שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעת ומשמעות

כולם בשביל אחת ואחת בשביל כולם
לפני שעה. שבת, 24 באוגוסט 2019, בשעה 10:32

חולון היא עיר הילדים, אנד יט השעון הביולוגי שלי אף פעם לא מתקתק לי באוזניים. מדי פעם חשוב לי לברר עם עצמי למה, האם אני אכן פשוט מגניבה מכדי להילחץ, או שמשהו בדחף האבולוציוני הזה שלי משובש.

כדי לבדוק איפה אני עומדת, אני נוהגת בצורה הכי פשוטה והגיונית שאפשר להעלות על הדעת. אם זו הייתה סדרה ניינטיזית הייתי בטח גוזרת על עצמי לטפל בביצה או בשק קמח למשך שבוע, אבל זו המאה ה21 ואני הרי בעלת אמצעים. אז כל איזו תקופה אני עושה קצת MDlb, לוקחת לי איזה ילדון וככה, מגדלת אותו קלות.

בכוונה אני פונה לטוטאליים ביותר. החבר'ה עם אוסף המוצצים ופטיש החיתולים וכל החבילה הריחנית הזו. עכשיו, חשוב להבין שמדובר באנשים רציניים מאד, כאלה שאוהבים לקחת את הדברים לאקסטרים. זה לא כמו החיים הטובים של הDaddy Doms  עם הבחורונת החמודה שתהיה כזה -

 

"אדוני, היום אני ילדה בת 15, בוא נלך לקניוןןן ונזדיין בשירותיםםם. 

בעצם, אבוש, אני גורונת. אחרי שנזדיין בוא נקנה לי קולר. אבל רק ורוד. 

אין ורוד אז אני בעצם פרח היום. אבא שלי גנן. תשקה אותי, אבל לא בקטע של פיפי. וואף". 

(בינינו, כל עוד היא נאה, לא תהיה לך בעיה להתיישר לפי הגחמות האלה).

 

לא, להיות Mommy Dom זה עסק קצת יותר רציני. החבר'ה האלה עקביים פחד, רק תן להם פיפי. תאפשר להם להיות תינוק והם ישארו בדמות במשך שעות, לפעמים ימים. ישכחו את עצמם בתוך התפקיד. ירבצו לך בלול כל היום, יבכו בלילות בגלל השיניים, יתלכלכו בחדווה בכל נוזל גוף שהם מסוגלים להפיק, יינקו ממך עד שהפטמות שלך יאבדו תחושה. זה קשוח, זה לא לכל אחת.

אבל ככה גיליתי, בכל פעם שעלו בי הספקות, שאני די מצוינת בזה. אני עושה את זה היטב, את הקימות באמצע הלילה, את המעבר למוצקים, את הבייבי מוצרט, את הגמילה, את הקצת-יין-על-קצה-האצבע-שלי-שימצוץ-ויירדם, יו ניים איט. אני מגדלת אותם למופת, להיות עורכי הדין (על פי רוב) שהם כבר.

רק מה, לא עושה חשק. לאו דווקא בגלל הבייבי-סטאף. הקושי שלי מתחיל כשהם נכנסים לגיל ההתבגרות.

למשל האחרון שלי, בחור חכם, בליטיגציה מסחרית. קרחת קטנה, כרס סמלית. גרוש+2. לכאורה היית חושבת, נורמטיבי, מבין עניין שרק צריך להשתחרר קצת. אז לא. אולי הילד הכי בעייתי שהיה לי.

הם גדלים כל כך מהר, בתוך החודשיים שלקח לו להגיע מגיל 9 חודשים לבר מצווה, מה לא היה לי איתו. התעקש על אטאצ'מנט פרנטינג, נצמד אליי עד איזה גיל 5; ואז בגיל 8 סדרת טיפולים עם קלינאית תקשורת שתעזור לו להיפטר מהש' השורקת; כשהיה בן 9 סינג'רתי איזה עבד-יזיז (איכותי, מסור, ובן עשרים ובמבה) שהיה לי, ידידיה, שיעזור לו קצת עם הבעיטות של הכדורגל, אפילו תודה לא אמר; בגיל 10 נהיה לי פרחח (חושדת שהבן שלו היה השפעה רעה) שבר את הזרת כשנפל מהסקטבורד, בכה לי במיון כל הלילה; בגיל 12 כשהתחיל יישור שיניים, איבד את הפלטה שלו איזה שלוש פעמים. לא רוויתי נחת.

 

לילה אחד חיכיתי וחיכיתי שיצור איתי קשר כדי שאשים אותו לישון בשעה נורמלית, בזמן שהלשון של ידידיה מנעימה את זמני, עובדת שעות נוספות. פתאום בעשר בלילה התקשרה אליי איזו פושטקית. אמרה שהילד מחוק על הברזלים במרכז המסחרי, שתה כמה כוסות, נמרח על כולן.

כמובן שהלכנו לאסוף אותו, תוהה לעצמי כל הדרך מה עשיתי לא נכון.

כשהגעתי הוא היה שיכור בעליל, התלטף עם איזו מישהי בצורה מאד לא תואמת גיל. ראיתי את אחורי כובע המצחיה שלו כשהוא דידה איתה לעבר החדר האחורי בגלידריה של ספי. עד כאן. כולם יודעים שבמקום הזה מתרחשת רק סוג אחד של פעילות, והילד הזה בפירוש צעיר מדי. עצרתי את העניין, גררתי אותו לאוטו בעזרתו האדיבה של ידידיה, תוך שהילד תוקע בנו מבט זועם, כי אני עושה לו "בושות ליד כל החברים!" כפי שהטיח בי מאוחר יותר, אחרי שקילל וצרח וטרק את הדלת.

 

באחת בלילה, כשידידיה כבר ישן שנת ישרים על השטיח בסלון ואני שותה איזו טרופית ומחשבת בצער כמה ימים נשארו לי עד הבר מצווה, עד ה"ברוך שפטרנו" המיוחל, זה יוצא מהחדר שלו בשקט מופתי, קרב אליי, מנשק את ידי ומתנצל בפני אימוש על ההתנהגות המבישה שלו. סלחתי לו מיד, ועיניו התמלאו דמעות הכרת תודה. בחושי האם המחודדים שלי הרגשתי שזו שעת רצון, רגע רך של קרבה ופתיחות. פניתי אליו בשאלה המתבקשת "מה קרה, קטנצ'יק? למה ככה?". בכה חרישית, הביט לכל הצדדים במן מבוכה, קבע מבטו על השטיח בסלון ולחש "למה הבאת אותו? למה הוא כל הזמן איתנו? הוא לא אבא שלי".

