה ופוסט טראומה מורכבת .
אסור לי לשכוח שגם ברגעי האושר שלי
לפעמים אתה שב אליי..והם.. והכול פתאום נשכח לרגע אחד..כמה שטוב לי.
אסור לי לשכוח.
אסור לי לשכוח שכמעט מתתי.
אסור לי לי לשכוח שהיו רגעים שרציתי למות.
אסור לי לשכוח שהיו רגעים שניסיתי למות.
אסור לי לשכוח.
תתאר לך עם כמה מידע..כמה רגש..כמה עוצמה יש בתוכי.
כמה ספגתי.
אבל אתה מבין?...
עכשיו ..שכל כך טוב לי. וכל כך קשה לי. ...הזיכרון על החיוך שלך עולה לי..וכמה טירוף השיגעון עמדו מאחוריו..

אסור לי לשכוח. שאני כבר לא שם. שבאמת טוב לי.. ואתה כמו שאתה, אתה בעבר שלי בכאבים..בכל מה שציינתי למעלה.. אבל אתה לא בהווה שלי.אתה לא בשמחות שלי. לא בהישגים שלי. בהצלחות של.ולא בכשלונות שלי.. ולא הם.
ואני..? כבר לא שבור. האמת שכנראה מעולם לא הייתי.. אלא פשוט.. אני.בצורה הפגועה שלי.
אבל אתה יודע מה?גם שלם יותר מעכשיו..לא הייתי.
ואת זה..לא אתה ..לא הם ולא ההתקף המטופש הזה ייקח ממני...לא האנדו. לא אתה.לא הפוסט טראומה מכולכם.
כבר לא מדבר בסימני קריאה. פשוט כי אין צורך בקריאה.אין צורך בהצהרות. זה משפט.. רגיל. אני חי. חי וטוב לי. ומחוץ להתקף הזה אתה כבר לא .אתה פסיק שנכנס בסוגריים של החיים שלי.אבל..אני העיקר במשפטים למעלה. אני.לא אתה.ואני חתיכת נקודה למחשבה.

No honey. It's not that you're stupid. It's just that you have two brain cells who are fighting for the third place...

איך לעזור לאדם בהתקף חרדה מז'ורי:

1.קודם כל : המילים"יהיה בסדר" להוציא מהלקסיקון: אדם בחרדה לא חושב רציונלית. אם אין לך דרך קונקרטית , שתסביר לי צעד אחרי צעד איך יהיה בסדר, זה סתם מרגיש שאתה מנסה לנפנף אותי.. גם אם אתה לא. 

2. אם אני אומר.ת שאני רוצה למות..זה לא בהכרח אומר שזה נכון לכן פאניקה והיסטריה הן לא הדרכים שבהן ראוי להגיב לי.לפעמים זאת רק תחושה רגעית עמוסת רגשות מפחידה מאוד אבל היא לא רצון אמיתי להתאבד .

הנה מספר משפטים שיעזרו לכם:

**"אני יודע שכרגע אתה מרגיש ככה. ואני גם יכול להבין למה. כשתירגע אני מאמין שתרגיש אחרת"

**אני יכול להבין שאתה מרגיש ככה, חשוב שתזכור שכרגע הכול נראה בלתי אפשרי ונורא חשוך ומפחיד. אתה צודק שזה מפחיד כרגע. עד שזה ירגע,אתה לא לבד. "

**"אני יודע שכרגע אתה מרגיש ככה, בוא ננסה לחשוב יחד על משהו שהוא המקום הבטוח(בע"ח, אדם,מקום ריח..וכו)שלך כדי שתוכל לנשום "

3. אם האדם צועק,מקלל ובוכה - הוא לא מתכוון לפגוע בכם אישית. תנו לו את המרחב להתפרק. לא לקחת אישית שום דבר שנאמר באותו רגע!

כשאתם רואים שהאדים נרגעים טיפה לעודד את האדם לתמלל את הרגשות שלו. 

לדוג':

**"היי. אני רואה שאתה נסער. אני כרגע יכול להכיל אם תרצה לשתף בתחושות שלך " שימו לב!! אמרו זאת רק אם אתם באמת יכולים להכיל ולא כסיסמה. להכיל אומר: הקשבה. הפנמה. ולא מתן עצה אלא אם נתבקשתם לעשות זאת. 

**אני רואה שקשה לך .אשמח אם תוכל לעזור לי להבין מה הצרכים(שימו לב,צרכים.. לא רצונות) ה**מיידיים ** שלך כדי להרגיע אותך.

**אני מבין שכרגע קשה לך. אשמח לשמוע כיצד ניתן להקל עליך.

4.שאילת שאלות מכוונות לפעולה ולא הוראות.

 במקום: "לך תתקלח. תאכל..זה יעבור" שמרגיש לעיתים כאילו מנפנפים את זה(גם אם זאת לא הכוונה.. נסו לכוון את האדם לפעולה באמצעות שאלות:

**:התקלחת היום?"

**כבר הוצאת את הכלב לטיול?*

*אכלת?"

 לשאלות האלה יכולות להיות רק שתי תשובות. כן או לא.. מה שמפשט לרגע את העניינים ואנחנו מתרכזים בפעולה. ולא בחרדה. היה והאדם עונה לא לשאלות האלה..לכוון בצורה עדינה..:" אתה רוצה ללכת להתקלח? אולי זה מעט ירגיע אותך"

  זה גם נותן תחושה טובה יותר ותחושה שאתם מתייחסים אליהם ולהתקף שלהם ברצינות.

 דגשים:

** במקרה והאדם המדובר כן מאיים בהתאבדות ולא רק אומר:" אני רוצה למות" מתוך המצוקה הרגעית, כגון:" "אני מפחד שאם אהיה לבד,אעשה משהו לעצמי.." ערבו גורם מקצועי. בכללי אם יש לכם ספק אם האדם יפגע בעצמו או לא, ערבו גורם מקצועי ,טיפולי. וכמובן שלחו ניידת. עדיף שהאדם הזה יכעס עליכם על זה..כשהוא חי .

**אתם לא פסיכולוג/פסיכיאטר?- אל תאבחנו אותי ! משפטים כמו:

"נראה לי שיש לך דיכאון קליני"

"לפי כל הסימנים זה התקף פסכוטי"..

הם לא קבילים. 

**בכל מקרה של התקף חרדה,לוודא עם האדם שיש לו מספר של מישהו שיכול להיות זמין כרגע עם עדיפות לגורם מקצועי שיכול לתת מענה ראשוני כמו ער"ן.

**קנאביס הוא אחלה תרופה אך ככל התרופות, צריך זנים מסוימים לדברים מסוימים ואנשים מסוימים. אל תציעו לי לעשן! לא ברור אם התוצאה תהייה לטובתי או לרעתי. 

 בתודה:

מאובחן.ת CPTSD (אני) שמנסה להקל עליכם איך לדבר איתי במצבי קיצון.