שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעת ומשמעות

כולם בשביל אחת ואחת בשביל כולם
לפני 6 ימים. שבת, 12 באוקטובר 2019, בשעה 11:54

והאירוע החמישי בחשיבותו אירע- איך לא- בגן הילדים. 

בחצר של גן שושנה(-שן-זהב) בחולון של שנות התשעים הייתי ידועה כמלכת ארגז החול. מבין כל הגילדות של החצר, זו אחת הנחשבות. זה עיסוק רציני. 
לא כמו הסהרוריות שמשחקות ב'נדמה לי' והן לרגע פיה וברגע הבא פרח, מרחפות בחצר ללא תיאום ביניהן, או הגיון;
לא כמו חבורת הכדור שבה ילדים צעירים נדרשים לראשונה להתקוטט ביניהם ולכפות חוקים שרירותיים זה על זה כדי להוכיח את עצמם;
לא כמו הבנות החלושות שמנסות נואשות לסחוב בובות מתוך הגן החוצה כדי לייצר לעצמן איזו קביעות מנחמת; 
לא כמו גולשי המגלשה הרפיטטיביים ורפי השכל.


לא.
בארגז יש חומר, יש תהליך, יש תכלית.

ובארגז יש גם מחירים.

החול דובק בך, נכנס לך בין האצבעות של הרגליים. גורם לך להרגיש כאילו את הולכת על נייר זכוכית למשך כל היום, גורר נזיפות ממבוגרים. אבל אותנו זה לא עצר.


כל יום היינו פותחים לנו מפעל קוביבות קטן, חופרים מערות או מחפשים מים במעבה האדמה, או בונים מגדלים לגובה. האפשרויות כמעט אינסופיות.
ואני ידעתי הכי טוב, היה לי סיי על מי משתתף, איזה תפקיד מיעדים לכל אחד מהילדים, על חלוקת דליים וכפות. מה גם שהייתי היחידה (!) שהייתה חמודה מספיק כדי לשכנע את שושנה-שן-זהב להוציא לחצר קצת מים. שלטתי בהכל.


באופן טבעי הרבה ילדים רצו להיות מס'2 שלי, התחנפו או ניסו להראות כוח ומסוגלות. היה ילדון אחד, מתןתן, ילד אפרוחי וקצת משובש, עם עיניים גדולות. הוא תמיד הביט בי מהצד, בשקט. אף פעם לא לחץ או ביקש, או הציע. אותי זה קצת הלחיץ כי לא הבנתי מה שיטת הפעולה שלו, למה הוא יושב כל הזמן על סף הארגז ובוהה בי. הוא לא רצה את הכף הצהובה ולא רצה לשפוך מים לתוך הדלי ולא רצה להפוך אותו לעיניהם המשתאות של כולם. רק לשבת ולהביט. 


יום אחד הצלחנו סוף סוף לחפור בור גדול מספיק בשביל שאוכל לשכב בו כאילו אני מתה. בדיוק כשכולם הספידו אותי, שושנה-שן-זהב החליטה לקרוא לנו לחזור פנימה לריכוז. הרי יותר מכל אהבה לשמוע את עצמה מדברת.
 
הייתי ילדה טובה סך הכל אז מיהרתי לסיים את המשחק וקמתי לתחייה כמו כל אל ממוצע ונחפזתי לכיוון הכניסה. בבואי להיכנס לגן שושנה עצרה אותי על הסף וציקצקה. הייתי מלוכלכת מדי. ילדים עברו אותי ונכנסו וראיתי בתסכול את כל המקומות הטובים נתפסים ואני הייתי תקועה שם. רק ניסיתי להתנער כמה שיכולתי, מפרכסת בדחיפות, מתנגבת ומחככת את בגדיי על המגלשה הלוהטת. אבל החול דבק בי, לא יצא. 
לבסוף רק מתןתן עוד נשאר מאחור, המשיך להביט בי מהצד במין מבט חומל, יודע כל, מעצבן. התעצבנתי. 
"מה?!" שאלתי אותו, אחת ולתמיד, רושפת ומתנשמת. 
הוא לא אמר מילה, רק הושיט יד והוביל אותי לחדר השירותים, אליו לא הורשנו להיכנס בזוגות. אני זוכרת שהאומץ הרשים אותי. הוא סגר אחרינו את הדלת והתחיל לעבוד. טפח, ניקה, ניער, העביר אצבעות בשיערי, במין רוך ומקצועיות מפתיעה.
ואז, באותה רצינות ובהתרגשות גוברת התיישב על רצפת השירותים וחלץ לי את הסנדלים כמו תובע לעצמו פרס, הביט בי, ישיר ועמוק, אחז את כפות הרגליים שלי במרחק אפס מפניו והחל מנקה באצבעותיו העדינות את הרווחים בין הבהונות שלי, כל כך היטב. אני הרגשתי כאילו מעולם לא הייתי יותר נקיה. 


