בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעת ומשמעות

כולם בשביל אחת ואחת בשביל כולם
לפני שבוע. 18 במאי 2020, 14:49

במלאת עשור למוזיאון העיצוב הנפלא בעירנו הוקמו שתי תערוכות: האחת, הגלויה שביניהן, עסקה בעיצוב וקיימות או שיט כזה. זה היה יותר בשביל היח"צ. השניה, עליה ידעו רק מתי מעט, הייתה בלי להפריז הפרויקט העיצובי החדשני והמלהיב ביותר שהעיר ידעה.

------

מלבד היותו אמן מלא תשוקה וסטודנט לעיצוב צעיר ומבטיח, רוזנקוף היה רב-אמן של ממש בתחום המיני. או כך לפחות הוא רצה שיחשבו אחרים. למעשה, כפי שגילתה בדיעבד כל מאהבת שהייתה לו מאז ומעולם, המומחיות של רונזקוף הייתה צרה ומצומצמת ביותר – אוננות. הבן אדם היה מאונן פנטסטי, אך הפגין מיומנויות נמוכות מינוס בכל השאר. לעתים קרובות הוא ניסה לצרף ולשתף אחרות, אבל בסופו של דבר, כשזה היה הוא והאיבר שלו, הפרטנרית תמיד חשה את עצמה מיותרת.

לי עצמי זה לא הפריע במיוחד אבל אני מודה שבהתחלה השתלט עליי שגעון הגדלות. שאפתי לעזור ולתקן.

חשבתי שיהיה מעניין לנסות להרחיב את האופקים שלו. שזה, כתמיד, יופמיזם לגירוי רקטאלי.

בפעמים הראשונות שניסינו היה נראה שזה נותן לו איזשהו בוסט, אני עם האביזר שלי מאחורה ומקדימה ידו המהירה והמיומנת סוחטת בהתמדה. אך לצד הגירוי המוגבר והבלתי ניתן להכחשה, היה ברור שמשהו מטריד אותו. נראה היה שהוא חש ניכור ורתיעה מהאיבר הסטנדרטי והזר הזה. בזמן המשגל היה פונה ומסתובב ומחפש נואשות את מבטי, דומה לילד אבוד במקום חדש. חשבתי שזה מעניין, שנהג לאונן כל כך הרבה ובכל זאת דווקא אז פתאום חש לבד.

עד מהרה למדתי שהוא זקוק לי כצופה ולא כמשתתפת פעילה. שחררתי מכוונתי הראשונה ונפניתי להעניק לו את זה, בשמחה ובהשלמה, בין היתר משום שבאופן מפתיע הפרברסיה לא באמת הייתה מינית במהותה- כמו עם האומנות ושלו, כך גם באוננות, רוזנקוף פשוט חיפש קהל שיעריך את הקראפט שלו, ולא היה שם מקום לאיבר אחד מלבד זה שלו.

באחד מהבקרים היפים, בשעה שצפיתי ברוזנקוף מטפס לקראת שיא שלישי, ידיו ועיניו אחוזות באיברו בקדחתנות, ואני מכונסת ומלאת השראה כפי שתמיד הייתי כאשר האפסים שלי מתקרבים לשם, התפוצץ בי לפתע רעיון מטמטם ביופיו ובפשטותו. בשעה שהוא נרפה באטיות ונח מהגמירה שלו, משחק ומתמרח בקמאיות בחומרים תוצרת ידו, המוח שלי דווקא רץ ותיזז וניתר לכל הכיוונים.

התכנית הייתה פשוטה והצעדים היו ברורים – ללכת עם האפס הנוכחי לטמבוריה, לדבר עם האפס שלי ממוזאון העיצוב ולכנס כמה מאפסי העבר שלי בעלי האיברים הבלתי נשכחים, לצורך הרמת הפרויקט הייחודי הזה. ישבנו כל הלילה אני ורוזנקוף וחידדנו את הקונספט. בעלות השחר היה לנו כבר אבטיפוס ראשון מוכן.

הנער הביט בחרדת קודש בשעה שאיבר הסילקון הזהה לשלו שוחרר בגאון מתבנית הגבס שהכנו. זה היה רגע רפלקטיבי בשבילו, כאילו זכה להתנתק מגופו וכמו לתפוס צורה גשמית- לנגד עינינו התגשמה זקפה שהיא מחוץ לזמן ולמקום. ברגע בו החדיר את האיבר שלו-לא-שלו לישבנו המשתוקק, מעשה כה מנוגד לטבע ויחד עם זאת כה טבעי, נמחקו באחת כל המתחים המוכרים בין אומנות לעיצוב מוצר: הפונקציונלי היה לצורה האסתטית, והאסתטיקה הוצרנה לשימוש אמיתי, לעונג. "עכשיו", הוא קרא אליי מערפולי האקסטזה שלו, ביד אחת משפשף ובשנייה מכניס ומוציא. הוא הכיר היטב את הרגע, כאמן אמיתי (וכמאונן כפייתי).

תפסתי את המצלמה וצילמתי תמונות אקסטרים קלוז אפ, בזו אחר זו- את קמטוטי המצח, את אגלי הזעה, את זרזיף הרוק מזווית הפה. בסוף הוא בחר דווקא את האחת שמתעדת את עורקי הצוואר הפועמים שלו. כזו זקיפות עוד לא ראיתם. כח חיים.

בימים העוקבים כינסנו איפוא כמה אפסים שזכרתי שהיה להם איבר ראוי להנצחה – בא שוקי דק-מדי-ארוך-מדי, הגיע מטי הקטן עם הפין האפריקאי המפתיע, וגם זאק עם הוויני החמוד ויואבי עם הפיזה העבה שלו ועוד אחרים. כולם הותירו את חותמם בתבניות הגבס, צפו בהתגבשות הצורה המוכרת להם כל כך ואז קיבלו את עצמם לקרבם. מלאי פליאה והודיה הם דיגמנו עבורנו תמונות יפיפיות שהציגו מקטעי הבעות פנים סוערות, חרשושי קמטים וליקוקי שפתיים. זו הייתה אוננות אחרת, חדשה.

ביום פתיחת התערוכה, בשעה שהאיברים הייחודיים הוצגו ברוב הדר לצד התצלומים העלומים, והעוברים ושבים התבוננו והתעכבו בהשתאות בין המיצגים במרתפי המוזיאון, אני הייתי בכלל עם רוזנקוף מאחור, גוררת אותו הצידה כדי להתקדם איתו צעד הכרחי נוסף. שלפתי את רצועות הסטרפאון שלי ונטלתי בידי את המיצג הגנוב. והרכבתי. לרגע אחד זה נראה היה כאילו הוא הבחין בי לראשונה ורגע אחר כך הסתובב והתכופף והתפשק, כשאיברו המקורי רפוי ורגוע, סוף סוף בהכנעה שלמה.

לפני 4 שבועות. 2 במאי 2020, 23:17

כאמור, לא עמדתי להשאיר את אפס הסגר הקטן שלי, יצחק, תקוע לעד עם הקונספציה שסקס מרובה משתתפים הוא משחק סכום אפס, שככל שממדר ומרדד יותר, כך גם מספק יותר.

ידעתי שבקרוב יצטרך לשוב לחברת הלומדים ולעזוב את חולון לטובת עירו הכעת פתוחה, אבל לפני כן הייתי מוכרחה ללמד אותו איך אמורה להיראות אורגיה, משימה מאתגרת בהתחשב בהוראת הריחוק החברתי.


ודאי שמעתם אנשים רבים מהללים את Zoom, מכתירים אותו למדיום המנצח של הסגר הזה. אין זה נכון. הפלטפורמה הסוחפת והמעניינת ביותר שעלתה בתקופה האחרונה היא גם זו שלא נחשיב למדיום תקשורתי בימים כתיקונם– המרפסות. פרמטיביות וחסרות כל כך בהשוואה לכל מה שהתרגלנו אליו, דווקא המרפסות הן שמאפשרות לנו לחוש "קשר אמיתי" עם העולם החיצוני בתקופה האחרונה.

