רגעים.
חלקיקי זמן קטנטנים שטמונה בהם עוצמה גדולה.
עוצמה, שמעטים יבינו. שמעטים יעזו להבין.
כמו למשל הרגע הזה שאת על ארבע מולו.
עירומה כביום היוולדך.
יפה כל כך.
מולו. שלו באותו הרגע.
והמחשבה עליך -
העוצמה שבך, החוסן, הגאווה - מתגמדים כל כך מול אותו רגע שמבטך נעוץ במבטו, שקועה עמוק באיברו, יונקת את גאוותו.
מתרגשת כל כך לספק אותו. את האדון שלך.
אותם רגעים שהוא חודר אותך עמוק. חודר את נפשך. חודר את גופך.
כל נעיצה עמוקה שלו - מחסירה פעימה מליבי. מורידה עוד רגע מחיי. רגעים שאני מעניק לך באהבה אמיתית.
אותם רגעים - שאת כואבת בשבילו. כואבת אותו. נשברת בשביל להבנות מחדש.
וכל שבר שלך מרגיש כמו תאונה חזיתית עבורי. תאונה ביני לבין האגו שלי, שמתרסק כל פעם מחדש מול העוצמות שיש ביננו.
רגעים -
שאת נאספת חזרה לזרועותיי. עייפה וגאה כל כך. מוצפת רגשות וזרע זר.
הזרע שלו. האישה שלי.
הגאווה הפרטית שלי.
אף אחד לא יבין, כמה שאני חרמן כשאני מקנא לך.