מאז אותו היום המשחק השתנה, ארגז החול הפך ממטרה לאמצעי, ורק חיכיתי שזמן החצר יסתיים ואוכל להרגיש ככה שוב.

לפני שבוע. שבת, 5 באוקטובר 2019, בשעה 19:10

בהמשך למניין הרגעים המכוננים שעצבו אותי להיות הדומינה המהוקצעת שאני היום, הייתי רוצה לחלוק אתכם גם את מס' 3. 


ראשית הסתיו עבורי הוא זמן לחנוך שלושה דברים: 
פתיחת עונת ציד הקרמבו (בטעם וניל בלבד, כמובן), 
מגפיים חדשות שקניתי בסייל דאשתקד 
ונשלט תורן קטן שקושר הכל יחד.


הטקס מתבצע בסלון ביתי ואורך דקות ספורות. 
הנשלט תוחב מטלית לצווארון חולצתו, נוטל קרמבו אחד ומקלף אותו בזהירות. לסיום ההכנות הוא כורע על ברכיו ומצמיד את אחת מלחיו לרצפה ואז מניח מולו את הממתק הנחשק. 
ממקומו כעת הוא יכול לצפות ברגליים שלי בשעה שאני מחדשת  את מגפיי ומתחילה להתהלך בהן, לשבור אותן לצורתי.
אפשר לשמוע את נשימתו קצרה והולכת כשאני מתקרבת אליו ונעצרת קצת לפני הקרמבו, מרימה את רגלי הימנית ובהתרגשות שלא נופלת מזו של חתן בחופתו, בבת אחת, מועכת בעקב מגפיי את כיפת הקציפה מצופת השוקולד. 
אחר, בנקישת אצבע, הוא מוזמן להסתער.


אני בדרך כלל בוחרת את המועמד בצורה אקראית כמעט- הרי הפונקציה היא פשוטה, ממוקדת, והאינטראקציה מינמילית. בימים האחרונים אספתי לי לצורך העניין איזה נשלט מקופת החולים כשהלכתי לעשות בדיקות שגרתיות. ככה- מקרי, תכליתי. נתקלתי בו חזיתית בצאתי מהמעבדה אחרי שהפקדתי את בדיקת השתן שלי. הוא נראה לי בדיוק מתאים במבטו המושפל, נחוש ומבולבל בעת ובעונה אחת.


מאוחר יותר, בעוד התורן הקטן מצחצח את סולייתי בשקיקה ואני מהרהרת בהחלטתו השגויה להתחיל משברי העוגייה ולא מהקצפת, הוא מרים לרגע את לחייו המלוכלכות והעיניים שלנו נפגשות. 


בום. 


בבת אחת נזכרת במתי שהפנים הנזקקות האלה היו מתחתיי בפעם הראשונה, כל-כך כל-כך מזמן. מבטו, נבוך וסוער בעת ובעונה אחת, מסגיר שגם הוא זוכר בדיוק.


זה היה ערן (במלעיל) מט'2!!!!1 
לא ראיתי את הבן אדם איזה עשור. הכל בו השתנה חוץ מהמבט הזה, הכמה. סיפרו שהוא עזב את חולון לחפש משמעות קיומית בעיר אחרת. תמיד היה אפס כזה, מיסגיידד. ועכשיו חזר שוב בדיוק לכאן, לנקודת ה'דרך צלחה'.


ערן היה מושך-צמות סדרתי. הבנים היו מתפעלים ממנו כי היה בוחר לו דווקא את מלכות הכתה, שרובן היו צווחות ומצחקקות לנוכח הצקותיו. אותי זה היה מעייף, וכמה שלא השתדלתי לכפכף אותו חזרה, להוריד לו איזו צ'אפחה, ללעוג לו מול כולם, למשוך לו באף בצורה משפילה, הוא רק היה חוזר לעוד ועוד.