אם "המדיום הוא המסר" כפי שמרשל מקלוהן לימד אותנו, הרי שהמרפסות הן מקרה בוחן מעניין במיוחד. התמסורת שמאפשרת תרבות המרפסות היא בעלת אופי ייחודי ומוגבל: תכלית ברורה, מסרים פשוטים ומוכרים, המעוגנים בפעולת החיקוי ומחוזקים בכח הריבוי. כאלה הם מפגני הכפיים לצוותים הרפואיים, שירת ה"מה נשתנה" השכונתית ואפילו תופעת המניינים. לגמרי במקרה, אלו גם התנאים המיטביים לאורגיה (מוצלחת) בפאמדום.

חמושה בתובנות אלה ונרגשת מתחילתה של הרפתקה, הצבתי בבוקר אחד את חובט השטיחים הנאמן שלי בחזית המרפסת וחיכיתי לחלחול הרמז המטרים. יום שלם שזפו עיניהם הבולשות של השכנים את החובט, שדי בעצם מראהו כדי לעורר ברובכם מחשבות וצרכים עזים. הצל המפותל והיפייפה הטיל על השכונה דפוס הדרגתי עם לכת השמש. ודאי לכד את תשומת לבם של החולונים מסביב, כל אלה הנואשים לפעולה, רובצי הספות, רוחשי החלציים.

בלילה הראשון יצאנו אל המרפסת בדממה, בתחושת שליחות. היינו לכאורה לבדנו אבל אוושות החובט ואנחות הנחבט נישאו ברוח ורעמו באזניהם של המאזינים המתחככים בייאוש ביצועי המיטה. היה זה תדר, כך קיוויתי, אותו יהיו מסוגלים לשמוע אלה המחפשים אחריו. 

אכן הבחנתי ברחש הססני מתריסי מרפסות השכנות. יצחק היה מרוכז בעצמו, לא פנוי מנטאלית לארח, לתת לאפסים אחרים גישה, אולם אני הסתכלתי היישר אל מוקדי התנועה- חובטת, בוטחת, מזמינה. 

בלילה למחרת, באותה השעה בדיוק, נרשמה התפתחות חשובה. שניים שלושה שכנים עלומים השתרבבו החוצה אל המרפסת. נראה היה שהם מעזים בינתיים רק להביט ביצחק מדושן העונג, מתכופף ומקבל. ידו של השכן במרפסת הקרובה ביותר אליי, הצלחתי לזהות בחשכה, חפנה בכח את חזית מכנסיו, מוחצת את האשכים בקצב החבטות. גם יצחק הבחין בכך, בפליאה, המום מהסינכרוניות הסולידרית.


עד מהרה ראינו את ההשפעה הברורה בחזית המרפסות. פתאום מכל עבר צצו והונחו חפצים שונים על המעקים והאדנים לאורך היום. לכאורה אקראיים, ניצבו שם מטאטים, כפות עץ, מרבדים, מחבטים. התחלנו אף להבחין בתנועה ערה במרפסות לעת ערב. הסוטים הנרגשים היו נכנסים ויוצאים בתכיפות, מציצים בשותפי הסוד שלהם ומכרכרים בשפיפות סביב חפצי הטוטם הזקופים, כמתכוננים לטקס. הם טיפחו ציפייה משותפת.

וכך בשעה היעודה היינו יוצאים אל מרפסת, מוקפים בצללים השחורים שהם חברינו הסוטים, אשר צצו להם מכל צדדנו, בזוגות וגם בבודדים. הייתי מרימה גבוה את חובט השטיחים כדי להורות על תחילת האירוע ואז מנחיתה אותו בכח על השטיחון המשתאה שלי. אחריי חיקו כולם, מכים בדבקות את עצמם או את רעיהם. מבין כל האנקות הגבריות באוויר חיפשתי את קולו של יצחק.

העניין הוא שעבור רבים מאיתנו פנטזיות מיניות הן כמו עננים, מפתות אותנו ממרחק בטוח. הן לרוב קלילות ולעד מגוונות, הן באות וחולפות. אצל רוב הנשלטים בהם נתקלתי, לעומת זאת, פנטזיות דמו יותר לקורי עכביש. נתוות בדביקות, עמידות להפתיע, קורמות רשת של הקשרים מרחיקי לכת בתודעה הפגיעה, לעתים אף גובות קורבנות. 

מה שמחתי לראות רשת סבוכה כזו נפרמת ברוך לנגד עיני. יצחק היה מאושר, לא חדל מלהביט אל הצדדים. כה מוקסם היה מפרסום הנס, היה בוהה באקסטזה בשותפיו למעמד, מגיב לאנחותיהם, מוזן מנכחותם, לומד מהם. 

וכשעלה השחר ביום האחרון לשהותו אצלי  התקשה הנער להיפרד מהקבוצה, מהכח שנסחה בו אותה ההשתייכות. בקושי הספיק לסיים ללקק את הזגוגית המוכתמת לפני שפינה את הזירה לטובת מניין הנץ, בסיומו לקח את מטלטליו ועזב את חולון.

 


 

לפני חודש. 16 באפר׳ 2020, 6:44

באחד הערבים האחרונים, בשעה שעשינו כלים לאחר ארוחת הערב, סיפרתי לנשלט ההסגר הקטן שלי על חברי הטוב יהורם, ששיכלל לכדי מקצוענות את ניהול ההרמון שלו. יצחק היה מבולבל- אף שמילולית חלקתי מחמאה לביצועים של יהורם ואף תיארתי אותו כחברי הטוב, נימת קולי הסגירה מורת רוח מהניצול לרעה של כוחו ומעמדו. בתגובה לשניות זו, עשה יצחק את מה שהוא מתמחה בו – שתק והמתין להמשך הסיפור.

ההרמון של יהורם מונה תמיד שלושה נשלטים - לא פחות ולא יותר. וכלל לא משנה מאיזה מגדר, משום שהשימוש שהוא עושה בהם זהה.

השיטה שלו מבוססת על שני יסודות: הראשון הוא עידוד יריבות, קְנָאות ותחרות בין הנשלטים. השני הוא יצירת אוירה של דריכות, דיסאוריינטציה, שינוי מתמיד של כללי המשחק.

בשלב זה יצחק פער את עיניו וניסה לעבד את משמעות הדברים. מיהרתי להרגיע אותו ולהסביר שבעצם אין לזה שום משמעות- הפרקטיקה של יהורם היא פשוטה עד כדי חימה, ודי טפשית בעצם.  כל אחד מהנשלטים מיועד לאייש איבר מטרה ספציפי: נשלט אחד אחראי על מציצת הבולבול עצמו, השניה ממונה על ליקוק האשכים והשלישי אמון על עינוג פי הטבעת. השלושה יכולים לשבת כך ממושכות, להפעיל את לשונם ולסתותיהם במשך שעות כשהם צמודים ונאבקים, מתחרים ראש בראש, ליטרלי.

יצחק נזדעזע. ממבטו, שלמדתי כבר להכיר, ניתן היה לחוש שהוא חרד ומרוגש בו זמנית. נאנחתי. בדיוק על המצב הנפשי הזה מבוססת כל הצלחת המערך של יהורם. והחלק הגרוע יותר היה עוד לפנינו. יצחק הנבון, שמיטיב להבין דבר מתוך דבר ואשר מקדיש את מרבית ימי הסגר להרים לי להנחתה (במובנים השונים), שאל בקול קטן "אבל איך נקבע איזו עמדה מאייש כל אחד?".

התשובה היא שיהורם יוצר היררכיה סמלית בין הפונקציות השונות. בכישרון מפוקפק הוא בונה תלי תלים של משמעויות על שיטת דירוג מסוימת. בנוסף לכך, הדירוג משתנה באופן תדיר.

יש שבועות בהם מומשל הבולבול שלו לפסגה שיש להתאמץ ולטפס כדי להגיע אליה כל הדרך מאשפתות הרימינג. בהתאם לכך הנשלט במעלה האיבר יקניט את הלקקנית הקבורה בשפל הישבן, כך בעידודו של יהורם.