לפני 6 ימים. שבת, 17 באוגוסט 2019, בשעה 19:59

ליד יוסי הזקן, החבר הישיש ביותר באורגיית שלישי בערב, נהגנו להגיד שכשתושלם התכנית למתחם ח-500 בו היינו מקיימים את המפגשים, וייבנו בתחומיו כל אותם בניינים ואזורי תעשייה ומסחר (כשגולת הכותרת היא פארק דיונות עירוני), תיאלץ הקבוצה למצוא מקום משכן חדש. יוסי היה אז מחייך חיוך עצוב ונוגע קלות באיברו, כמו מפחד לאבד אחיזה.
שלא בנוכחותו, או כל אימת שהופנתה לכיווננו רק אוזנו הימנית, החירשת מפגזי מלחמת יום הכיפורים, היה זה בטוח לדבר על כך שהקבוצה למעשה עתידה להתפרק. ידענו שזה פשוט לא יהיה אותו הדבר במקום אחר, הרחק מגבעות החול היפות, מעוררות האון ומצמיאות החשק.


לפני הצטרפותו לקבוצה לא הצליח יוסי הזקן להגיע לזקפה מלאה מזה שנים רבות. הציניים מבינינו אהבו להשמיע את הטענה הפשטנית לפיה השתתפות במשגל שמונה חצי תריסר בחורות יפות וצעירות (וגם את רויטל, שחכמתה וחביבותה משווים לה מין חן) היא הסיבה להקצת האיבר הרדום. מראה הפרגיות הלוהטות (הז'רגון המיושן במקור), טענו הספקנים, הוא שסיגל את תאבונו של הבולבול העכשיו-שבע להתעורר מדי שלישי בערב, פעמיים (או שלוש) כי טוב. ופאק, זה היה טוב.


אבל הרי אתם כבר מכירים ויודעים שהסברים כאלה לא מספקים אותי. 
לא, הייתה זו רוח המקום: רכות החולות הנודדים, קולות המטסים הפאליים מעלינו, והשלווה של אזור הספר, הם שאפשרו ליוסי שלנו, זכרו לברכה, לשכוח את זוועות המלחמה ולדבוק שוב בחיים השוקקים. ולזיין בכמויות מטורפות - הייתם צריכים לראות אותו - אם כמו בשירים היו גשמי הברכה מפרים את הקרקע הרוויה בכל הזרע שהשפיך באזור ח-500, היו צאצאיו של יוסי רבים כמו, ובכן, החול שעל שפת עירנו היפה. מה עצוב לחשוב על כך במלאת שלוש שנים למותו, כפי שכתבה לי הבוקר רויטל, כי יוסי לא השאיר אחריו ילדים, כך למיטב ידיעתו.

 

את אוננות הבוקר הקדשתי לכבודו. אותי אהב מכולן, התדעו? עיניו היו בורקות כל פעם שהיה מתעורר בראשי רעיון סוטה חדש. נזכרתי בפעם הראשונה שקברתי אותו בחולות מלופף ברתמה מאולתרת, רק ראשו ובולבולו בולטים החוצה. כדי למנוע ממנו לשקוע יתר הצורך, עזרו הגברים לאחוז את רצועות הרתמה משני צידיו, שמחים לשרת ומפרגנים כתמיד, בשעה שאנחנו קפצננו מעליו בצמדים מתחלפים, האחת מתעלת את חלציו להנאתה, השנייה רוכבת על פיו המשתוקק בעודה אוחזת בחיבה את שיערו המכסיף או סוטרות לפניו מעורפלות העונג, נהנית מרטט ההשתעלויות הכבדות והבלתי פוסקות שלו. 


כמה אהב יוסי להיות שימושי. מכל הגברים בקבוצה היה מצליח לשמור את איברו בתוכך משך הכי הרבה זמן בהתגלגלות המסורתית במורד הדיונה, היה משתנק, נאחז כאילו חייו היו תלויים בך. 


ואולי היו. 
חודש לפני מותו היו ימי השלישי עמוסים לעייפה, ולא הצליח להתפנות ולבוא - שלישי אחד היה לו תור למכון רנטגן, שלא הצליח לדחות. היה כה עצבני שנאלץ להפסיד את המפגש הלוהט. בשלישי אחר כך הייתה לו פגישה אצל רופא מומחה, התכתב איתנו בצער מחדר ההמתנה ואונן חרישית למראה התמונות והסרטונים ששלחנו לו, כה התבאס להפסיד את גמירת השרשרת הראשונה של רויטל אי פעם! בשלישי הבא אחריו חטף דלקת ריאות קטלנית והתאשפז בוולפסון. בעוד ריאותיו שוקעות בנוזלים, שקענו אנחנו בדיונות, מזדיינים בעצב הראוי, לכבודו. בשלישי לאחר מכן כבר נפטר, מאוחר בלילה, כך, פתאום. לנו היה ברור שאדם לא פשוט *מת*. לא, אנחנו לבדנו ידענו את הסיבה האמתית- מרגע שניתנו לו חייו מחדש, לא יכל יותר לחיות בשום צורה אחרת, לא לאורך זמן.


בצוואתו האחרונה ביקש שאפרו יפוזר במקום שאהב מכל. כשהלכנו לחולות בפעם האחרונה השלכנו כל אחד מקצת האפר, שהתערבב במהירות מצערת בעפר הנודד. יכולנו אז לראות אותו שם בבירור, גוחן מעל אחת משלנו, לשמוע את הדי שאגתו במהלך עוד אורגזמה. הוא היה נוכח, כאילו קם מן החולות, נשגב כמו הפיניקס. 
הייתי האחרונה לשאת דברים באותו טקס זכרון ייחודי, רק שלנו. ספרתי לחברי הקבוצה שכשהיה בתוכי בפעם האחרונה, כך לחש לי בלהט: "כשנעזוב כאן לפחות ננוחם בבניית פארק הדיונות העירוני. ראשון-לציון רוכבת על התהילה הזו כבר יותר מדי זמן. אלה החולות שלנו, זה השם שלנו. זה השם שלנו". וגמר. רויטל התייפחה בשקט, מלטפת את בטנה התופחת.

