לפני 16 שנים. 4 בינואר 2008 בשעה 10:49
ואחר כך לא מבינים למה המופרע הזה, פיטר סלרס, התעלק עליה לאחר
הצילומים בקרציות כפייתית נטולת עכבות:
(מי בכלל צריך תשלום על כאלה ימי צילום).
(מי בכלל צריך תשלום על כאלה ימי צילום).
לא לציפור
(מי בכלל צריך תשלום על כאלה ימי צילום).
לפני 16 שנים. 2 בינואר 2008 בשעה 17:44
למרות שלפעמים זה נראה ממש כמו משימה בלתי אפשרית ומאוחרת מדי והעתיד
הסביר והכמעט וודאי מצטייר כלא טוב, תזכרו שאנחנו כבר ברמה של להיות
או לחדול אבל יחד עם זאת יש לנו עדיין את הכוח והיכולת לעצור את המפולת.
בהצלחה לכולנו.
לפני 16 שנים. 27 בדצמבר 2007 בשעה 21:51
נכון שזה עשוי להשמע כאילו הרגע עליתי ארצה במבצע האחרון מאירן
אבל הספקתי להבחין כבר יותר מפעם אחת בנהגים/ות המרוקנים כלאחר
יד את מלוא מאפרת רכבם הבדלנית בשולי הכביש כי הרי לשם מה
לעזאזל קיימת מאפרה ברכב אם לא למטרה זו בדיוק?
מעולם לא הייתי תולעת ספרים אבל פרסומות הרדיו של רומנים חדשים מרחיקות
אותי מלהיות אפילו תולע. כשמנסים למכור לי ספר כמו פרומו עילג לקולנוע אני נכבה
(כבה. לא קשור ל-48) מיד מעצם הנלעגות. ספרות היא שפה אחת וקולנוע זאת
שיחה אחרת. חשוב שתעבירו לנוגעים בדבר.
פרזנטורים?
היש נמוכה וחסרת בטחון עצמי מהגדרה זאת?
בצמתים מסויימים קיימים שלטים צהובים ובהם כתוב:
"נהג, אנא המתן בסבלנות לאור הירוק"
בול כמו בשוייץ.
____________________________________
אני מניח שהגיע הזמן להשכיב את מדינתנו לשיחה שבועית קבועה
בשילוב עם טיפול תרופתי.
(עוד דקה נשוב).
לפני 16 שנים. 19 בדצמבר 2007 בשעה 23:01
ספין,
טאלנט,
מייספייס,
MP3,
DVD,
פיינל פור,
סטיילינג,
מטבח פיוז'ן,
אולטימטיבי,
נונסנס,
פפראצי,
לייט נייט,
סופר נני,
סלבס,
מיינסטרים,,,
שששש...
ארצה !!!
לפני 16 שנים. 18 בדצמבר 2007 בשעה 5:28
אתמול פורסם סקר במעריב שהראה כי 53% מהישראלים מנשקים מזוזה על
בסיס קבוע.
זה הזמן להתחיל לארוז?
לפני 16 שנים. 12 בדצמבר 2007 בשעה 19:57
פתיחה של אחד מפרקיי הסופראנוס שזכורה לי כל כך טוב. ארבע וחצי דקות
של קסם קולנועי ודוגמא מצוינת למה הסדרה הזאת היתה משובחת ותעמוד
לדעתי גם במבחן הזמן. אם לא תהנו מזה תוכלו להתענג לפחות על השיר
שהוא אחד היפים באמת של פרנק סינטרה ואם גם זה לא ידבר אליכם אתם
יכולים לשכוח מזה שאני אבוא לפסח.
לפני 16 שנים. 11 בדצמבר 2007 בשעה 21:25
תמיד הייתי וסביר שגם אהיה (כל עוד אהיה) מלא חמלה כלפי הסובבים אותי
בין אם הם קרובים או זרים לי. כזה שתמיד יודע להיות בצד השני גם כשלכאורה
זה נראה בלתי הגיוני להיות שם ברגעי אמת. כל כך מלא חמלה ורגישות עוד מילדות
כשאני והדלאי למה מה קרענו את אלכסנדריה. מכריי יודעים שאני שוטף פנים בבוקר
עם חמלה ומצחצח שיניים במברשת חמלתית ועבת סיבים (זוזו. אני אמצה את זה
עד תום), מורח טוסטים בחמלת שום בלבד ושר מול המראה את "פה בארץ חמלת אבות".