שבוע אחר כך, ללא אזהרה ובלי הסבר, עלול השיח להתהפך לחלוטין. פי הטבעת יומשג כצוהר אל האדון. לפי שיטה זו, הנשלטת העוסקת ברימינג בעצם מפלסת את דרכה אל תוך תוכו של אדונה, ואילו הרחק אל הבולבול המזדקר בבדידותו תוגלה הנשלטת שרמת האינטימיות איתה לא מאפשרת, ובכן, העמקה.

בשיטה זו עלולה (מי שהייתה מוכרת כ)משרתת מועדפת למצוא את עצמה לפתע בעמדת נחיתות, או הנשלט השפוף פתאום מוקפץ מתחתית שאול למעלה עדן. כך יטולטל האדם שכל זהותו המקצועית הייתה מבוססת על השגת איזון עדין של עוצמת מציצת אשכים, להתמחות כזוטר בגרון עמוק.

באותו ערב בו חשף בפניי את שיטתו, חלק עמי יהורם לפחות תריסר נרטיבים חלופיים כאלה, שמאפשרים לו למתג ולדרג מחדש את סדרי מפעל היזע האוראלי שלו. אף שכעסתי על המיינדפאק הבוטה שאינו מבית מדרשי, לא יכולתי שלא להעריך את היצירתיות.

בסיום הסיפור יצחק היה רוטט וממוטט. הרגשתי שהוא רוצה את זה ומתעב את זה בו זמנית. עם אמביוולנטיות כזו, ידעתי, נשלטים מתמודדים באופן יומיומי. ריחמתי עליו מאד וכמעט נתרציתי לממש את פנטזיית-עקדת-היצחק עליה סיפר לי בעבר. כבר התחלתי לחשוב בקדחתנות מאין אני מקריצה לנו איִל באמצע מגיפה עולמית, אבל אז הגיתי רעיון לפעילות אחרת, כזו שתרגיע את הרוחות ולא בכח אסקפיזם תנ"כי מפוקפק, אלא באופן חינוכי, חברי, שיתופי. אורגזמה של נחת ורווחה. לאחר הדוגמה הרעה אליה נחשף, רציתי להדגים ליצחק למידת עמתים מה היא, מן הסתם בעזרת אנשי חולון הטובים (ובמרחק בטוח מהם). על כך אספר רק בפעם הבאה.

בינתיים לקחתי איתי את יצחק לחדר השינה- זה שאין תחרות לא אומר שלא חשוב להתאמן. 

 

לפני חודש. 10 באפר׳ 2020, 6:44

בתחילה, הרי, איש מאיתנו לא ידע בדיוק מה ארוך יהיה העוצר הזה. לא יכולנו לשער מה יחסר לנו, אז ניחשנו כמיטב יכולתנו: רבים ניחשו מצבורי נייר טואלט וארבעה קרטוני ביצים ואילו אני הימרתי על טווינק מאיר פנים שיעביר איתי את הלילות הבאים.

נבחר יצחק אחד, חרדי צנום ושחור שיער עם פנים טובות ולב טוב מהן. הגיע אליי הישר מהישיבה.

הלילות היו יפים, כמתוכנן. הוא היה מספר לי על כל מיני איסורי ביאה וטהרה ואני מיהרתי לחטוא בהם, איתו או באמצעותו. ייתכן שהייתה זו דרכנו להתמודד עם ריגוש סוף העולם שפשה בארץ לפני שגם זה התחיל לשעמם את הציבור ונזנח.

הלילות היו יפים, כאמור, אבל הסתבר ששכחתי  לקחתי בחשבון את הימים- רבים ארוכים וחזרתיים.

הטווינק לא הלך עם שחר כדרכם של גברים, לא. להיפך. בהתאם להידוק ההנחיות הממשלתיות מצאנו את עצמנו מצטופפים יחד עוד ועוד, ספונים בצמוד בדירתי (ללא אספקה של ביצים או נייר טואלט), זרים כמעט זה לזו, פרט לתענוגי הגוף. ואני הרי לא מורגלת לחלוק את המרחב שלי עם עוד בריה לתקופה כה ממושכת: ימים לימים, ושבועות לשבועות, לאורכם התרעומת כלפי יצחק הלכה וגברה. השתדלתי לגמול על מאור פניו באדיבות, לאפשר לו לנוח ולהירגע בימים, ובלילות להמשיך ללקק ולהרגיש מועיל. אולי נפלטה לי פה ושם איזו אנחה-כמו-שריקה שבורחת לי לפעמים כשאני לא מרוצה.

אולם האיפוק שלי לא החזיק זמן רב. עד מהרה התחלתי לבעוט בו מתוך שנתי, מתחפרת בסדינים בפראות ותובעת לעצמי את כל המרחב. בבוקר הייתי מתעוררת ורואה את הנער מצטנף בזוית המיטה, כנוע ומושפל. נשפתי-שרקתי, כועסת על עצמי אבל גם אוהבת לגלות את ההיררכיה המטובענת הזו. זה התחיל להרגיש קצת כמו הזדמנות- שליטה מעוגנת במציאות, כזו שיש לה סיבה קונקרטית, ולא תכלית מטפורית.

כשהחלו להגיע הידיעות על העיר הקרובה מדי, ההולכת וכורעת תחת העול, כבר היה יצחק בועל ונבעל בכזו מין מתיחות עצובה.

עצובה הייתי עימו אבל יחד עם זאת, לבושתי, מרוגשת. לא גיליתי לו עד כמה זה עושה לי את זה- צער כן ומוצדק (סוף סוף)- אבל נראה לי שהוא הרגיש, ידע, וגם הזדהה. כבר פענח והפנים את משמעות צלילי חוסר שביעות הרצון שלי  והיה הולך לישון בתוך צרור סדינים בפינת החדר, מכווץ כמו כלבלב. בימים היה משתדל להיעלם אל הקירות, גזר על עצמו שתיקה ורק המשיך לעקוב בחרדה אחר ההתרחשות. ודאי הוא יודע שלא אגרש אותו מחולון הבטוחה, אבל חש בושה וצער על כך שנזקק למקלט.

כך זה נמשך. והוא נעשה עצוב וחרמן, יותר ויותר ויותר. גם אני, כי בערבוביה עם האמפתיה, גיליתי, משמשים אצלי כוחות נוספים, מנוגדים- כעס על השגרה ורוגע בתוכה, מיאוס ממנו וחשק אליו. נעשיתי חסרת מנוחה. הייתי נושפת-שורקת על הדברים הקטנים ביותר, כמו שלט טלוויזיה שהוזז ממקומו. למחרת מצאתי את הנער שוכב בדממה על השטיח בסלון, שלט הטלוויזיה מאוזן למופת על מצחו והוא רק נושם ומאזין למניין המאובחנים החדשים. שתקתי איתו, עצובה, מתרגשת. זה היה רגע אנושי.

וזהו, הסוף לא ידוע לי הפעם. לבינתיים אנחנו כאן ביחד. התנהגותנו הולכת ומקצינה, הולכת ונשגרת. שלשום יצחק ניסה לפצות אותי על החוסר בנייר טואלט, באופן מאד מסוים. שיבחתי אותו על היוזמה (אבל החלטתי בכל זאת ללמד אותו שיש כאן בידה). ואתמול בערב כשעמד להוציא לפועל מחווה שאמורה הייתה לשעשע אותי, המערבת מחבת, מצה, רסק עגבניות ואת אחד האשכים שלו, כבר נאלצתי לעצור אותו. זה לא זמן טוב לטיול לוולפסון. 