 

לפני שבוע. שבת, 10 באוגוסט 2019, בשעה 16:33

לפני כמה שנים היה טרנד חזק במסיבות אקסקלוסיביות בחולון ופרווריה: היינו נפגשים כל מיני חבר'ה מכל הקשת למן ערבי אימפרוביזציה בדסמיים. בכל ערב הייתה 'מככבת' דומינה (או דום, אם איתרע מזלכם לבוא בערב חלש) שמאלתרת סצנה נועזת ויצירתית עבור נשלט.ת אמיץ.ה מהקהל. מעכשיו לעכשיו, בלי תכנון ומשא ומתן. 


זה היה עובד בערך ככה: המארגנים של הערב היו מכינים מבעוד מועד שלושה שקי יוטה מפונפנים, מלאים פתקים. 
השק הראשון בדרך כלל הכיל ז'אנר קינקי כלשהו, נרטיב מסגרת או משחק תפקידים: האופציות נעו בין פטישים ספציפיים כמו "אייג' פליי", "סרביס סבמיסיב", "אימפקט פליי", "פוט פטיש", "סגידת בתי שחי" וכד' לבין אלמנטים סיפוריים יותר כמו "רופאה וחולה", "ספרנית ואנאלפבית", "פקיד שומה מבקר במקלט מס", "תרנגול כפרות ויהודי אדוק". דברים סטנדרטיים ככל האפשר כדי לתת דרור לחשיבה היצירתית.


מהשק השני אפשר היה לבחור עד שלושה פתקים, שיקבעו באילו חפצים ניתן יהיה להשתמש במהלך הסצנה. האופציות נעו בין חפצי פטיש מובהקים, כמו "שוט", "חבל", "מצבט", "כפכפי אצבע" וכו', לבין חפצים רנדומליים לחלוטין. פעם ראיתי מופע מרהיב מתבצע רק עם מניפה וחליל צד. אף עין ומפשעה לא נשארו יבשים בסוף המופע. מדהים מה אמנים אמתיים יכולים לעשות עם חפצים יומיומיים.


אחרי הגרלת סיפור המסגרת והחפצים על ידי השולטת, היה מנחה הערב עוצר את התהליך ומזמן מתנדב מהקהל - מישהו שהאלמנטים שנבחרו עד כה דיברו אליו והיה רוצה להשתתף בסשן שמבוסס עליהם. הנשלט בר המזל שנבחר היה נשלח להמתין בפינה, גבו אל החדר.
אז הגיע הרגע לו חיכו כולם. השק השלישי היה המרתק מכל, כשידה הענוגה של הדומינה נבלעה בתוכו היה הקהל עוצר את נשימתו בציפייה. הפתק השלישי הכתיב למעשה את המהות של המופע, את כל הקצב והמשמעות שייתנו לו: נכתב בו איזה מצב רגשי מאפיין את הסצנה. הרי לא דומה סגידה שמונעת מ"שמחה" לכזו שנובעת מ"תסכול", ושונה בתכלית בעילה שעניינה "כעס" מכזו שמגלמת "חרדה". הדומינה הייתה מציגה את הפתק לקהל וכשהייתה מוכנה לקראתו היה הנשלט המשקשק מסתובב וההצגה החלה. שמירת הרגש המכונן כחשאית בפני המשתתף עזרה לפלפל עוד את הסיטואציה: הנשלט אמנם ידע פחות או יותר כיצד הקטע עומד להתחיל, אבל לא היה לו מושג איך הוא ירגיש בסיומו.


יום אחד, כשהייתי אני הכוכבת אירע דבר מצער.
 
הכל התחיל כרגיל. הגרלתי מהשק "טכנאי הוט ולקוחה".  קלאסי. מה שמחתי. 
אחרי ההגרלה השנייה התברר שיעמדו לרשותי פטיפון ישן ומהדק משרדי. יש עם מה לעבוד.
מתוך שני מתנדבים חביבים בחרתי לתת צ'אנס לחבר די חדש בקהילה המקומית. לא ידענו עליו יותר מדי, רק שהיה שתקן. תמיד חייך חיוך מסתורי, כאילו רק הוא ידע משהו שאנחנו לא. עוד נראה.
אחרי כן נפניתי לבחור מתוך השק השלישי, נרגשת לראות איזו מסכה עליי לעטות היום, לאיזה רגש קדמון בסיסי להתכוונן, ובאיזה אופן עליי להלחים יחד את המרכיבים הבסיסיים של הסצנה הזו. 


קנאה.
טוב ויפה.
עוד 10-15 שניות והיה לי את זה. הסשן התחיל. 


דמיינו את זה: הטכנאי המעצבן, הבלתי יעיל, המתין בצד, קשור בחוט החשמל ומאזין לנעימת ההמתנה המעצבנת והאינסופית הבוקעת מהפטיפון. כשנפניתי לנתק את הזרוע כדי להסב את המחט שבראשה לשימוש טוב יותר, חלה תפנית מדהימה ובלתי צפויה.


מבלי להגיד את מילת הביטחון שלו, האפס הקטן הצליח לשחרר את אחת מרגליו. הכל קרה מהר כל כך. עוד הוא מנסה ללא הצלחה להשתרר לגמרי מכבל החשמל, תפס את  שלושת שקי היוטה ביד אחת ואת המהדק ביד שנייה. מבטו היה מבולבל, מאיים. "שאף אחד לא יתקרב!!" צווח, "כולם, צעד אחורה!!". הטיפשון שלח יד לכיסו בתנועה מבשרת רעות כדי לשלוף את מה שהתברר להיות גרוע יותר מאקדח: תעודת הסוויצ'ר שלו. 


הבנאדם התהפך עלינו באמצע הקטע. 


עכשיו היה תורו. לא תהיה לו עוד הזדמנות להיות הכוכב, הוא ידע. שנים היו עוברות עד שהיה מגיע למעמד מספק כדי להשתתף כשולט בערב כזה והוא לא התכוון לחכות.
החל הופך את השקים בהיסטריה, מחפש ומחפש, בורר את הפתקים. עד מהרה מצא את מה שרצה. פנה אל הקהל וקרא בקול רועד, מהתרגשות ומפחד "מורה ותלמידה!! יש!", "חבלים, כן",  המשיך, "ושוט!" "ומצבטים!!", עבר אל השק השלישי - "חמדנות!!!!!" הכריז. בהחלט. השולט הטירון והגרידי, שביים לעצמו פורנוגרפיה נדושה ביותר באופן בלתי חוקי בעליל כמעט גמר בשלב הזה, מרוב התרגשות. כמעט, אבל עדיין לא.
עוד מאויימים מהמהדק האימתני שבידיו, העבירו לו הסובבים את כל החפצים שבחר. ידיו רעדו כשאחז בכל הציוד, והתבצר ליד התפאורה המתאימה.


