שמש מאירה

אמרת שהמוח שלי צר, 

תודה על הדיאגנוזה אדוני... 

אני כל כך שמחה שסוף סוף מישהו ביקום מדד לי את המוח.

תמיד תהיתי לעצמי כמה פיתולים ישנם במוחי שמובילים אותי שוב ושוב לכאן... וכמה הדרך במוחי מתעקמת ולעיתים נקטעת ואז המוח נכנס לקצר מוחי ומחליט על שביתה. וכשהמוח הצר שלי מסרב לעבוד אני מבצעת בטוטאליות כל מה שאתה מבקש.

החומר האפור שנמצא בקורטקס שלי חדל לעבוד ובאותו רגע קיבלת שפחה ללא יכולת עיבוד ושליטה.

החומר המקשר בין האונות וההמיספרות יבש ותיפקוד האונות התנוון.

האונה הפריאטלית האחראית על היכולת התחושתית ועוסקת בחישוב והבנת השפה נפגעה כליל אדון יקר , לכן אם חלילה לא ביצעתי הוראה כל כך ברורה אל נא תכה בי, הרי התוודעת בעצמך לצרות מוחי... 

הבינני אדוני המתוחכם... 

כל  הוראה שלך אדוני הינה שלב נוסף בדרכי ליעד שלי. מכל עשייה אני חשה התקדמות בדרכי לשלימות ואני מתמסרת. 

לפעמים אני מרגישה שזה ממש כמו חשבון בנק, נדרש מאמץ להשיג את הכסף אבל כשהחשבון מאוזן אפשר לישון בלילה. ולעומת זאת כשהגבולות מתרופפים ואין שליטה על החשבון נכנסים למינוס ונענשים על כל חריגה.... 

השליטה שלך בי יציבה ונותנת לי תמיכה. האסרטיביות שלך מעניקה לי ביטחון. 

כשאתה דורש ולא מוותר אני מבינה שאין מנוס ורוצה מאד לרצות אותך. גם במחיר הכאב... אז אני מתמסרת.. 

להיות שפחה זה לא רק לשרת, לרצות , לבצע ולספק.... 

זה גם להרגיש שלימות, עונג, סיפוק... 

כשאני מתאמצת לרצות אותך ואתה נותן לי ציון טוב אני מרגישה שעליתי עוד שלב בעבדות שלי אליך. 

וכשאתה קורא לי בכינויים מגרים כמו שפחה, סמרטוט או כלבה  אני נהיית רטובה פתאום... 

ולהיות שפחה שלך זה זכות ולא חובה.. ואני מתמסרת לזה!  

אני כמעט מתבלבלת.... 

תמיד אמא אומרת:"תאכלי גם את הקשה... הוא טוב לעיכול.."

מאז אני אוכלת את כל הסנדוויץ'.

הגננת הכריזה בגאון- מי שאוכלת את הקשה מקבלת עדש.

סבתא סיפרה שסבא היה איש קשה ולכן התגרשה ממנו

אבא חזר הביתה אחרי יום קשה ולא הסכים לשחק איתי. 

אספתי בעצב את המשחקים ושאלתי את עצמי---

האם קשה הוא טוב??? 

אבל אני אוהבת אותו כשהוא קשה.. 

ולפעמים אני מורדת בכולם. 

במוסכמות. 

בציוויים. 

בדרך החיים.  

בהתנהלות. 

ובאדון שאינו. 

 פשוט מרד פנימי ולקיחת החופש בידיים. 

ואז אני מרגישה את החסר העמוק שחורץ בי לעומק הנימים ומציב אותי במקום בודד וחסר ביטחון. 

אני שתמיד ידעתי שהשליטה בידי בכל רגע בחיי,  מוצאת את עצמי חסרת אונים וזקוקה לציית כמו ילדה שמצייתת להורים, ללא עוררין! 

אבל למי ... 

למען השם .

מי מבין כולם ראוי??

אני כבר תקופה תוהה לעצמי

למי אני בעצם משועבדת?? 

לדחפים היצריים שלי שאינם יודעים שובע ובשבילם אני נכנסת לכאן לנשום מעט להירגע ולצאת חדשה כמעט... 

או שמא לפחדים והחרדות שלי שמונעים ממני מלממש את מה שהגוף שלי מבקש ואינו מקבל... 

ואולי אני משועבדת בכלל לדרך החיים שהטוו לי הורי שאינה נותנת לי חלון הזדמנויות לחרוג ולמצות את עצמי... 

או שמא לילדי האהובים שזקוקים לאמא אמיתית חזקה וטובה... 

לכל אלה אני משועבדת. 

לבשתי את הז'קט האדום שהוא בחר ויחד נכנסנו לאירוע של אחותי. 

השמחה התעצמה שתינו יחד משקה משכר והרגשתי בהיי.. 

מילאתי לו את הצלחת תמיד לפני הצלחת שלי, אף אחד לא שם לב לשיעבוד המהותי הזה, הוא ביקש שאנשק את רגליו בשעה שכולם יושבים סביב השולחן ואוכלים, בקשה מטורפת!

המשפחה הקרובה  שלי אוכלים בנחת וזורקים בדיחות לאויר, חלקם שתויים וחלקם עירניים מאד, הבטתי באצבעות שלי לבחור את הטבעת הזולה ביותר, ובשבריר של שניה שמטתי אותה לרצפה, התכופפתי במהירות ל"אתר" את הטבעת, ותוך כדי נגעתי ברגליו ואף הצלחתי לנשק במהירות תוך כדי שאני מרימה את הטבעת ומדווחת לכולם בהתרגשות על מציאת ה"אבידה"...

זה היה רגע מרגש למלא משימה שקיבלתי בלי רתיעה, עם דפיקות לב, ולא לסגת באף שלב. 

תמיד האמנתי שבמקום בו נסגרת הדלת דלת חדשה נפתחת...

לפעמים הדלת שנסגרת חוסמת את הדלת הבאה להיפתח.. 

ואולי עדיף שכך.. 

מחסומים רגשיים לפעמים יוצרים את חומת ההגנה סביבנו. 

עברתי בין הסטנדים בזארה לחדש את הקולקציה שלי לחורף, התלבטתי בין כמה סריגים, וכמובן לפי המדידה אחליט מה עומד יותר חתיכי עלי.. 

אופס.. אני כבר לא יכולה להחליט, נזכרתי.. 

האדון ביקש שרק הוא מחליט גם לגבי בגדים. 

הלכתי למדוד ביקשתי מהמוכרת לצלם אותי עם כל סריג, והיא המליצה לי על הסריג האפור, הוא עמד עלי נהדר! רציתי אותו.. 

האדון לא אישר... 

הוא בחר בסגול דוקא.

המוכרת הביטה בי כמו על מפגרת, "האפור עמד עלייך מדהים וגם את התלהבת יותר"

לכו תסבירו לה שאני כבר לא מחליטה... 

אז קניתי את הסגול בזארה. 

אדון לשפחה הוא כמו מעיל ביום חורף קר וסגריר... 

ככל שזה קשור טוב יותר, מהודק, כך זה מחמם ונעים יותר. 

יש מעילים ארוכים ויש קצרים, מפירמה כזאת או אחרת.. 

יש במגוון גוונים וסוגים... 

בשפע כנראה, 

ותמיד, 

אבל תמיד..

אשאר ללא מעיל. 

אני מתרגשת לשוב לכאן לאחר דממה ארוכה וניתוק ממושך שגזרתי על עצמי. 

כנראה שהשפחה שבי זה חזק ממני....