 

 

לפני 4 חודשים. 11 בינו׳ 2020, 10:13

כבחורה רציונלית יחסית, אני נוטה לא לייחס משמעות יתרה לחלומות שלי - לא מבחינה פסיכולוגית וודאי שלא מבחינה מאגית.
כשאני חולמת איזה ממבו ג'מבו חסר פשר ושימוש אני תמיד פוטרת את העניין ב"חלומות שווא ידברו". למשל  באיזה בוקר אחד לפני כמה שבועות קמתי מזועזעת מחלום נורא בו חולון לא הייתה אלא סתם עוד עיר קטנה, אפרורית ובלתי מעניינת. אז מה? קמתי ונוכחתי שהיא עדיין בירת ישראליות משגשגת, קריית חינוך מופתית ומרכז תרבותי ואומנותי עבור כל תושבי גוש דן. חשוב להפריד, הזכרתי לעצמי, בין חלומות ומציאות.


אבל השבוע קרה לי משהו משתק בעוצמתו! מפחיד! ובלתי ייאמן כמעט! שגרם לי לשקול בשנית את גישתי לחלומות ולכחם. 


בחלומי הילכתי ליד הגלידריה של ספי כשלפתע ראיתי עלם צעיר ומתוק, במבי קל גוף וזוויתי, שביר כמעט. הוא עצם את עיניו התכולות, וליקק במתינות גלידת לימון, כך באמצע הסופה. האצילות המתבטאת בבחירת הטעם והאומץ החורפי הזה היפנטו אותי. העלם נע באותה איטיות מייאשת שמאפיינת חלומות, כמעט ולא זז. הרפיון הזה עורר בי חשק עצום, בלתי מווסת. רציתי אותו בכל מאודי. 
למרבה הפלא, ושלא כמו בחלומות, הצלחתי לפעול בקלות. גזלתי את הגביע הגדוש מידיו והשלכתי אותו אחרינו. גררתי את במבי אל החדר האחורי, שם פשטתי בחיפזון את חולצתו אבל את מכנסיו השארתי עליו. במין חוש ידעתי שלא יהיה שום צורך בחלקי-הבנים שלו היום. לאורה של סופת הברקים שהשתוללה בחוץ היבטתי על חזו העירום. כה רזה היה עד שהצלעות שלו בלטו החוצה מגופו. רציתי לזה. המבנה הזה קרא אליי במין משיכה קדמונית.
איך, תמהתי ביני ובין עצמי בזמן החלום, מעולם לא חשבתי להשתמש בגבר באופן כזה. 
פשטתי את תחתוני וישבתי על חזו, מביטה עמוק בעיניו ומתחילה לנוע.
הבליטות, הו. 
נעמו לי כל כך. 


הצלעות שלו יצרו בדיוק את דפוס הגירוי שהייתי צריכה. כמו חוצה כביש עמוס  הייתי-מפסיעה את מפשעתי בצעד גס על מעבר החצייה שלו, או כמו בוראת בגופינו רצף צלילים על הפסנתר הקליל, או כמו סוגרת ופותחת תריסים בצהריים- כמה אור. זה היה מתוק כל כך, וקרוב כל כך. עוד ועוד קצת--- ומעט---


אבל לפתע, אללי, התעוררתי לצלילי ציפי פרימו וגו'. 


מה נחמץ לבי על הקליימקס שנגזל ממני בעוון השעון המעורר. בקושי רב הצלחתי להתנחם ולהזכיר לעצמי ששווא ידברו, שמצד האמת כלל לא הפסדתי דבר. קושי רב.

 

את חוסר הרציונליות שלי בהמשך הבוקר ניסיתי להדחיק, להסתיר מפני עצמי את האופן בו נמשך לבי, ואחריו רגליי, ללכת בדרך העוקפת למחוז חפצי רק כדי לעבור ליד הגלידרייה של ספי. בשלב הזה כה מעורערת הייתי שהיה מרגיע אותי אפילו רק להיווכח שהכל נראה כרגיל, שהיחידים שמבלים ליד הגלידרייה הם טיפוסים כמו מוטי הרופס או קיקה-נרתיק-יבש. אולי בסתר לבי גם קיוויתי שבראותי את טיפוסי הגלידה הרגילים תגווע החרמנות שאחזה בי עוד מהאורגזמה המפוספסת ותיעלם. רציתי להמשיך בחיי.


התקרבתי אל המקום בצעדים מגושמים, מלאכותיים, בלב הולם, בתקווה שלא לראות דבר.

 


אבל לא נתבדיתי, לא. נעמדתי שם מוכת הלם, נרעדת. תחילה הבחנתי בידו הגרומה אוחזת ברפיון בגביע הגלידה הריק כמעט (כמה זמן המתנת לי שם, במבי?). הישרתי מבטי לפניו בדיוק כשהשמש יצאה מבין העננים, מאירה את עיניו הכחולות שהיו נעוצות בי בדיוק, רואות בי את מה ש - הייתכן? - רק שנינו לבדינו יודעים. בקלילות של עלם צעיר הוא הפנה אליי את גבו והחיש פעמיו אל החדר האחורי, משליך בדרכו את הגביע הריק בפח האשפה. 
זה היה רגע של להיות או לחדול. בחרתי. או כך לפחות חשבתי. 


דלקתי אחריו, מפלסת את דרכי בין אנשי הגלידה הדוחים. הוא המתין לי שם מאחור, שכוב בינות כל הסחורה הגנובה והקונדומים המשומשים. הביט בי ממקומו על הרצפה במין השלמה. במכנסיו לא נגע. את חולצתו גלגל מעלה, חושף בפניי את גופו המתוק, משופע בזוויות שבורות. 
השתהיתי לכמה שניות, מנסה לעכל. הוא רק נשם ושתק, מניע את פסנתר הצלעות הזה, חי לגמרי. 
לא מצאתי מילים. בידיים רועדות נפניתי להפשיל את תחתוניי וידיי הכשילו אותי כאילו דווקא אני הייתי פתאום כבולה למגבלות הפיזיקליות חסרות הפשר של עולם החלומות. לבסוף ניגשתי אליו, עירומה ומוכנה.


קרבתי. קרבתי עד אשר חשתי את ההבל הלימוני עלה מפיו. עיניו התכולות נעצמו בדיוק ברגע שגופי נגע בצלע, שאז כמו חזרתי אל מקום. אל מקור. החום הזה פשה בי, חום בראשיתי. 
 זה היה נכון כל כך. זה היה נכון מדי.
נרעדתי כולי וחדלתי מיד.


לא יכולתי
לשאת זאת.


קמתי וברחתי כל עוד נפשי בי. מסרבת בכל מאודי להתמודד עם ההשלכה האפשרית של התגשמות החלום. אל תשפטו אותי- לוליי עשיתי זאת, איך יכולה הייתי להירדם שוב בלילה?

לפני 7 חודשים. 20 באוק׳ 2019, 2:09

לא תמיד אני כל כך בסדר.

לפעמים תוקפת אותי מין חולשה פטרונית לגברים מוכי גורל, מאותגרי זיונים: לקשישים, לכעורים, למעוטי היכולת, ומעל לכולם, אני אוהבת לחמול נערים שמנמנים, חנונים, מצולקי אקנה. הו. לבי לבי. וכשאני מרחמת, אני מתחילה גם לרצות.
אם זה היה מסתכם רק בתחושת הצטדקות מזככת לא הייתי טורחת להתרברב כאן קבל עם ועדה, אבל אני הרי לא אחת שרק מדברת. מדי פעם בוחרת לי איזה נספח חניך ו, מנערת אותו קלות. מעניקה לו ערב. זו קארמה טובה, זה סקס שהוא תיקון עולם. זה חסד של אמת.


למטרה זו אספתי לי פעם אחת איזה אחד, מתאים בדיוק. בחור שמנמוך, קצת לפני גיוס. תלתלים באורך לא ברור, חולצה של האנימה ה,ככל הנראה, הכי נישתית שהוא הצליח למצוא, פצעים מוגלתיים, מבט מנותק. בינגו. זה אחד שאפשר להראות לו עולם. לא יכולתי לחכות להפוך אותו לאסיר תודה. 


להפתעתי הוא היה כמו אדיש למאוויי, משחק בטמגוצ'י המוגדל שלו או מה שלא יהיה שמאוננים באמצעותו כיום, ולא מרים את המבט. 