נאנחתי. באימפרוב כמו באימפרוב, ההצגה חייבת להימשך.  


מובן שלא שעיתי לפקודותיו של המורה הלא-כריזמתי להתייצב מולו ולהתחיל לשנן פעלים בלטינית. 
במקום זה פניתי אל הילדון האחר שהתנדב להשתתף בסצנה המקורית, החוקית. הוא זחל אליי בהקלה, שמח להיות קרוב אל המבוגר האחראי היחיד בחדר (מאוחר יותר גם שטפתי את כל הנוכחים על התפקוד העלוב שלהם לנוכח הבריונות המבישה הזו). הפניתי את גבי אל המורה המיואש, שעבר בשלב הזה להתחנן שאלבש חצאית מיני משובצת. דיברתי רק אל השחקן החדש: "אתה תהיה היס מן שלי עכשיו, נכון?". הטכנאי הקטן של החברה המתחרה הנהן בחריצות. פקדתי עליו "לך ונתק אותנו מהאפס הזה". העובד החרוץ ירד לרגליו של הסוויצ'ר המבולבל ושחרר במיומנות את כבל הפטיפון שהסתבך ברגליו. "זה" השווצתי בפני הקהל המריע "שירות לקוחות". בהצתה מאוחרת ניסה הסוויצ'ר לתפוס ולאחוז בכבל כבתקוותו האחרונה להשתתף במשחק הלוהט. הטכנאי החדש, האמיתי, לא אפשר לו. במקום זה, בעדינות אין קץ, שחרר את המהדק המשרדי מידיו והשתמש בקצהו כדי לפרק את הסיכה המהדקת את החוזה הדרקוני של חברת התקשורת המאכזבת.  "כל הכבוד!" שיבחתי אותו "זמני התגובה שלך כל כך מהירים". היס מן שלי הסמיק בהוקרת תודה. 
לעומת זאת, השולט החמדן, המורה הכושל, הסוויצ'ר האוויל, החל לבכות חרישית, מקנא כל כך. קרבתי אליו ולחשתי באוזנו "veni-vidi-vici", ובכך הענקתי לו אורגזמה שלא הגיעה לו. 
"ועכשיו", התיישבתי על הכורסה, לא לפני שהפעלתי את הפטיפון וסימנתי לנשלט החדש שהוא הרוויח ביושר את הזכות לפנק אותי בלפ-דאנס "נצפה כולנו בתוכן איכותי". מודה שגמרתי רק מלהיווכח כמה אני טובה באימפרוביזציה, ואיזו שולפת מהירה אני. הריקוד עצמו לא היה כזה לוהט.


בסיום הערב הורחק הסוויצ'ר מהקהילה החולונית לאלתר. סיפרו לי שעבר לתל הביב. אין זה מפתיע, הרי שם לוקחים כל אחד.

לפני שבועיים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 13:45

הופתעתי מעזות המשיכה של עידודו לPet Play, דווקא משום שאהב חיות יותר מכל. 

בשיחת האינטייק שלנו סיפר לי על פעילותו הענפה באחת מאותן חזיתות לשחרור בעלי חיים. מפגין, מסביר, כועס אם צריך. "וצריך", מלמל בלאות, פניו אומרות כעס עצור. 

הבהרתי לו כבר בהתחלה שהמזווה, מגירת הנעליים ואוסף השוטים המפואר שלי- כולם מחוץ לתחום השיפוט שלו ונראה היה שזה דווקא הקל עליו. זה מובן, שכן גם לפעילים חברתיים מגיעה הפסקה, גם נושאי האידאולוגיה הקיצוניים והקנאים ביותר זקוקים לרגעים מזוקקים של עונג בהם יוכלו להשתחרר מהמחויבות החינוכית הבוערת בהם.

 

אז התחלנו, אתם יודעים, בדברים הפשוטים. היה נאמן לאכילה מהקערה שלו ("בלי ידיים") אף שארוחת ווג'י-בורגר פשוטה ארכה כל כך הרבה זמן שבקושי נשאר פנאי לדברים אחרים. הייתי זורקת לו, הוא היה מביא. לימדתי אותו טריקים. הייתי לוחשת לו באוזן שהוא הכלבלבון החמוד בעולם ופורעת את תלתליו הבהירים. די מהר הוא הוכיח רצינות והרוויח את הקולר שלו. כשענדתי לו אותו הוא היה נראה חצוי: גאה מצד אחד ומלא צער מצד שני. הכל לכאורה הלך די חלק, 'ללא אירועים מיוחדים' כפי שהייתי מסכמת בתיק שלו כל פעם לאחר פגישתנו, 'אם כי היום שוב היה נראה מעט עצוב, חסר מנוחה'.

 

עד מהרה התוודה בפניי שלא לזאת הוא התכוון: הוא צריך את זה דארק. הרבה הרבה יותר דארק. אם הנחתי שהסטיות שלו מבטאות צורך בבריחה מהמציאות העגומה שנחשף אליה בפעילותו לטובת בעלי החיים, הרי שטעיתי בהחלט. 

 

המשחקים שלנו הלכו ונעשו אכזריים, קשים ומשפילים יותר. במקום חיית הבית הידידותית שלמדתי להכיר ולחבב קיבלתי יצור עצבני, עיקש ומרדן. את הקולב החליפו רצועות ורתמות ורסנים למיניהם, קונוסי פלסטיק מציקים, מתקני ריסון לוחצים, כלובים צפופים למדי ("אלו פרופורציות ריאליסטיות" נבח בדידקטיות).

היה עושה את הצרכים שלו בכל מיני מקומות ומתעקש להיענש על כך באכזריות שהתמיהה אפילו אותי.

היו לו רגרסיות האופייניות לרסקיו דוג שעברו עליו כמה דברים. היה נובח בהיסטריה, נושך, מרייר. נחנק בכוונה מהרצועה שלו. מסתגר במלונה במשך שעות ומיילל ומיילל ומיילל.

 

וזו הייתה התקופה הטובה יחסית.