איך שהוא, הססמוגרף האישי שלי כמעט שלא טועה ויודע לזהות מבעוד מועד כל
נקודת שבר או שברון לב המתעצמים לצוף ולגלוש אצל האחר.
אנשי שלומי מכירים היטב את המנטרה שלי על כך, שעל כל אחד ואחת מאיתנו
מוטלת האחריות האישית וכבדת המשקל של טיפוח אותו ילד בן ארבע (להלן, אנחנו)
אשר ילך איתנו כמו צל לכל מקום בו נהיה ויתלווה ברקע לכל מחשבה שתעלה גם כאשר
נגיע לגבורות ושאסור לנו בתכלית האיסור להשאירו מוזנח וללא טיפול.
הורים המתעמרים בילדיהם מוכרחים להקרא לסדר ולקבל קורס להורות מונעת על
תפקודם החשוב והמכריע בהתפתחותו של הילד.
היום נפל האסימון: אני וואחד סנדלר.
זה לא שלא ידעתי שאני יחף כבר שנים ומתעלל בעצמי על כל דבר שרק אפשר
וקשוב לכל העולם ואשתו למעט לעצמי אבל איך שהוא זה היה תמיד ברמת הידיעה
אך לא בהכרה.
צו הרחקה מעצמי לפני שנים יכול היה למנוע הרבה מאד מפחי נפש אבל זה
שייך לעבר. היום פשוט התלוננתי במשטרה על הורותי הקלוקלת, והפוסט הזה נועד
לא רק כדי לשמוע את עצמי בתוכו אלא גם את הגלין גלאן של האסימון אשר עושה
דרכו מהראש אל הבטן בשעות אלה ממש ובמטרה ברורה להשאר שם.
(HERE WE ARE IN THE CENTER OF TOWN (LOOK
לפני 16 שנים. 9 בדצמבר 2007 בשעה 20:06
אני אוהב את הפרסומת המשפחתולוגית של בזק.
(אינפורמציה חשובה עבורכם).
חיים אורון יוביל כנראה את מר"צ ואולי יהפוך אותה למפלגת שלטון.
(שניה אחרי שיוחלף העם).
דפקתי קלות את הברך.
(אוי אברוך).
אין לי שום דרך מתוחכמת לסיים את הבלוג הזה.
לפני 16 שנים. 6 בדצמבר 2007 בשעה 17:25
מהבריות באופן כללי בין אם זו בריה אחד/ת או בריות כלליות באשר הן/ם
זה דבר מאד מרגש וחיוני לבריאות הנפשית שהרי כתוב (הנה ממש עכשיו)
שבריות או לא לבריות (נדמה לי שמיציתי את הבדיחה אבל לא מבטיח).
אנשים מרגשים אותי מכל כך הרבה סיבות (דפדפו בפרופילי תראו דוגמאות)
אבל זה באמת קל ופשוט עבורי. לעומת זאת להתרגש מעצמי אינו דבר זמין
ויומיומי כי זה דורש תרגול קבוע אבל כאשר החויה הזאת אכן מתרחשת אני
יודע שהנחתי אבן פינה עתידית לעצמי.
לפני 16 שנים. 1 בדצמבר 2007 בשעה 21:15
שהייתי בדרך לכתוב בלוג "אמיתי" כזה מהבטן. מהסוג שלא הרשיתי לעצמי
עד כה לכתוב או לחיות. אפילו עכשיו תוך כדי כתיבת שתי השורות האחרונות
אני שואל את עצמי האם באמת התכוונתי לזה ואני לא מתחמק מעצמי שוב
ע"י בלוג נינוח ובידורי יותר והתשובה לשאלה (והרגע נשאלה גם שאלה נוספת
האם אני עושה כאן הנחות לעצמי במתן התשובה הבאה) היא לא.
בעודי מחפש קטע מסוים לפרלינאית מצאתי קטע מקסים אחר, שצרוב אצלי בזכרון
משנות השמונים של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי ולא יכולתי להתאפק.
מילים אלגנטיות של דן אלמגור ללחן כל כך יאיר רוזנבלומי עם בצוע נפלא של
יוסיניו בנאי ורבקה מיכאלי.
תהנו (בפקודה !)
מחר בלוג "אמיתי".
תבואו. יהיה דיסקו.