|
|
|
דוברת צה"ל היוצאת, מירי רגב, בראיון לעינב גלילי (תבדל"א) על תוכניותיה
לאחר פרישתה ובטרם תתלכד לביבי:
"....ובכלל איזה סדנת מדיטציה יוגה פילאטיס בטורקיה באיזה חוף משגע..."
(העולם יודע ושותק).
הנה תמה לה תקופת הפרופיל המוזהב שלי והנה אני מתבונן מהצד
על כל המוזהבים והלבנים גם יחד ומנסה לשמר בתוכי את התחושה
האליטסטית שלי בתוקף היותי מולבן ברבים שהרי ידוע שהניקים הלבנים
הם האיכותיים יותר.
אל תשאלו למה. סוג של פרדיגמה. ללבנים יש חיים. הם אינם זקוקים להסטורית
הודעות או רשימת חברים. כניסתם לכלוב היא אגבית לגמרי ולא ממש מעניין
אותם מה התכתובת האחרונה שלהם עם איגור או עם ז'ניה. הפרדיגמה מוסיפה
ואומרת כי בלבנים טמונים הניקים הכי שווים ומעניינים. השפויים הקהילתיים.
האיכותיים יותר. אלה שכשאתה מכיר אותם לראשונה אתה מיד שואל:
"איפה התחבאת עד עכשיו?"
הלבנים הם אלה שמשאירים את הסלולר בבית כשהם יוצאים לבלות ואנחנו יכולים
רק להעריץ אותם על המיומנות הקולית הזאת שלהם.
רק עוד רגע, ויזה,
רק עוד רגע קט,
(מקסימום מחר אני מושחם. בינתיים נהנה).
תקוע אצלי הרבה זמן ואני מוכרח לשחרר את זה מהסיסטם:
זה האיש שאני הכי הרבה אוהב כאן בכנען עוד מימי "הכל אנשים" דרך
"מדינת היהודים" וכלה בתסריטים של בנק דיסקונט שרק הוא יכול לכתוב.
מודי בר און הוא הישראלי שאני אוהב. הבלתי אמצעי ומחוספס אבל בו זמנית
הכי אלגנט ונעים שאפשר. זה שיכול להיות עם כל אחד ואחת בגובה העיניים
ולא להביך אותם. זה שיכול להפוך כל תעודה למופת וגם, כאילו יצא לו במקרה.
(לשאלת קוראים מה אני כן אוהב פה).
______________________________________________________
השתלמו לכם דגלי ארה"ב הברית וישראל על רכבכם בחג.
איננו עוד אומה של שבעה מליון (פאק !. היה שקט ביסודי שלי כשהיינו בין
שלושה לארבעה) אלה אנחנו כבר חלק מהאומה האמריקאית כולה ולכן מעתה
יש לומר: Ride, Ben Zur, ride !!!
תודה באמת, שבאת, גורג'י בוי, ונתת את ההרואין לעם הזה יא סוחר סמים
שכמותך.
לכל האבות והאמהות הצעירים, רוכבי האופניים הנמצאים בעשור השלישי והרביעי
לחייהם והמאושפזים בתחום המושב התל אביבי בעיקר, שימו לב:
הרכבת ילדכם הפעוט על כסא מיוחד מאחור ו/או מקדימה (קל וחומר שניהם
גם יחד) הינה חוסר אחריות וסיכון גדול בעליל ולא משנה עד כמה זה נראה
מגניב כזה ולא משנה עד כמה תשרקו לעצמכם תוך כדי רכיבה ותדמיינו את
עצמכם בטוסקנה ביום שמש אביבי ולא משנה כמה תווי תקן יהיו לדבר.
אנא כבדו את חרדותיי.
תודה.
____________________________________________
יוגה זה מה זה קורע ולא משנה עד כמה הטבור שלי יהיה מחובר ללבלב בואכה רקטום.
____________________________________________
מתי עתיד להגמר המפלצתון הזה "השרדות"
(שניה אחרי החיים שלי מתהפכים כמובן. אלא מה).
_____________________________________________
שאלה אחרונה:
מה ההבדל בין שפן?
יאללה עבודה.
אוהביי, ידידיי ושואפיי טובתי אם ההלוויה שלי תראה ולו במעט פחות מזאת.
תודה להמלט שהראה לי את הקטע הבא שבזכותו הצלחתי להעביר את הצום
בחיוך גדול. אחחח...איזו בריאות.
(ג'ון קליז מספיד את גרהם צ'פמן, מי שהיה בריאן ב"בריאן כוכב עליון" מול שאר
חבורת מונטי פייטון ועוד חברים אחרים).