זה בסדר. כמי שלא נבהלת ממשוכות ומכשולים, החלטתי להפעיל את ה-שיטה לפיתוי בני תשחורת: פנייה לחוסר הביטחון האינהרנטי שלהם. 
הצבעתי על החולצה שלו ואמרתי בקול ידעני ומעט מתנשא, כנהוג בז'אנר "אתה אשכרה עדיין צופה? פחות או יותר כל הפאנדום ברדיט אומרים שמהעונה השלישית הסדרה ממש איבדה את האמינות שלה".

זה עבד כמו קסם. הילד לא העז להתווכח - הסכים איתי מיד, התחיל לגמגם, להצטדק, שיחק בעצבנות בשולי החולצה המצוירת כאילו הוא רוצה להשליך אותה ברחוב, לברוח הביתה ולמחוק כל זכר לסדרה המושמצת מההארדיסק שלו. אני בפנים. 


נסוגתי איתו עד לביתו וסגרנו את דלת החדר. אני ישר שלחתי גשושית לברר מה קורה לו שם למטה. 
מה שגיליתי הפתיע אותי כל כך: הנה עומדת מולו אשה חולונית בשלה, משדלת, והבנאדם אדיש לחלוטין. זה היה כה מסתורי, מבהיל אפילו. 


ישר הסקתי שהוא בקטע של משהו מוזר במיוחד. מצוין, חשבתי, זה רק מגדיל את המצווה. "מה אתה צריך, גורון?" שאלתי, לבבית כה.
הוא הניד את ראשו בעקשנות, היה נראה כל כך מבויש. מה זה כבר יכול להיות? אני הרי כה אקומדייטינג.
החלטתי לגלות בעצמי:

ניחשתי: "רגליים?" גלגל עיניו לעברי
הצעתי: "זהב?" העווה פנים בגועל
ניסיתי: "נער רחוב שמסורסר על ידי אביו החורג?" הסתכל עליי כאילו אני הבעיה כאן.
"אם לא, אז מה?" שאלתי בתקיפות, התחלתי להתעצבן. מכל דיכפין בחולון, נפלתי דווקא על הקליינט הכי קשה? התבייש מאד והשפיל את מבטו בעצב. החלטתי לעשות ניסיון אחרון. ליטפתי את תלתליו הדביקים והבטחתי לו, בקול הכי רך ואמפתי שהצלחתי לגייס: "אתה יכול לסמוך עליי. מה שלא יהיה, אני לא אברח לך".


היה נראה שהוא חוכך בדעתו לרגע, עצם את עיניו והגיע להחלטה.
מתוך מגירה מוסתרת הוא שלף צרור סמרטוטים סינתטיים ופאה סגולה חבוטה למראה. הניח אותם ליידי, וחייך בביישנות. "קול, בכיף", אמרתי לו, מחזקת אותו. 
מעודד, הוא חייך אליי, החווה מעין קידה, ואז ברר לעצמו כמה בדים ירוקים מבריקים מתוך הערימה  ויצא מהחדר כדי לאפשר לי להתארגן.


לבשתי את הבגדים שהשאיר לי: מן מיקרו חצאית בסגנון יפני, מתוק עד כדי בחילה. גרבי גומי מודפסים ומקושקשים, וחולצת בטן פתטית שהסתיימה בערך איפה שהפטמות. חבשתי את הפאה הסגולה בהשלמה, בתחושת הזדככות. הבחורצ'יק הזה חי בתוך סרט אנימה, חשבתי לעצמי, נמלאת רחמים, וחשק.
ישבתי בפישוק מיתמם ועטיתי מבט ריקני, חסר ישע וטראגי כמו של כל גיבורות התרבות האופייניות לז'אנר. ככה חיכיתי, דקה או שתיים, לקיסר שיציל אותי, לפוקימון שילכוד אותי, לסמרואי שבו אצטרך להילחם, מה שלא יבוא. הייתי נינוחה ומוכנה.


לפתע הוא פרץ לחדר, מהמהם לכיווני בצלילים מוזרים. בתחילה לא הבנתי על מה אני מסתכלת, עד שקרב אליי באיטיות טקסית, יצא מהצל שהטילה מנורת הלילה הקלושה על הקיר. זה היה מבעית: לראשו הייתה מסכת גומי אטומה וכל גופו כמו מצופה קשקשים. גפיו-מחושיו היו נתונים בתוך שרוולי ניילון תואמים, מבריקים מחשק ותכונה. הוא המשיך מהמהם בקול מוזר, מקרב אליו את הטנטיקלס האלה שלו בהתרגשות גלויה, מתפתל בפראיות לכל הכיוונים.

 

סגרתי את רגליי, הדפתי אותו אחורה ונסתי על נפשי, מצטמררת מגועל ושיפוטיות.

כך גיליתי את הגבול הראשון שלי, שאינו גאוגרפי.

 

והוי, עם כמה מסכנים הייתי צריכה לשכב אחר כך כדי לאזן את הגרעון הקארמטי בו הייתי נתונה משום שפגעתי ככה בציפור נפשו של הילד. אללי.

 

לפני 7 חודשים. 12 באוק׳ 2019, 11:54

והאירוע החמישי בחשיבותו אירע- איך לא- בגן הילדים. 

בחצר של גן שושנה(-שן-זהב) בחולון של שנות התשעים הייתי ידועה כמלכת ארגז החול. מבין כל הגילדות של החצר, זו אחת הנחשבות. זה עיסוק רציני. 
לא כמו הסהרוריות שמשחקות ב'נדמה לי' והן לרגע פיה וברגע הבא פרח, מרחפות בחצר ללא תיאום ביניהן, או הגיון;
לא כמו חבורת הכדור שבה ילדים צעירים נדרשים לראשונה להתקוטט ביניהם ולכפות חוקים שרירותיים זה על זה כדי להוכיח את עצמם;
לא כמו הבנות החלושות שמנסות נואשות לסחוב בובות מתוך הגן החוצה כדי לייצר לעצמן איזו קביעות מנחמת; 
לא כמו גולשי המגלשה הרפיטטיביים ורפי השכל.


לא.
בארגז יש חומר, יש תהליך, יש תכלית.

ובארגז יש גם מחירים.

החול דובק בך, נכנס לך בין האצבעות של הרגליים. גורם לך להרגיש כאילו את הולכת על נייר זכוכית למשך כל היום, גורר נזיפות ממבוגרים. אבל אותנו זה לא עצר.


כל יום היינו פותחים לנו מפעל קוביבות קטן, חופרים מערות או מחפשים מים במעבה האדמה, או בונים מגדלים לגובה. האפשרויות כמעט אינסופיות.
ואני ידעתי הכי טוב, היה לי סיי על מי משתתף, איזה תפקיד מיעדים לכל אחד מהילדים, על חלוקת דליים וכפות. מה גם שהייתי היחידה (!) שהייתה חמודה מספיק כדי לשכנע את שושנה-שן-זהב להוציא לחצר קצת מים. שלטתי בהכל.


באופן טבעי הרבה ילדים רצו להיות מס'2 שלי, התחנפו או ניסו להראות כוח ומסוגלות. היה ילדון אחד, מתןתן, ילד אפרוחי וקצת משובש, עם עיניים גדולות. הוא תמיד הביט בי מהצד, בשקט. אף פעם לא לחץ או ביקש, או הציע. אותי זה קצת הלחיץ כי לא הבנתי מה שיטת הפעולה שלו, למה הוא יושב כל הזמן על סף הארגז ובוהה בי. הוא לא רצה את הכף הצהובה ולא רצה לשפוך מים לתוך הדלי ולא רצה להפוך אותו לעיניהם המשתאות של כולם. רק לשבת ולהביט. 


יום אחד הצלחנו סוף סוף לחפור בור גדול מספיק בשביל שאוכל לשכב בו כאילו אני מתה. בדיוק כשכולם הספידו אותי, שושנה-שן-זהב החליטה לקרוא לנו לחזור פנימה לריכוז. הרי יותר מכל אהבה לשמוע את עצמה מדברת.
 