אז פעם באיזה מפגש לילי של המקובלים אצל זיוה הנותנת ראינו כולנו איזה סרט מפחיד ונרדמנו משעמום כי ממילא החיים עצמם הפחידו אותנו יותר מהכל. אני נזלתי לי על הספה וערן התמקם על הרצפה מתחתיי. הוא היחיד שהיה נראה עירני. 
בחולון של לפני עשור לא הייתה הרבה מודעות וכששהורים של זיוה הנותנת חזרו הביתה ממה-שהם-לא-עשו-שהיה-כל-כך-סוער-וקולני בביתם של השכנים מובשוביץ הם עלו לישון וכיבו את כל האורות בסלון, בלי להעיר את החבר'ה ולשלוח אותנו הביתה, בלי להציע לנו איזה טרמפ, בלי איזו חביתה של ערב. כלום. 


אני התעוררתי באיזה שתיים בלילה, כולי מבולגנת, מנסה לסדר את החצאית הקצרה שלבשתי ולהיזכר איפה אני ולמה. ואז ראיתי את העיניים של ערן נוצצות מתחתיי, פקוחות לרווחה. ככה בהינו זה בזו דקות מספר, אני על הספה והוא על הרצפה. ואז, לאט לאט ערן התרומם. מבלי להתיק את מבטו הוא הושיט ידו, לקח את אחת מכוסות המים המונחות על השולחן והניח אותה באיטיות על ידית הספה. בלי צל של חיוך דבילי שהיה נסוך בדרך כלל על פניו, הוא אחז בזרועי ברכות והכניס את ידי לתוך כוס המשקה עד שהיא שקעה פנימה.
אני זוכרת שחשבתי 'כולם הרי יודעים שזה מיתוס, זה לא באמת עובד'. מכל האפשרויות שעמדו לפניו מול חבורה של חברים מנומנמים, דווקא בזה הוא בוחר? זו הייתה המתיחה הכי טיפשית שיש, ובעיקר, שנינו היינו ערים לחלוטין כך שגם אם היה עולה בי איזה צורך יכולתי בקלות להתאפק. 
למרות כל זה, ברצינות תהומית, בחרדת קודש, ערן חזר למקומו על הרצפה. כשפרס את פניו במיקום אסטרטגי תחתיי ופער את פיו קלות בציפייה, היה זה המבט המטמטם הזה, ולא כוס המים, שנסך בי תחושת כוח משכרת ושגרמה לי להרפות ולהרוות את צמאונו. המראה הזה שלו מלקק את הנוזל החמצמץ... פאק.
מעולם לא דיברנו על כך מאז, אבל הערב ההוא חזר אליי שוב ושוב בשנים הבאות, דגדג אותי לחפש עוד רוויות כאלה.


כשנזכרתי בכל זה בשעה שערן הבוגר מסיים להבריק את סוליית מגפיי לקראת ערבי הסתיו החולוניים, משהו הטריד אותי פתאום. התחלתי לחשוש. אולי לא היה זה צירוף מקרים שנתקלתי בו באותו היום, בדיוק אז ושם. הוא יכל, הרהרתי בחרדה הולכת וגוברת, להתגנב ולהיכנס למעבדה אחריי. 


"ערן", קראתי לו ואחזתי בשערו הקצר בידי הקפוצה (פניתי אליו במלרע, כי אנחנו כבר מבוגרים). מבטו היה מעורפל מעונג אבל אמר בושה ואשמה. סטרתי ללחיו הדביקה כדי לעורר אותו, וקיוויתי שאני טועה כי לא היה לי שום חשק לחזור לקופת החולים. לצערי נראה היה שהוא יודע מה אני עומדת לשאול. 
השפיל מבטו, הנהן חרישית והראה לי את מבחנת השתן שגנב והסתיר בתיקו, כעת ריקה. האיש היה מכור. 
"בכל תל אביב" אמר לי, עיניו נוצצות "אין לאף אחד את איזון הpH שיש לך". 
זה לא תירוץ. 

שלחתי אותו החוצה ללא מילים, בלי להציע לו עוד משהו לשתות. כלום. אצלי הוא גמר, חשבתי לעצמי כשניקתי את השפיך מהרצפה.