 

אחר כך התחילו המיצגים. הייתי מגיעה הביתה ורואה שהוא סידר לעצמו מן משחק תפקידים קטן. עכשיו, אני מנוסה גם במה שנקרא סלף-אינפלקטד-בדסמ – הכרתי אנשים שקושרים את עצמם, מכאיבים, מענישים. לא שופטת. אבל עידודו היה שונה, הוא היה צריך את הקהל.

פעם שיחק אותה כלבה גזעית, מוחזקת ומופצצת הורמונים שמיועדת להתרבות עד כדי תשישות. לא הסכים שנשכב, כי מספיק זה מספיק. צנח פשוק גפיים לרגליי, כמו תובע ממני צער.

פעם אחרת, כשחברים באו אלינו לארוחת ערב, התחזה לכלב קטום זנב שמתחשמל מהקולר שלו ברוב פאתוס בכל פעם שהתקרב לדלת היציאה. הם המליצו לי על פסיכולוג בעלי חיים מוצלח שהכירו.

התכוונתי לקחת אותו אבל אז, יום לפני התור שלנו הוא הפך את הסלון שלי לבית מטבחיים, מיקם את עצמו במרכז צלחת ענקית ושכב שם כמו פגר, מתבוסס באיזה רוטב עם ריח חמוץ. עד כאן- אני שונאת אוכל סיני.

השיא היה כשהכריח אותי להשתתף במין מיצג רחוב עם עוד איזה חבר שלו. הם זרקו את עצמם זה על זה, מריירים ומתגוששים. עמדתי שם בחוסר אונים, לא בטוחה אם ואיך עליי לעזור. רק אחרי שהקהל התחיל לזרוק עליי עגבניות אורגניות, הבנתי שנבחרתי, מבלי שידעתי וללא הסכמתי, לגלם את האנטגוניסט שארגן את הקרב הזה, לשעשוע ולרווח כספי.

 

כמה שהשתדלתי להתחשב במה שפירשתי כביטויים קיצוניים לתסמונת תשישות-החמלה של הפעיל הרגיש, בשלב הזה נגמרו ההזדמנויות: עידודו הפך להיות פרא קטן וסורר, מטיפן מציק. זה היה דארק, אבל לא מחרמן בעליל.

לא נותרה לי ברירה. הלכתי לסופר ואספתי בשבילו מתנת שחרור אחרונה. בדרך הביתה הרהרתי באכזריות המעשה שאני עומדת לעשות, ובנבואות הזעם של עידודו בדבר הרוע הגלום בבני אדם, שהנה מגשימות את עצמן.

כשיצא מהמלונה וראה בקערה שלו את טבלת השוקולד (דארק, כמובן. שיהיה טבעוני) עלה על פניו חיוך ניצחון עצוב.

 

כל זה, אגב, קרה בחולון.

לפני שבועיים. שבת, 3 באוגוסט 2019, בשעה 18:09

לא כולכם מודעים לכך אבל חוץ ממנוי רגיל וזהב יש כאן, בכלוב, כל מיני רמות וקאסטות. 
אחד הביטויים החשובים והנסתרים של מערכת הריבוד במקום הזה הוא תכנית החונכים. ההנהלה, אתם מבינים, עוסקת תדיר בזיהוי פוטנציאל בקרב החברים וגם מתגמלת עליו, למשל מצמידה שולטות חדשות שמראות הבטחה גדולה למנוסות ומיומנות כמוני, שכבר קיימו אותה. 


כשקיבלתי את י' היא הייתה יהלום בלתי מלוטש. באה אליי עם חליפת לטקס קומפלט וטבעות בשיניים - חולונית (התעקשתי על זה, גם לי יש את הסטנדרטים שלי), מתוקה, חדשה מהניילונים, משתוקקת ללמוד. הבאתי לה טרנינג (חשוב לתרגל ראליזם) ופצחתי בסדרת ההרצאות הבסיסית. לאט לאט היא הפנימה את הכל -  13 העקרונות, המודלים הבסיסיים של תהליך האילוף, וכל עשרות הדיאגרמות הסטנדרטיות שכל אחת מאיתנו, המנוסות, יודעת לשרטט מתוך שינה.


אחר כך כשלב שני הבאתי איזה שפוט מתנדב (את זה, אגב, כולן יכולות להשיג בקלות, לא צריך איזו דרגה או הרשאה מיוחדת), תרגלנו קצת בפועל. היא הראתה שיפור רציני באחיזת השוט שלה כשהוא הצליח סוף סוף לכבות את הלפיד עם הדמעות שלו. הורדתי מעל הגב שלו את ערימת השטיחים, הסרתי את האוזניות שהשמיעו את ניקלבק בלופ זו השעה השלישית ושחררתי את הבולבול שלו מפסלון הקרח. המתוקונת רצה להביא אלוורה לברכיו החבולות מהדריכה הממושכת על קוביות לגו וכשמרחה לו - ראיתי בזוית העין בשעה ששיבחתי את המתנדב המסור והענקתי לו קוביית סוכר- הייתה י' בוהה בי בעיניים נוצצות. 
עכשיו ברצינות רגע- זה מרגיש מדהים להיות משמעותית באופן הזה עבור מישהי.


בלילה צלינו מרשמלו על הגז והעברתי לה קצת מור"קים. אני מאמינה בללמוד גם מהכשלונות ולא רק מההצלחות, לכן בחרתי לספר לה על דורון (במלעיל) כדי שתבין ממה להימנע וממי להישמר. זה סיפור די עצוב.
דורון היה נראה כמו הבחור הכי מבטיח שיש. על הנייר נשלט מצוין - שירותי מאד, בעל סף כאב גבוה, מושפל ומאופס לכתחילה, יודע לקלוע צמות סיניות משגעות, אופה מקרונים צרפתיים, מצחיקול. באמת, כל החבילה.
אבל מה,עד מהרה התגלתה בו נטייה מוזרה: הוא פשוט לא היה מסוגל לפנות אליי בלשון נקבה. כל פעם שהעניינים היו מתלהטים ועיניו היו מתפלבלות מרוב חרמנות משוגעת, והפין שלו החל לרייר, הוא היה פתאום מתבלבל ואומר דברים כמו "אתה מטריף אותי", "אתה הכל בשבילי", "אתה אל". פעם אפילו נפלטה לו המילה "אדוני". כל המכות, התחינות והאימונים לא הועילו- דורון היה נכשל בלשונו פעם אחר פעם. באסה, ביג טיים. 


