אני מתוסכלת..אני לא יודעת איך עוד לקרוא להרגשה הזאת אבל זה הכי קרוב שאפשר..נשמע קצת כמו פוסט התקרבנות של אכלו לי שתו לי אבל זאת לא הכוונה..אני פשוט צריכה לפרוק.
עברתי שנה לא פשוטה ואני מרגישה שאין לי מושג איך זה אמור ללכת מפה.
הכרתי מישהו,הייתי מאושרת,הרגשתי שהוא דוחף אותי ומפרגן לי בעוד החיים שלו קצת תקועים.אני בחורה שנראית לא רע סך הכל,ויש לי מה להציע,ולמרות שנתתי מאתיים אחוז מעצמי,כי ככה לי טוב,הוא לא רצה אותי.הוא,הבטטת כורסא,אמר לי,שהיה לי חודש אחד לחוץ מדי,שהשמנתי(עליתי בקושי שני קילו ואני בחורה יחסית רזה).משם זה הדרדר ואמר עוד כל מיני דברים שפשוט לא האמנתי שאני שומעת ופתאום נחתה עליי ההבנה שאני יוצאת עם סייקו שונא נשים..עזבתי אותו והייתי מרוסקת.כולם אמרו לי כל הכבוד שאת יודעת לא רק לתת מעצמך כשצריך,אלא גם לעזוב כשצריך.לא הרגשתי שמגיע לי "כל הכבוד".כעסתי והתביישתי שלא ראיתי שזה האדם שעומד מולי
התחלתי לאכול,התחלתי להזניח את עצמי,כי מותר לי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות או מה לאכול וכל מיני משפטים שאנשים אומרים לעצמם ושנאתי כל רגע.
התחלתי שוב לצאת לדייטים.היה מוזר ורע,כבר הרגשתי שזאת סוג של בדיחה.
עברתי תקיפה מינית.לא התלוננתי כי מה הטעם.היום על אונס את מקבלת אולי התנצלות.ועוד אונס.נשברתי
לא קרה שם הרבה,אבל מספיק בשביל להרגיש פחד..מספיק בשביל שאני לא אוכל לקום בבוקר ולתפקד.
למחרת ניגש אליי ילד(!)וחיבק אותי חיבוק חזק כמו שהוא רגיל,ונרתעתי! המחשבה שמישהו יתקרב אליי לא משנה מי שיתקה אותי
אחרי חודש החלטתי שאני מרימה את עצמי מהספה ולא נותנת לזה לנצח אותי.
אחרי זה באה התאונת דרכים.
יצאתי משם בנס וכמעט בלי נזקים,אבל היה לא פשוט..החלטתי גם אז שאני לא מוותרת ושיהיה בסדר..
הכרתי מישהו והוא הראה לי שארבעה חודשים מאושרים יחד,לא מזיזים לו.אני לא מזיזה לו.
ועכשיו?
מפחיד אותי לרצות את הדברים שאני רוצה,כי יש יותר מדי סיכונים.לא רק כשזה נוגע למערכות יחסים,אלא בכלל
אני יודעת איפה אני רוצה להיות,ואולי אין לי יותר כוחות להלחם כדי להגיע לשם.