 

לפני 4 שבועות. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 11:28

האם יכולתי לתת לכם משהו אקטואלי, ברוח השבוע הזה, כמו למשל את הסיפור על סדרת הסשנים שערכתי לחברי סניף הליכוד המקומי בסימן חמשת המ"מים של ז'בוטיסקי (ועוד אחד שהוספתי)? כמובן.
האם יש לי סיפור מוצלח על קואופרטיב קינקי שהקמתי עם בוגרי תנועת הנוער של מפלגת הפועלים בעירנו הנאה (שמתגלים בסיטואציות כאלה כקפיטליסטים ביותר, אגב)? ובכן, קשה לבחור רק אחד. 
והאם! הצלחתי בעבר להחתים פעיל בכיר במפלגה השלישית הגדולה בישראל (כרגע), על חוזה עבדות (עם נגיעות גזעניות קלות, לספייס) שכלל מסמך הבנות לפיו חולון אף פעם לא הייתה וגם לא תהיה חלק ממדינת עמו? יאפ. עוד תראו איך חולון תעמוד איתנה על תלה אחרי שכל העסק יתמוטט. 


במקום זה, אני רוצה לספר לכם על סבתוש, וזה לבקשת אחד האוהדים המתמידים והיקרים כאן בבלוג. 
מן הידועים הוא ששליטה נשית מדלגת דור. אמא שלי, למשל, היא פחות או יותר שפחת בית מרצה, אבל סבתוש, הו. לכאורה הייתה אישה שברירית וחולנית, אך אנשי חולון, שהם בעלי איכויות של נייר לקמוס, ראו אותה כפי שהייתה באמת: חזקה מאין כמוה, ושאפה אמתית. היא שלטה ביד רמה.
 
הסיפור המשפחתי שלנו עם הסגולים, חברי קבוצת הפועל חולון, התחיל בעצם איתה.


בשנת 59', כשחולון עלתה לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל ועמדה להתחרות בהפועל תל אביב, היה מעמדה ותפקידה של סבתוש בקבוצה כבר מבוסס. אני לא מוצאת את המילה המתאימה למי שמשמשת כמנטורית, אם רוחנית וקמיע בבת אחת.

איך שהייתה מגיעה למגרש היו כל השחקנים מזדקפים, זה היה כאילו היא הפכה אותם לגבוהים יותר, וטובים לעין שעור. 
כשסבתי הייתה שם, ידעו כולם, השחקנים הצליחו לכבוש סל אחר סל, בכל מקום ובכל זמן ונגד כל מי שרק יבוא. נוכחותה כמו גילמה את הווית הכרך הממריצה, מלאת הבטחון והחיות. היא נשאה איתה את חולון. 


מסיבה זו, כשהגיעה ההצעה הפחדנית של הפועל-ווראבר להחליף את מיקום המשחק לא הייתה שאלה בכלל. הסגולים שלנו לא חששו ולא היססו למכור לאותם ברברים מן הצפון את הזכות לשחק במגרש הבית שלהם בחצי הגמר. הנזיד שהתקבל בעבור הבכורה המזוייפת הזו היה מאה לירות, באמצעותם בחרו השחקנים לתפור שמלת משי סגולה נהדרת עבור האלילה שלהם, סבתוש, אז נערה חייכנית (הגם שמעט חולנית) יפת תואר, עם מותני בקבוק ושדיים מתכדררים. כל עוד הייתה שם, הרגיעו כולם זה את זה, הניצחון מובטח.

 


אך ביום המשחק אמור להתקיים, לא עמד לה כחה. נשארה להתאושש ממחלתה בחדרה. הו, הבהלה. 


שעות ספורות לפני המשחק ערכו הסגולים, כעת חלשלושים ושפופי קומה, ישיבה בהולה והיסטרית בה הוחלט ברוב קולות להבריז מהמשחק. פרנסי חולון שדיבררו את המאורע בחכמה דאגו לכל השאר והצליחו להגיש ערעור על הנצחון הטכני של האויב, בטענה השקרית שהשחקנים כלל לא נתנו את הסכמתם להחלפת המגרש. שקר לבן. הרי את השמלה הסגולה קנו חברי הקבוצה בעצמם בתמורה לייתרון הביתיות, חסר החשיבות תודות לסבתוש, וזאת כאמור ביודעין, מלכתחילה.  


לאחר כחודש אף התבררה שהשמלה (היקרה בצורה שערורייתית) הייתה ההשקעה המוצלחת ביותר שיכלו לבחור בה. 


בכל מקרה, השקר עבר היטב. אם תחפשו בארכיונים הרלוונטיים תוכלו לראות את הדברים מתועדים בעיתונות בצורה זו. פתיים.
ביום המשחק החוזר, בשלהי חודש אפריל, קמה סבתי ממיטת חוליה, אספה את כוחותיה ויצאה את ביתה ואת עירה במטרה לחזור כמנצחת. זו ההזדמנות היחידה, היא ידעה, אבל מעולם, הרי, לא הזדקקה חולון אלא להזדמנות אחת. 