"מסקנה ראשונה?", פניתי לי', משתמשת בסיפור כהזדמנות פדגוגית.
"קודם כל, לא חולוני" אמרה את המובן מאליו. המתנתי, היא יכולה יותר. "גיי?" ניסתה. נאנחתי באכזבה קלה. לא נורא, גם שכונת אגרובנק לא נבנתה ביום אחד.
"דורון לא גיי. הוא נמשך אך ורק לנשים", הסברתי "פשוט עובד באחת התעשיות הגבריות ביותר, כל הבכירים ממנו תמיד היו גברים. הוא התקשה מאד לעשות את הסוויץ'. לפעמים כשהיינו מסיימים היה בטעות קורא לי מאמאל'ה, בוהה לי במחשוף ומבקש שאכין לו נס".
"אז מה קרה בסוף?" שאלה בעצב, "העפת אותו?".
"למרבה הצער אכן נאלצתי לשחרר אותו", אישרתי, מלמדת אותה עידון "באמת חבל כי הוא ידע לתת head מעולה. היה פושק את שפתיו עד שהלסת שלו הייתה משמיעה צלילי פיקוק ערבים, והלשון שלו הייתה חזקה ועמידה כל כך. היית צריכה לראות אותו יונק כמו דוב נמלים משומן. ובכל זאת, לא הייתה לי ברירה".

י' בהתה בי בתדהמה, כמעט זעזוע. מיהרתי להסביר: "פשוט, לא הייתי מצליחה להרגיש כמעט כלום מזה מבעד לסטראפ-און".

לפני 3 שבועות. חמישי, 1 באוגוסט 2019, בשעה 13:53

פעם היה לי איזה עניין עם אחד מאנשיו של מבקר העירייה. הוא היה קטנוני, מוסרני ופטפטן. רע כזה, נאחס. לא התקשיתי למצוא דופי בהתנהגותו ולגייס מוטיבציה לענוש אותו. הייתי כותבת לו דו"חות קטנים בעצמי, ובניגוד לשלו, הם לא עברו מהמדפסת לפח האשפה אלא מוצו עד תום, קיבלו ביטוי אכיפתי והובילו לשינוי בפועל. 

בעקבות אחד המסמכים הנוקבים הוא אפילו הלך להשתלם בפוטמסאג' בבנקוק, חזר עם מבטא מאנפף מעצבן אבל ידי זהב וnew-found כניעות. היה שואל, "איך אפשר להשתפר עוד למען עלמתי?". 

הגשתי לו דו"ח נוסף על עמידות לסטירות. הלך, התנצר. לכל בעיה- פתרון. היה לנו סיסטם וזה עבד היטב. 

 


שנה אחת הייתה סערה סביב ביקורת נהלי עבודה במחלקת שומה. חולון הייתה כמרקחה, כל העיר דיברה רק על זה. הרבה אנשים נבהלו, נעלבו.

אני לא התרשמתי. הביקורת הייתה נראית לי מרושלת ומרושעת. באמת, עד מחלקת שומה (אנשים זהב אחד אחד).  

 


החלטתי ללמד אותו לקח. קשרתי את ידיו, הרטבתי מטלית ישנה בשתן טרי ופרסתי אחר כבוד על פניו של הפקיד החצוף. עודו נאנק בבהלה תחת היריעה הריחנית, אני שוטפת אותו על הדו"ח הזה, מפרקת את זה לסעיף אחר סעיף, איזה קשקושים.

הוא משתנק ואני נכנסת לזה באמוק: "אתה אמנם עלוב בעבודה שלך" נזפתי בו, "אבל יש לך מזל שללקק אתה יודע. אתה תלך ותתנצל בפני כל פקיד ופקידת שומה, בשם כל המחלקה שלך. תתחנף עד שיסלחו לך".

מיד כששמעתי את רצף הרקיעות המוסכם בינינו, שמרכיב את נעימת "זמר שלוש התשובות", עצרתי את העינוי. אני לא שולטת פח, ואמצעי הביטחון של האפסים שלי חשובים לי מאין כמותם. כשהסרתי את המטלית מפניו והתרתי את הקשרים הוא היה נראה זועם, הצהיר שהוא עומד להתלונן עליי למשטרה בגין - נדהמתי - העלבת עובד ציבור.

 


עורך הדין שנועצתי בו נראה היה כמעט מיואש. שאל שאלות מנחות כדי לנסות להבין את חומרת המעשה: 

האם העלבון נגע לעבודתו באופן ישיר ("ועוד איך! אני אדם ענייני") 

האם העלבתי אותו פעמים רבות בהזדמנויות שונות ("כמובן. זה נכון לו. זה עוזר לו לגדול")

האם ההעלבה הייתה מתוכננת ("ובכן, בחרתי את המטלית באותו הבוקר" שחזרתי "אבל השתנתי עליה בפניו"). 

הוא כבר התחיל להכין אותי לשנה בכלא, ניחם אותי שלפחות ככל הנראה שילך לי טוב בנווה תרצה, עם כל השפוטות. נעצבתי, הרי נטייתי המינית ידועה לכולם. הורדתי את עורך הדין לליקוק נחמה.

לפתע אורו עיניו, היה לו רעיון מבריק. "בית המשפט יכיר בנסיבה מקלה" הוא הסביר, כטובע הנאחז בקרש הצלה "אם יסתבר שהטיעון שלך היה בבסיסו נכון". גמרתי. 

 


בעקבות סקר שנערך בין עובדי בית המשפט בחולון לצורך בדיקת נכונות הדברים, נמצאתי דוברת אמת. לאחר שקראו את הדו"ח שלו התייצבו אחד אחד בחדר האחורי של ספי לליקוק או מציצה ובצאתם קבעו כי אין שאלה בכלל - המין היה משובח בהרבה מהדו"ח. יצאתי זכאית ופקידי בית המשפט אפילו הודו לי על בוקר נעים במיוחד, לא לעתים קרובות הם יוצאים מסופקים כל כך מיום עבודה. עובדי השומה שמעו מחבריהם מהרשות השופטת על הפקיד הכשרוני וקנאו מאד. אבל ההפתעה הגדולה היא שהשפוט לשעבר, עובד מחלקת מבקר העירייה, יצא מרוצה מהסיפור: לאף אחד לא הייתה מילת ביקורת אחת על כישורי הלשון שלו.