הייתי ילדה טובה סך הכל אז מיהרתי לסיים את המשחק וקמתי לתחייה כמו כל אל ממוצע ונחפזתי לכיוון הכניסה. בבואי להיכנס לגן שושנה עצרה אותי על הסף וציקצקה. הייתי מלוכלכת מדי. ילדים עברו אותי ונכנסו וראיתי בתסכול את כל המקומות הטובים נתפסים ואני הייתי תקועה שם. רק ניסיתי להתנער כמה שיכולתי, מפרכסת בדחיפות, מתנגבת ומחככת את בגדיי על המגלשה הלוהטת. אבל החול דבק בי, לא יצא. 
לבסוף רק מתןתן עוד נשאר מאחור, המשיך להביט בי מהצד במין מבט חומל, יודע כל, מעצבן. התעצבנתי. 
"מה?!" שאלתי אותו, אחת ולתמיד, רושפת ומתנשמת. 
הוא לא אמר מילה, רק הושיט יד והוביל אותי לחדר השירותים, אליו לא הורשנו להיכנס בזוגות. אני זוכרת שהאומץ הרשים אותי. הוא סגר אחרינו את הדלת והתחיל לעבוד. טפח, ניקה, ניער, העביר אצבעות בשיערי, במין רוך ומקצועיות מפתיעה.
ואז, באותה רצינות ובהתרגשות גוברת התיישב על רצפת השירותים וחלץ לי את הסנדלים כמו תובע לעצמו פרס, הביט בי, ישיר ועמוק, אחז את כפות הרגליים שלי במרחק אפס מפניו והחל מנקה באצבעותיו העדינות את הרווחים בין הבהונות שלי, כל כך היטב. אני הרגשתי כאילו מעולם לא הייתי יותר נקיה. 


מאז אותו היום המשחק השתנה. ארגז החול הפך ממטרה לאמצעי, ורק חיכיתי שזמן החצר יסתיים ואוכל להרגיש ככה שוב.

לפני 7 חודשים. 5 באוק׳ 2019, 19:10

בהמשך למניין הרגעים המכוננים שעצבו אותי להיות הדומינה המהוקצעת שאני היום, הייתי רוצה לחלוק אתכם גם את מס' 3. 


ראשית הסתיו עבורי הוא זמן לחנוך שלושה דברים: 
פתיחת עונת ציד הקרמבו (בטעם וניל בלבד, כמובן), 
מגפיים חדשות שקניתי בסייל דאשתקד 
ונשלט תורן קטן שקושר הכל יחד.


הטקס מתבצע בסלון ביתי ואורך דקות ספורות. 
הנשלט תוחב מטלית לצווארון חולצתו, נוטל קרמבו אחד ומקלף אותו בזהירות. לסיום ההכנות הוא כורע על ברכיו ומצמיד את אחת מלחיו לרצפה ואז מניח מולו את הממתק הנחשק. 
ממקומו כעת הוא יכול לצפות ברגליים שלי בשעה שאני מחדשת  את מגפיי ומתחילה להתהלך בהן, לשבור אותן לצורתי.
אפשר לשמוע את נשימתו קצרה והולכת כשאני מתקרבת אליו ונעצרת קצת לפני הקרמבו, מרימה את רגלי הימנית ובהתרגשות שלא נופלת מזו של חתן בחופתו, בבת אחת, מועכת בעקב מגפיי את כיפת הקציפה מצופת השוקולד. 
אחר, בנקישת אצבע, הוא מוזמן להסתער.


אני בדרך כלל בוחרת את המועמד בצורה אקראית כמעט- הרי הפונקציה היא פשוטה, ממוקדת, והאינטראקציה מינמילית. בימים האחרונים אספתי לי לצורך העניין איזה נשלט מקופת החולים כשהלכתי לעשות בדיקות שגרתיות. ככה- מקרי, תכליתי. נתקלתי בו חזיתית בצאתי מהמעבדה אחרי שהפקדתי את בדיקת השתן שלי. הוא נראה לי בדיוק מתאים במבטו המושפל, נחוש ומבולבל בעת ובעונה אחת.


מאוחר יותר, בעוד התורן הקטן מצחצח את סולייתי בשקיקה ואני מהרהרת בהחלטתו השגויה להתחיל משברי העוגייה ולא מהקצפת, הוא מרים לרגע את לחייו המלוכלכות והעיניים שלנו נפגשות. 


בום. 


בבת אחת נזכרת במתי שהפנים הנזקקות האלה היו מתחתיי בפעם הראשונה, כל-כך כל-כך מזמן. מבטו, נבוך וסוער בעת ובעונה אחת, מסגיר שגם הוא זוכר בדיוק.


זה היה ערן (במלעיל) מט'2!!!!1 
לא ראיתי את הבן אדם איזה עשור. הכל בו השתנה חוץ מהמבט הזה, הכמה. סיפרו שהוא עזב את חולון לחפש משמעות קיומית בעיר אחרת. תמיד היה אפס כזה, מיסגיידד. ועכשיו חזר שוב בדיוק לכאן, לנקודת ה'דרך צלחה'.


ערן היה מושך-צמות סדרתי. הבנים היו מתפעלים ממנו כי היה בוחר לו דווקא את מלכות הכתה, שרובן היו צווחות ומצחקקות לנוכח הצקותיו. אותי זה היה מעייף, וכמה שלא השתדלתי לכפכף אותו חזרה, להוריד לו איזו צ'אפחה, ללעוג לו מול כולם, למשוך לו באף בצורה משפילה, הוא רק היה חוזר לעוד ועוד.


אז פעם באיזה מפגש לילי של המקובלים אצל זיוה הנותנת ראינו כולנו איזה סרט מפחיד ונרדמנו משעמום כי ממילא החיים עצמם הפחידו אותנו יותר מהכל. אני נזלתי לי על הספה וערן התמקם על הרצפה מתחתיי. הוא היחיד שהיה נראה עירני. 
בחולון של לפני עשור לא הייתה הרבה מודעות וכששהורים של זיוה הנותנת חזרו הביתה ממה-שהם-לא-עשו-שהיה-כל-כך-סוער-וקולני בביתם של השכנים מובשוביץ הם עלו לישון וכיבו את כל האורות בסלון, בלי להעיר את החבר'ה ולשלוח אותנו הביתה, בלי להציע לנו איזה טרמפ, בלי איזו חביתה של ערב. כלום. 


אני התעוררתי באיזה שתיים בלילה, כולי מבולגנת, מנסה לסדר את החצאית הקצרה שלבשתי ולהיזכר איפה אני ולמה. ואז ראיתי את העיניים של ערן נוצצות מתחתיי, פקוחות לרווחה. ככה בהינו זה בזו דקות מספר, אני על הספה והוא על הרצפה. ואז, לאט לאט ערן התרומם. מבלי להתיק את מבטו הוא הושיט ידו, לקח את אחת מכוסות המים המונחות על השולחן והניח אותה באיטיות על ידית הספה. בלי צל של חיוך דבילי שהיה נסוך בדרך כלל על פניו, הוא אחז בזרועי ברכות והכניס את ידי לתוך כוס המשקה עד שהיא שקעה פנימה.
אני זוכרת שחשבתי 'כולם הרי יודעים שזה מיתוס, זה לא באמת עובד'. מכל האפשרויות שעמדו לפניו מול חבורה של חברים מנומנמים, דווקא בזה הוא בוחר? זו הייתה המתיחה הכי טיפשית שיש, ובעיקר, שנינו היינו ערים לחלוטין כך שגם אם היה עולה בי איזה צורך יכולתי בקלות להתאפק. 
למרות כל זה, ברצינות תהומית, בחרדת קודש, ערן חזר למקומו על הרצפה. כשפרס את פניו במיקום אסטרטגי תחתיי ופער את פיו קלות בציפייה, היה זה המבט המטמטם הזה, ולא כוס המים, שנסך בי תחושת כוח משכרת ושגרמה לי להרפות ולהרוות את צמאונו. המראה הזה שלו מלקק את הנוזל החמצמץ... פאק.
מעולם לא דיברנו על כך מאז, אבל הערב ההוא חזר אליי שוב ושוב בשנים הבאות, דגדג אותי לחפש עוד רוויות כאלה.