המשחק התקדם בצורה מתוחה למדי. השחקנים היו עסוקים בבריאותה הרופפת של סבתוש. הם נלחמו בעוז אך לכל מי שנכח היה ברור שהם ממאנים להתנחם. על כל סל שקלעו האדומים, השיבו להם הסגולים קליעה אחת אפיים, אבל סבתוש לא הייתה מרוצה. לא זו רוחה של חולון, לדשדש אחר אחרים, להשוות הישגים בדוחק. בכל הוויתה היא דרשה מהם להוביל, להתעלות. זה לא היה שם. 


כעסה מאד. 
ברגע האחרון בחרה לקום ולעשות מעשה. בכוחותיה הדלים הסירה את תחתוניה והתקדמה אל המושבים שמאחורי סל האויב, מנקודה זו יכלו שחקנינו לראות אותה.


רק מעטים הבחינו במהלך העניינים שקדם לקליעת שבעת הסלים הנוספים שהכריעו את המשחק בדקות האחרונות. כשסבתי עליה השלום פישקה את רגליה קמעה-קמעה, ומעלה-מעלה הפשילה את שמלת המשי הסגולה, הנהדרת, התחלף מבטם האבוד של הסגולים. הם מצאו את תכליתם. הם זיהו את ביתם. בכזו עזות התמקדו במבושיה - גאוותם - שום דבר כבר לא הסיט אותם מהמטרה, כלום לא בילבל. הוויתם, רצונם, תכלית קיומם באותם רגעים מכריעים הייתה אחת: להשחיל. 
במפגן מהמם של סובלימציה ביתק הכדור הלוהט את הסל הגמיש, שוב ושוב ושוב ושוב. 

 


ופעם הייתה סבתוש יושבת ראש קלפי. העומסים היו עצומים. האנשים השתהו מאד מאד, אגנם חשאי מאחורי הפרגוד ועיניהם מציצות מבעדו בניסיון ללכוד את מבטה. בעת פתיחת המעטפות לא הייתה ברירה אלא לפסול כ- 34% מהקולות. הם לא היו במצב, קריא. 

לפני חודש. ראשון, 8 בספטמבר 2019, בשעה 12:58

בהתעסקות עם אנשים, המיומנות הכי חשובה שאפשר לרכוש היא קטלוג הלקסיקון של הבנאדם, זיהוי סוגי השיח שהוא מושפע מהם, הבנת השפה הפנימית שמניעה אותו, מערכת המטפורות שהתקבעה לו בתוך הקופסה. כשיודעים איך לנווט בתוך השדות הסמנטיים של מי שעומד מולך, השמים הם הגבול. 


----  


צחי זע באי נוחות לכל אורך שיחת האינטייק שלו, כאריה הלכוד בכלוב שקטן ממידותיו. אני הייתי רכה ומכילה, הוא היה קשוח ומתגונן. הדינמיקה הזו הגיעה לשיאה כשביקשתי ממנו שיזדהה בפניי, באופן וירטואלי.
צחי, אתם מבינים, הגיע אליי באולד פאשן וויי, דרך נשלט-חבר שהמליץ עליי בחום, כמי שיכולה לחולל שינוי אמיתי בחיי האפסים שלי. למשל את הממליץ גמלתי מפורנו, כמעט לגמרי. בסיום התהליך הוא שמר לעצמו רק את אחד מהעטים האלה, עם תדפיס הבחורה, שאם מקליקים עליו היא פתאום מפתיעה במערומיה. רוב הזמן, אגב, הוא עושה בה שימוש כשהיא במצב לבוש. יאפ, עד כדי כך טובה.


לכן לא ידעתי דבר על הפרסונה הווירטואלית שלו לפני הפגישה. לי דיווח השדכן גמול-הפורנו רק שצחי הוא בחור נאה, חביב ורב-און ששרוי במצוקה קשה. הוסיף גם שהוא מתגורר בשכונת ג'סי כהן. 
היה צריך לפתוח בפרט הזה, הרי יש לי עניין לקדם חבר'ה משם.


כשנכנסתי לכאן באותו הלילה וחיפשתי את הכינוי שמסר לי, הבנתי למה התבייש כל כך. ליד שמו- 'אספסוף מרייר'- התנוסס התואר המסגיר, המשפיל. צחי היה שולט.


