אני בדיוק יושב עם הלפטופ בבית קפה לפני פגישת עסקים גורלית שבא אני אמור לסגור עיסקה גדולה שאני עובד עליה כבר למעלה מחצי שנה.
עובר בראש על כל הפרטים בפעם המיליון מנסה לחפש פינות לא סגורות או דברים ששכחתי (מה לעשות אני בן אדם של פרטים ...). אני זוכר כל פרט הכי קטן של תסריט הפגישה כולל מפת "מקרים ותגובות" עבור כל תרחיש בלתי צפוי שיתרחש.
תחושת הציפייה מתחילה להזרים את האדרינלין בדם ורמת הריגוש מגיעה לשיא ופתאום אני קולט שזאת בדיוק (אבל בדיוק!) אותה תחושה שאני מרגיש לפני סשן בדסמי.
לפני סשן יש לי את התסריט מתוכנן מראש לפרטי פרטים.
כל המחשבות על מה לעשות, איך לעשות, איך היא תגיב, ... כמו בפגישה עסקית גם פה יש לי את מפת "המקרים ותגובות" בראש עבור כל תרחיש
מה רמות הכאב שתוכל להכיל? האם אצליח לדחוק אותה מעבר למה שהיא מצפה אבל כל כך רוצה? האם נגיע לדמעות? האם היא תפתיע גם אותי במשהו?
ואז מגיעים לסשן וכל הציפייה ואדרנלין שלפני זה ... מדהים כמה שזה דומה למה שאני מרגיש בדיוק עכשיו לפני פגישת העסקים.
כנראה שאנשים כמוני שחיים על הקצה חייבים תמיד להרגיש את אותם תחושות ולא משנה באיזה סיטואציה הם נמצאים.
טוב חייב לרוץ לפגישה... תאחלו לי בהצלחה למרות שאולי תקראו את הפוסט אחרי שאני אסיים אותה
חייב לסיים בשיר של שלמה. ממש לא חושב שאני מלך העולם אבל לפעמים (אחריי סשן מוצלח או עיסקה מוצלחת) אני מרגיש קצת ... ואז זה עובר