כשנזכרתי בכל זה בשעה שערן הבוגר מסיים להבריק את סוליית מגפיי לקראת ערבי הסתיו החולוניים, משהו הטריד אותי פתאום. התחלתי לחשוש. אולי לא היה זה צירוף מקרים שנתקלתי בו באותו היום, בדיוק אז ושם. הוא יכל, הרהרתי בחרדה הולכת וגוברת, להתגנב ולהיכנס למעבדה אחריי. 


"ערן", קראתי לו ואחזתי בשערו הקצר בידי הקפוצה (פניתי אליו במלרע, כי אנחנו כבר מבוגרים). מבטו היה מעורפל מעונג אבל אמר בושה ואשמה. סטרתי ללחיו הדביקה כדי לעורר אותו, וקיוויתי שאני טועה כי לא היה לי שום חשק לחזור לקופת החולים. לצערי נראה היה שהוא יודע מה אני עומדת לשאול. 
השפיל מבטו, הנהן חרישית והראה לי את מבחנת השתן שגנב והסתיר בתיקו, כעת ריקה. האיש היה מכור. 
"בכל תל אביב" אמר לי, עיניו נוצצות "אין לאף אחד את איזון הpH שיש לך". 
זה לא תירוץ. 

שלחתי אותו החוצה ללא מילים, בלי להציע לו עוד משהו לשתות. כלום. אצלי הוא גמר, חשבתי לעצמי כשניקתי את השפיך מהרצפה.

 

לפני 8 חודשים. 20 בספט׳ 2019, 11:28

האם יכולתי לתת לכם משהו אקטואלי, ברוח השבוע הזה, כמו למשל את הסיפור על סדרת הסשנים שערכתי לחברי סניף הליכוד המקומי בסימן חמשת המ"מים של ז'בוטיסקי (ועוד אחד שהוספתי)? כמובן.
האם יש לי סיפור מוצלח על קואופרטיב קינקי שהקמתי עם בוגרי תנועת הנוער של מפלגת הפועלים בעירנו הנאה (שמתגלים בסיטואציות כאלה כקפיטליסטים ביותר, אגב)? ובכן, קשה לבחור רק אחד. 
והאם! הצלחתי בעבר להחתים פעיל בכיר במפלגה השלישית הגדולה בישראל (כרגע), על חוזה עבדות (עם נגיעות גזעניות קלות, לספייס) שכלל מסמך הבנות לפיו חולון אף פעם לא הייתה וגם לא תהיה חלק ממדינת עמו? יאפ. עוד תראו איך חולון תעמוד איתנה על תלה אחרי שכל העסק יתמוטט. 


במקום זה, אני רוצה לספר לכם על סבתוש, וזה לבקשת אחד האוהדים המתמידים והיקרים כאן בבלוג. 
מן הידועים הוא ששליטה נשית מדלגת דור. אמא שלי, למשל, היא פחות או יותר שפחת בית מרצה, אבל סבתוש, הו. לכאורה הייתה אישה שברירית וחולנית, אך אנשי חולון, שהם בעלי איכויות של נייר לקמוס, ראו אותה כפי שהייתה באמת: חזקה מאין כמוה, ושאפה אמתית. היא שלטה ביד רמה.
 
הסיפור המשפחתי שלנו עם הסגולים, חברי קבוצת הפועל חולון, התחיל בעצם איתה.


בשנת 59', כשחולון עלתה לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל ועמדה להתחרות בהפועל תל אביב, היה מעמדה ותפקידה של סבתוש בקבוצה כבר מבוסס. אני לא מוצאת את המילה המתאימה למי שמשמשת כמנטורית, אם רוחנית וקמיע בבת אחת.

איך שהייתה מגיעה למגרש היו כל השחקנים מזדקפים, זה היה כאילו היא הפכה אותם לגבוהים יותר, וטובים לעין שעור. 
כשסבתי הייתה שם, ידעו כולם, השחקנים הצליחו לכבוש סל אחר סל, בכל מקום ובכל זמן ונגד כל מי שרק יבוא. נוכחותה כמו גילמה את הווית הכרך הממריצה, מלאת הבטחון והחיות. היא נשאה איתה את חולון. 


מסיבה זו, כשהגיעה ההצעה הפחדנית של הפועל-ווראבר להחליף את מיקום המשחק לא הייתה שאלה בכלל. הסגולים שלנו לא חששו ולא היססו למכור לאותם ברברים מן הצפון את הזכות לשחק במגרש הבית שלהם בחצי הגמר. הנזיד שהתקבל בעבור הבכורה המזוייפת הזו היה מאה לירות, באמצעותם בחרו השחקנים לתפור שמלת משי סגולה נהדרת עבור האלילה שלהם, סבתוש, אז נערה חייכנית (הגם שמעט חולנית) יפת תואר, עם מותני בקבוק ושדיים מתכדררים. כל עוד הייתה שם, הרגיעו כולם זה את זה, הניצחון מובטח.

 


אך ביום המשחק אמור להתקיים, לא עמד לה כחה. נשארה להתאושש ממחלתה בחדרה. הו, הבהלה. 


שעות ספורות לפני המשחק ערכו הסגולים, כעת חלשלושים ושפופי קומה, ישיבה בהולה והיסטרית בה הוחלט ברוב קולות להבריז מהמשחק. פרנסי חולון שדיבררו את המאורע בחכמה דאגו לכל השאר והצליחו להגיש ערעור על הנצחון הטכני של האויב, בטענה השקרית שהשחקנים כלל לא נתנו את הסכמתם להחלפת המגרש. שקר לבן. הרי את השמלה הסגולה קנו חברי הקבוצה בעצמם בתמורה לייתרון הביתיות, חסר החשיבות תודות לסבתוש, וזאת כאמור ביודעין, מלכתחילה.  


לאחר כחודש אף התבררה שהשמלה (היקרה בצורה שערורייתית) הייתה ההשקעה המוצלחת ביותר שיכלו לבחור בה. 


בכל מקרה, השקר עבר היטב. אם תחפשו בארכיונים הרלוונטיים תוכלו לראות את הדברים מתועדים בעיתונות בצורה זו. פתיים.
ביום המשחק החוזר, בשלהי חודש אפריל, קמה סבתי ממיטת חוליה, אספה את כוחותיה ויצאה את ביתה ואת עירה במטרה לחזור כמנצחת. זו ההזדמנות היחידה, היא ידעה, אבל מעולם, הרי, לא הזדקקה חולון אלא להזדמנות אחת. 


המשחק התקדם בצורה מתוחה למדי. השחקנים היו עסוקים בבריאותה הרופפת של סבתוש. הם נלחמו בעוז אך לכל מי שנכח היה ברור שהם ממאנים להתנחם. על כל סל שקלעו האדומים, השיבו להם הסגולים קליעה אחת אפיים, אבל סבתוש לא הייתה מרוצה. לא זו רוחה של חולון, לדשדש אחר אחרים, להשוות הישגים בדוחק. בכל הוויתה היא דרשה מהם להוביל, להתעלות. זה לא היה שם. 


כעסה מאד. 
ברגע האחרון בחרה לקום ולעשות מעשה. בכוחותיה הדלים הסירה את תחתוניה והתקדמה אל המושבים שמאחורי סל האויב, מנקודה זו יכלו שחקנינו לראות אותה.


רק מעטים הבחינו במהלך העניינים שקדם לקליעת שבעת הסלים הנוספים שהכריעו את המשחק בדקות האחרונות. כשסבתי עליה השלום פישקה את רגליה קמעה-קמעה, ומעלה-מעלה הפשילה את שמלת המשי הסגולה, הנהדרת, התחלף מבטם האבוד של הסגולים. הם מצאו את תכליתם. הם זיהו את ביתם. בכזו עזות התמקדו במבושיה - גאוותם - שום דבר כבר לא הסיט אותם מהמטרה, כלום לא בילבל. הוויתם, רצונם, תכלית קיומם באותם רגעים מכריעים הייתה אחת: להשחיל. 
במפגן מהמם של סובלימציה ביתק הכדור הלוהט את הסל הגמיש, שוב ושוב ושוב ושוב. 