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 28 ביולי 2019, בשעה 13:31

אם חשבתם שהמקבול ההוא היה קטסטרופלי הרי שהמקרה הבא הביא לקיצו את "תקופת הזוגות" שלי. 
---
אני לא שותפה להיסטריה ממגמת ההתחרדות בשכונות שונות בחולון. לא כי אני מבחינה בכך, לא כי זה לא עלול לפגוע גם בי, אלא פשוט כי עד כה הרווחים היו גבוהים מהמחירים: שניים מהשפוטים הכי מצטיינים שלי נמנו עימהם. 


כשהבחנתי בנוכחות של המגבעות השחורות ברחובות השכונה התחלתי לחוש התעוררות, ולא מהסוג הרוחני. חיכיתי להם. עד מהרה, כפי שצפיתי, למדו המהגרים את השטח ובאו לחפש אותי. בין אלה שהגישו את מועמדותם בחרתי בשניים.


הראשון, הליטאי, הפך בי והפך בי בתחכום ובמסירות, ועוד לפני התנוחות המורכבות האלה, הגה בי יומם ולילה: איש מעולם לא למד את האיבר שלי בכזו דקדקנות, הגם שבעיניים עצומות כדי לא להסתכל "באותו המקום". הוא היה בעל משמעת עצמית מדהימה, חרוץ מאד בשירותו ומקפיד על כל הוראותיי, בקלה כבחמורה. אם נתקל בעמימות בפקודותיי אליו היה ממהר ומשגר שאלות הבהרה, מסיק הסיקים יפים, מנסח לעצמו סעיפים ברורים וחי על פיהם ללא פשרות. אבל מה, רציני פחד. בקושי מחייך. היינו עוסקים במשגל כמו בדבר שיש בו קדושה, ולפעמים זה היה לי קצת כבד. "צא מהאבל", הייתי משדלת אותו, "היום לא תשעה באב". הוא השיב לי ברצינות שצמררה אותי: "כמובן שלא, הרי אנחנו עוסקים בתשמיש המיטה".


לעומת זאת היה החסיד שלי בחור פשוט ושמח עם חוש טבעי להערצה, ציות וסגידה. לפעמים, כשאני מנסה להנחות חדשים אני מביאה אותו ואת הנהגותיו כדוגמה. הבן אדם היה ממציא טקסים שלא הייתי יכולה בכלל להעלות על דעתי. בין משגלים מלאי עונג ותשוקה, בהם היינו מעלים באחדותנו ניצוצות גשמיים לכדי אור גדול, היה עורך לנו טיש יפה-יפה עם קיגל ופירות והוא היה מחכה בקוצר רוח לאכול משיריי. כשלפתע היה גואה בו הצורך היה מניח את גיליון "המודיע" שבידיו, משפיל את עיניו, משרבט פתקא והולך להמתין בחדר השינה. הייתי קוראת בהתרגשות את סטיותיו מלאות המעוף ונפנית אחריו לממש  את ייעודו האמיתי, לגלות את הווייתו הנסתרת. אחרי העבירה היה מביט לתוך עיניי הכופרות, בהן זיהה זה עתה מהות אלוקית של קדושה שאני לא הצלחתי למצוא אף פעם, וטען בתוקף "לית אתר פנוי מניה".


ידעתי כי טוב. 

 

אך הכל נגמר בבת אחת. היה זה ביום ראשון אחד בבין הזמנים, לליטאי פתאום היה זמן פנוי בשפע תחת ידיו, אותו הוא בחר לבלות תחת ידיי. באמצע מלאכת הקודש שלו הוא פסק לפתע במבוכה. ממבטו ניחשתי שהצ'ולנט של צהריי אמש כנראה נותן בו כעת את אותותיו. הליטאי הוציא את "יתד נאמן" משקית הניילון שלו ונחפז לבית השימוש. "גדוילים", מלמל במבוכה. זה רק אנושי.

הוא לא חזר עוד. 
זעקת השבר שלו כשגילה את העיתון האחר שנשכח שם לא יוצאת לי מהראש. 

לפני 3 שבועות. שבת, 27 ביולי 2019, בשעה 20:21

כיצור מאד סלף-ספישנט אני אמנם רוצה לתת לנשלטוטס שלי מקום בחיי, אבל מתקשה לייעד להם תפקידים ולהאציל עליהם סמכויות. הם מצידם נעשים מתוסכלים ואומללים כשנמנעת מהם האפשרות לשרת אותי, לנסות ולהחזיר לי מעט מחסדי האמת שאני מרעיפה עליהם. זה נוגע ללב אבל מתיש, גובה ממני זמן תכנון רב ומאתגר את כושר ההמצאה שלי. 


לפני כמה חודשים יצא לי במקרה לקבל לשורותיי שני שפוטים שהיו שירותיים מאד באופיים, חרוצים ופנויים. פנויים מדי. 
די מהר הבנתי שהמפתח לצמצום היקף גזל הזמן הכרוך בהעסקתם המתמשכת הוא מיקבול.

הייתי הוגה עבורם פעילויות משלימות, צמדי משימות המייתרות ומבטלות זו את זו, ללא ידיעתם, כמובן. 

למשל, באחר הצהריים החופשיים שלי היה אחד מסיע אותי מביתי לקצה השני של העיר. הייתי מודה לו על שירותו ומזמנת את האחר להחזיר אותי לביתי. 
בפעמים אחרות היה אחד מהם מקבל מטלת קנייה ושטר פריך, רץ לסניף זארה הקרוב ואוסף את הפריט האקראי. הייתי מעניקה לו זרג אחד מקינדר בואנו שרכשתי מראש, וכעבור כמה דקות לאחר שנעלם מעיני מעניקה את התאום שלו לתאום, שתפקידו היה לאסוף את השקית, לשוב לזארה ולהזדכות.  
כל הזמן חיפשתי דרכים לייעל ולשכלל, לעייף אותם מספיק כדי שיסכימו אחר כך להתכפכף, להשתגל ולישון בלי יותר מדי קונצים וטקסים. חיפשתי משימה פשוטה אבל סיזיפית, משהו קבוע ושלא יצריך ממני יותר מדי מאמץ והתערבות. לבסוף מצאתי את הנוסחה המושלמת:


פניתי לחבר שאמון על ההוצאה לאור של המקומון שלנו ומידיו קבלתי את מפתחות הכניסה לבית הדפוס. 
מדי יום חמישי בארבע לפנות בוקר היו המכבשים מסיימים את פעולתם ושפוט א' היה מתגנב אל המקום ומסדר לפי הוראותיי: מאה חמישים עיתונים בכל אחת מהחבילות, אותן היה עורם  בחמישה טורים על ארבע שורות. אחר כך הוא רשאי לקחת את אחד הגילונות, לגמור בתוכו בצורה מסודרת, להכניס אותו תחת בית השחי ולצאת מהאולם. משפוט ב' ביקשתי להגיע בשעה חמש וחצי ולסדר את הערימות מחדש: חבילות  של מאתיים עיתונים נערמות בתבנית של שישה טורים על שלוש שורות. 
בשמונה בבוקר, זמן מה לאחר שעזב הפועל החרוץ את המקום עם העיתון החמים והדביק תחת זרועו, היו מגיעים שמעונצ'יק, שלום, סוסי וכל שאר החברים נוטלים בידם כמה חבילות בסדר אקראי וזורקים לתא המטען להפצה באזורים השונים של העיר. 