משום מה בכל פעם בחודשים האחרונים כשאני נתקל באזכור כלשהו לחגיגות
ה-60 של מדינתנו בגבורה תמיד קופץ לי גם אחד המערכונים האחרונים של
הגשש - "חתונת הדמים" שבו שייקה "הקבלן" מחתן את בנו עם בתו של פולי
האשכנזי וכמובן יוצא מגדרו בהפקתיות:
"אם בחתונה של הקבלן ונטורה היה פייפר אחד שזרק בלונים מעאפנים על הקהל
אז אצל מוחרקה יהיו שני הליקופטרים עם שלושה טיסים שיזרקו אורז עם שעועית
על החתן כלה. אני אוציא לונטורה את העיניים מהעיניים. והכל עלי !!"
זה עולה לי לא רק בשל ערסיותה של רוחמה כי זה באמת לא יהיה הוגן להפיל עליה
את הכל. היא בסה"כ השתקפות של רוב החברה שלנו אבל נדמה לי כאילו החגיגות
האלה מסתובבות עם סטייליסטים צמודים השופעים בתקציבי ענק והעיקר להראות
ש"גם אנחנו יכולים". בדומה למערכון החתונה שבו ההשקעה ההפקתית אינה במתאם
לצרכים או לרצון האישי של בני הזוג, כך גם ארועי יום העצמאות הקרובים. ניקור
העיניים והכבוד הם חזות הכל.
הרי למה בכלל ליצור שירים חדשים שגם ישארו לאורך זמן אם אפשר למחזר כל הזמן
"בכאילו" רבתי. "ליצור קליפ" של התקווה בראפ גוספלי סטייל במקום נניח לבחון ולו
במעט את ההמנון לעומקו יהיה הרבה יותר קל ונוח. למה לכתוב וליצור אם אפשר
לעשות מצעד של שיר ה-60 עשר שנים אחרי שהיה כזה בדיוק בחגיגות ה-50.
האם מישהו כתב כאן איזה שהוא דבר חשוב באמת בעשר שנים האחרונות שלא
שמענו עליו?
כמו במערכון כך גם עכשיו. אין טעם לדבר על אהבה ועל מה זה אומרבפועל ברמה
ההוויתית להתחתן כשם שאין טעם לדבר על הספירה שלנו כאן לאחור ועל שקיעתנו
המנטלית, התרבותית והערכית אם ועדת קישוט פועלת לה ללא לאות.
הכל טוב.
לא מפריע.
מעבר לתחושה המעורבת שעולה בי כל פעם בהשמע צפירת זכרון ואשר נעה בין
תחושת שייכות לחברה ולמקום לבין התנגדות לאקט עצמו שמופיע לי כמו פאשיזם
נטו, קשה לי להתעלם מהתמונה עצמה שבה כולם יעצרו מכל מלאכתם אשר עשו
ולסגוד לה בהיותה קולנוע נפלא.
דבר המערכת:
אני אעדיף תמיד את ימי הזכרון שלנו על פני יום הזכרון האמריקאי למשל שבפועל
הינו יום חג לכל דבר.
אז אתמול הוא סיפר לי שהלך לשמוע הרצאה של מחבר (או אחד מהם) הספר
"למה שלא תחיה פעמיים" אבל היא בוטלה כי המחבר הובהל לבית חולים מסיבה
כלשהי.
כשהומור הוא טוב אז הוא טוב ואין מה לעשות נגד זה (מסכת אבות).
---------------------------------------------------------------------------------------------------
חלקכם מתחיל להשמע רפובליקני וזה משעמם ומאכזב.
----------------------------------------------------------------------------------------------------
דרושות המלצות לחברת מיזוג אויר טובה ואמינה.
(כן, אני רציני).
בעוד קטע נוסף שמתקשר למלחמה ההיא ממש שניה לפני שיתחיל הצום והוא
מתוך סרט אנימציה (ברובו הגדול) עלילתי בשם "כשהרוח נושבת".
הסרט משנת 1986 (תחילת סיומה של המלחמה הקרה) המתאר זוג קשישים
אנגליים, בוגרי הבליץ הגדול בקולותיהם של פגי אשקרופט וג'ון מיילס, הנערכים
בנאיביות תהומית ועל פי הנחיות פיקוד העורף האנגלי לקראת ההפצצה הגרעינית
ונזכרים בערגה ברומנטיקה והבהירות של המלחמה הגדולה ההיא.
קסם של סרט ושווה צפיה.
שיר מפי ורה לין (כמה שאני לא מנסה אני שומע את דן כנר מקריין אותי כרגע)
שהיה מאד פופלרי באותן שנים (39-45) על הבנים והגברים שיוצאים למלחמה
ואיש אינו יודע אם ומתי ישובו. כאן הוא מוגש לכם (תודה דן) על רקע תמונת הסיום
האירונית של פטריות אטום מרהיבות מתוך הסרט "דר' סטריינג'לאב":