 


ופעם הייתה סבתוש יושבת ראש קלפי. העומסים היו עצומים. האנשים השתהו מאד מאד, אגנם חשאי מאחורי הפרגוד ועיניהם מציצות מבעדו בניסיון ללכוד את מבטה. בעת פתיחת המעטפות לא הייתה ברירה אלא לפסול כ- 34% מהקולות. הם לא היו במצב, קריא. 

לפני 8 חודשים. 8 בספט׳ 2019, 12:58

בהתעסקות עם אנשים, המיומנות הכי חשובה שאפשר לרכוש היא קטלוג הלקסיקון של הבנאדם, זיהוי סוגי השיח שהוא מושפע מהם, הבנת השפה הפנימית שמניעה אותו, מערכת המטפורות שהתקבעה לו בתוך הקופסה. כשיודעים איך לנווט בתוך השדות הסמנטיים של מי שעומד מולך, השמים הם הגבול. 


----  


צחי זע באי נוחות לכל אורך שיחת האינטייק שלו, כאריה הלכוד בכלוב שקטן ממידותיו. אני הייתי רכה ומכילה, הוא היה קשוח ומתגונן. הדינמיקה הזו הגיעה לשיאה כשביקשתי ממנו שיזדהה בפניי, באופן וירטואלי.
צחי, אתם מבינים, הגיע אליי באולד פאשן וויי, דרך נשלט-חבר שהמליץ עליי בחום, כמי שיכולה לחולל שינוי אמיתי בחיי האפסים שלי. למשל את הממליץ גמלתי מפורנו, כמעט לגמרי. בסיום התהליך הוא שמר לעצמו רק את אחד מהעטים האלה, עם תדפיס הבחורה, שאם מקליקים עליו היא פתאום מפתיעה במערומיה. רוב הזמן, אגב, הוא עושה בה שימוש כשהיא במצב לבוש. יאפ, עד כדי כך טובה.


לכן לא ידעתי דבר על הפרסונה הווירטואלית שלו לפני הפגישה. לי דיווח השדכן גמול-הפורנו רק שצחי הוא בחור נאה, חביב ורב-און ששרוי במצוקה קשה. הוסיף גם שהוא מתגורר בשכונת ג'סי כהן. 
היה צריך לפתוח בפרט הזה, הרי יש לי עניין לקדם חבר'ה משם.


כשנכנסתי לכאן באותו הלילה וחיפשתי את הכינוי שמסר לי, הבנתי למה התבייש כל כך. ליד שמו- 'אספסוף מרייר'- התנוסס התואר המסגיר, המשפיל. צחי היה שולט.


לא שזה אתגר כזה גדול, כן? בעצם זה כבר די משעמם- לאורך השנים יצא לי להפוך כל כך הרבה שולטים.
רובם, אגב, נשלטים לכתחילה שהחליפו צד כשנוכחו לדעת שאין לזה ביקוש. כשקראתי את הפרופיל שלו הבנתי שצחי השתייך דווקא לסוג השני, אלה שקבורים כל כך עמוק בפנים שהם אשכרה התחילו להאמין בשטויות שיוצאות להם מהפה. בהתאם לכך, הבלוג היה מלא בטקסטים מעייפים בחוסר אמינותם, כמו:


'תזחלי, אליי, נקבה, קטנה, בולעת. אצוד אותך, בלהט'


'הכוס שלך!!!!!! יא בבא!! עוד יקבל אחת מאבא!!!!'      

   
'לא אלקק לך, זה פויה, נקבה... רק את בפה משרתת.... את הגבר!!!! ....אויה!...'
(הפיסוק עז-המצח במקור). 


נו, באמת. היום בלי להעניק אוראלי אף אחד לא ייתן לך להתקדם אפילו משבצת בעולם הזה.
קלירלי, זיהיתי, הבחור תקוע, ממולכד. מצד אחד, הוא ממש מתחנן לאיזו סטירה שתיישר אותו. מצד שני, עטה על עצמו כל כך הרבה מסכות שאי אפשר בכלל לקבל גישה ללחי.
למרות זאת החלטתי שאלך על זה. רחמיי נכמרו על המסכנצ'יק. ומה לא עושים בשביל ילדי ג'סי כהן. 


-----


רבים השולטים שנוטים להצדיק את הסטייה שלהם, את סוג הקשר שהם מחפשים ואת מבנה הנפש שהם מנסים לכפות על הנשלטות שלהם, באמצעות מושגים שיכולים, לכאורה, לתת לכל העניין נופך של אמינות, מן דטרמיניזם חלול. לכן הם הולכים על נרטיב ה'טבע'. בטוח שכבר יצא לכם לשמוע גרסאות כלשהן לאקסיומה הזו:

אני אהיה כזה כי אני כזה, את תהיי כזו כי את כזו, ואז נעשה זה וזה, כי זה זה.

לא מאד קוהרנטי, אך יעיל בצורה מפתיעה. צריך, ידעתי, להפוך את הסלסלה על פיה. להרחיב לו את מערכת המושגים בדרך הכי אלימה שיש, כפי שפוקו כבר מצא ותיעד: הבניית שיח. יאמ.


-----


- "ציידים לקטים, מכיר?" 
בטח מכיר, קרא יובל נוח הררי. חייך בערמומיות וענה לי מיד, בלי להתבלבל:
-"אני צייד. זה הטבע שלי". 
חייכתי באמפתיה. מכאן אפשר רק לעלות. מיהרתי להבהיר:
-"נהה. אתה לקט".
צחק בקול גדול. זו הרי עבודה לנקבות.    


עוד נראה.

 


בפגישה הראשונה הכנתי לו סטייק מושלם, מדמם. נראה כמו חיה פצועה. צחי בהה בצלחת בתאווה בלתי מהוסה.
- "גבר אוהב. גבר רוצה. יצוד" חרחר לעומתי, נוטף ריר ופרה-קאם.
- "גבר יחפש יפה יפה, ואז גבר יוכל לאכול",  קראתי תיגר על הפרדיגמה, אבל תוך שימוש בשפתו המוגבלת, בעודי מחביאה לו את הצלחת קלות. כשהכל היה מוכן שלחתי אותו: "לקט!".
בשעה שטרף את הסטייק בפינת החדר כבר התחיל להבין שמשהו שונה כאן, ולצד המבט המרדני והמבולבל על פניו, זיהיתי גם זיק של תקווה בעיני הילד העני שלו. זו הייתה ההתחלה.

 


-----
 לאורך התקופה שלנו יחד צחי למד הרבה, רכש מתינות, ענווה, קשב. מערכת המושגים שלו השתנתה לחלוטין. עברנו את כל הדרך: מחלבונים מן החי עד לפירות קלים, מזינוק אימתני ומשולח רסן עד לשיטוט מתון ברחבי הסלון, לשיתוף פעולה. למילים.

 

בפגישה שהתקיימה בתום החודש שהקצבתי למשימה, עמדנו בפני השלמת התהליך. החדר היה אותו חדר, האנשים לכאורה אותם אנשים, אבל הדיספוזיציה הייתה שונה לחלוטין. התרגשתי, כמו בכל מעמד כזה: הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלנו.
לאחר חצי שעה של ליקוטים ממסתורי הבית, נטלתי בקצות אצבעותיי ענב-דם בודד מסלסלת הקש של צחי, כשמבטו של הנער עוקב אחריו, מהופנט, נכון לחפש ולמצוא.
התיישבתי מולו, פושקת רגליי בטקסיות הראויה והחדרתי פנימה, קלות. היה כולו נוטף ריר ופרה-קאם בזרזיף מקוטע, כשהצטווה בפעם האחרונה: "לקט!".

 

 



 


היום הוא נשלט על חלל. על לא דבר.