הייתי מרוצה. נהניתי לראות באיזו דבקות ממלאים שני החברל'ך שלי את ייעודם המטופש, בעוד שעבורי, עבור חולון כולה, לא הייתה לזה שום משמעות. מדי בוקר חמישי הייתי מקבלת הודעות תודה נרגשות ורצה לשירותים להרהר ולגעת. 


הכל עבד ודפק בשלמות עד שחמישי אחד פתחתי את המקומון וחשכו עיני.


מסתבר שבאותו לילה הפעילו את מכבשי הדפוס מאוחר בגלל איזו ידיעה מרעישה על חתולה שהמליטה שישיית גורים על שולחנו של ראש העיר, ככל הנראה פעולת נקם של האופוזיציה. הכתבים חיכו בסבלנות המתבקשת עד שהשירות הוטרינרי העירוני פיזר את ישיבת הענקת השמות לגורים, על מנת להשלים את כתיבת הידיעה. 
 שני השפוטים המתינו בכניעה לעלות השחר עד אשר סיימו המכונות לקרקש והעיתונים סוף סוף היו מוכנים להעמדה וסידור. ניתן רק לדמיין את שני העכברונים היוצאים כה נרגשים כל אחד מחורו הוא ומתקרבים למכבשים הרושפים, ויכולתי רק לשער בנפשי את פליאתם לנוכח קיומו של העמית האלמוני. עד מהרה, באופן בלתי נמנע, החלו השפוטים לריב מי מביניהם באמת שייך לי ומי מהם נשלח על ידיי לבצע את המשימה הכה חשובה. כשהגיעו שמעונצ'יק והשאר הם שמעו אותם מתווכחים בקולי קולות, יוצרים הדים רועמים בכל חלל האולם:


"מי אתה, ילד??"
"הגבירה שלחה אותי, ומי אדוני?!"
"אדוני?? התעז? הנסיכה מאפשרת לי לעשות זאת בעבורה מדי שבוע!"
"מה אתה עושה?? הגבירה דורשת חמישה טורים!"
"שישה, דגנרט!!"
"היא לא תסבול ערימות בנות שלוש שורות!"
"אימבציל סר-טעם!! הנסיכה בעצמה הורתה שכך יהיה!!!"

"200 גיליונות בערימה?? יצאת מדעתך!"


הצופים המתינו מהצד, דבקים באדישותם גם כאשר התגלע בין השניים סכסוך עבודה אלים. תדפיסי עיתון בשחור לבן הנושאים את תצלומם המוגדל של האם גאיה וצאצאיה- בנצי, מיצי, שירית, יובל, מייק וגואל הוטחו לכל כיוון.
"התקשר לעורך" הורה המו"ל המקצועי לאחד מנהגיי המשאית המבולבלים "נראה שיש להם כותרת ראשית חדשה". 


הו המבוכה, חשבתי כשהנחתי את העיתון תחת זרועי והתפנתי לחדר צדדי. ומה קשה ומורכב היה הטיפול בתקרית הזו לאחר אוננות צהרי חמישי הארוכה והמרגשת מהרגיל.

לפני 4 שבועות. רביעי, 24 ביולי 2019, בשעה 15:15

מחוץ לחולון.


היה לי יזיז לאיזו תקופה, חוצן, שהיה משתגע מזה. כל פעם שישנו אצלו היינו נתקלים במעצור כלשהו, משהו לא בדיוק היה עובד. אני השלמתי עם זה די בקלות. היה נראה לי טבעי שמחוץ לאזור שלך אתה מחוץ לזון שלך. הייתי שולחת אותו לגמור בכריעה מעל לפח האשפה ואז היה חוזר ומקריא לי פרק מ"נשים קטנות" באנגלית השבורה שלו, דברים רגילים שמסבים סיפוק לכולם. 
הוא מצידו לא הניח לזה. היה נחוש לפתור את הבעיה.


שכר באופן זמני דירה שישבה בצלע הפינתי של בניין שחזיתו האחת נשאה כתובת חולונית והחזית האחרת כבר הייתה מצויה בשטחה המוניציפלי של ראשון.


במשך חודש היינו עורכים ניסויים. התחלנו לתנות אהבה, להתלקק ולהתקפצץ בבית השימוש החולוני, בצידו האחד של הבית, ובכל יום התקדמנו קצת לעבר דופן הסלון עם החלון הגדול שצופה לעיר השכנה. היינו כמו חוקרי ספר אמיצים, מזדיינים את דרכנו אל האופק, מסיירים במחוזות המסתוריים של הנשיות ושל התושבות, אבל ככל שהתקרבנו אל הסף כך ראינו את הסוף הקרב. בכל אבחה שלו לתוכי היה גופי מתרומם מעט ומבטי נישא אל החלון להצצה חטופה לעבר רשל"צ הקרבה, החורגת. הייתי נכבית ולובשת חיוך מזויף. עד מהרה היה קולט וחדל, מתרומם ופוסע בתבוסתנות לפח האשפה.

 
לקראת סוף החודש, בתום עוד משגל כושל, נעצב אל לבו ובכנות שהפחידה את שנינו אמר "גם בכל הלילות המאושרים בביתך לא באמת הייתי אני זה שעינג אותך" וקבע את מבטו המתקנא בחלון השירותים הצופה אל בנייניה מלאי האון של חולון. הוא סיים להקריא לי את החלק בו לורי ואיימי מתאהבים בלית ברירה זה בבינוניות זו ואז קם ועזב, כדי לא לחזור על טעותם. יותר לא שבתי לראותו. בצאתי מהדירה הורדתי את שקית הזבל אל המכולה המצויה בצד הנכון של הבניין, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.