המסע

חודש הבא אני בן 39. 

כל חיי פחדתי. פחדתי שאבי יתבייש בי. שאני בן לא מספיק טוב. פחדתי שיאשפזו אותי על המחשבות שיש לי בראש. פחדתי שאני לא מספיק טוב בלימודים. בעבודה. פחדתי מאנשים. מחבורות של אנשים. ממה שאומרים. חושבים. מרכלים עליי. 

חודש הבא אני בן 39. 

אני נשוי. 

אשתי לא בעיניין. ממש לא. לא קרובה אפילו. אני לא מאמין שהיא יודעת שיש בכלל עולם של בידיאסאם. יכל להיות. אף פעם היא לא היתה חיית מין. אבל אני פחדתי. 

קדימה תשפטו אותי. 

תקראו לי בוגד. שקרן. עלוב. קדימה. 

אפס. מניאק. חרא. 

מה אתם מבינים? כמה קל לשפוט. 

מה אם אני אגיד לכם שאני לא הורס את הנישואים שלי. אני מציל אותם. 

מה אתם יודעים בכלל על חיי נישואים? על חיי הנישואים שלי?

שופטים יקרים אתם יכולים להכנס לי לחור של התחת (תרתי משמע). 

אתם מבינים?

 חודש הבא אני בן 39. ואני לא מפחד יותר. 

לא מאבא שלי. ולא שיאשפזו אותי על המחשבות שיש לי בראש. לא מאנשים. לא שאשתי תגלה. עד כדי כך אני בטוח בנישואים שלנו. 

גם לא ממכם.

אני מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים. ואני לא הולך לתת לאף אחד להרוס לי את החגיגה הזאת. 

אני סקרן כמו שלא הייתי בחיי. 

אני עומד על הקצה והולך לקפוץ פנימה עם הראש. 

עכשיו אני רק צריך למצוא את דלת הכניסה הארורה...