לא שזה אתגר כזה גדול, כן? בעצם זה כבר די משעמם- לאורך השנים יצא לי להפוך כל כך הרבה שולטים.
רובם, אגב, נשלטים לכתחילה שהחליפו צד כשנוכחו לדעת שאין לזה ביקוש. כשקראתי את הפרופיל שלו הבנתי שצחי השתייך דווקא לסוג השני, אלה שקבורים כל כך עמוק בפנים שהם אשכרה התחילו להאמין בשטויות שיוצאות להם מהפה. בהתאם לכך, הבלוג היה מלא בטקסטים מעייפים בחוסר אמינותם, כמו:


'תזחלי, אליי, נקבה, קטנה, בולעת. אצוד אותך, בלהט'


'הכוס שלך!!!!!! יא בבא!! עוד יקבל אחת מאבא!!!!'      

   
'לא אלקק לך, זה פויה, נקבה... רק את בפה משרתת.... את הגבר!!!! ....אויה!...'
(הפיסוק עז-המצח במקור). 


נו, באמת. היום בלי להעניק אוראלי אף אחד לא ייתן לך להתקדם אפילו משבצת בעולם הזה.
קלירלי, זיהיתי, הבחור תקוע, ממולכד. מצד אחד, הוא ממש מתחנן לאיזו סטירה שתיישר אותו. מצד שני, עטה על עצמו כל כך הרבה מסכות שאי אפשר בכלל לקבל גישה ללחי.
למרות זאת החלטתי שאלך על זה. רחמיי נכמרו על המסכנצ'יק. ומה לא עושים בשביל ילדי ג'סי כהן. 


-----


רבים השולטים שנוטים להצדיק את הסטייה שלהם, את סוג הקשר שהם מחפשים ואת מבנה הנפש שהם מנסים לכפות על הנשלטות שלהם, באמצעות מושגים שיכולים, לכאורה, לתת לכל העניין נופך של אמינות, מן דטרמיניזם חלול. לכן הם הולכים על נרטיב ה'טבע'. בטוח שכבר יצא לכם לשמוע גרסאות כלשהן לאקסיומה הזו:

אני אהיה כזה כי אני כזה, את תהיי כזו כי את כזו, ואז נעשה זה וזה, כי זה זה.

לא מאד קוהרנטי, אך יעיל בצורה מפתיעה. צריך, ידעתי, להפוך את הסלסלה על פיה. להרחיב לו את מערכת המושגים בדרך הכי אלימה שיש, כפי שפוקו כבר מצא ותיעד: הבניית שיח. יאמ.


-----


- "ציידים לקטים, מכיר?" 
בטח מכיר, קרא יובל נוח הררי. חייך בערמומיות וענה לי מיד, בלי להתבלבל:
-"אני צייד. זה הטבע שלי". 
חייכתי באמפתיה. מכאן אפשר רק לעלות. מיהרתי להבהיר:
-"נהה. אתה לקט".
צחק בקול גדול. זו הרי עבודה לנקבות.    


עוד נראה.

 


בפגישה הראשונה הכנתי לו סטייק מושלם, מדמם. נראה כמו חיה פצועה. צחי בהה בצלחת בתאווה בלתי מהוסה.
- "גבר אוהב. גבר רוצה. יצוד" חרחר לעומתי, נוטף ריר ופרה-קאם.
- "גבר יחפש יפה יפה, ואז גבר יוכל לאכול",  קראתי תיגר על הפרדיגמה, אבל תוך שימוש בשפתו המוגבלת, בעודי מחביאה לו את הצלחת קלות. כשהכל היה מוכן שלחתי אותו: "לקט!".
בשעה שטרף את הסטייק בפינת החדר כבר התחיל להבין שמשהו שונה כאן, ולצד המבט המרדני והמבולבל על פניו, זיהיתי גם זיק של תקווה בעיני הילד העני שלו. זו הייתה ההתחלה.

 


-----
 לאורך התקופה שלנו יחד צחי למד הרבה, רכש מתינות, ענווה, קשב. מערכת המושגים שלו השתנתה לחלוטין. עברנו את כל הדרך: מחלבונים מן החי עד לפירות קלים, מזינוק אימתני ומשולח רסן עד לשיטוט מתון ברחבי הסלון, לשיתוף פעולה. למילים.

 

בפגישה שהתקיימה בתום החודש שהקצבתי למשימה, עמדנו בפני השלמת התהליך. החדר היה אותו חדר, האנשים לכאורה אותם אנשים, אבל הדיספוזיציה הייתה שונה לחלוטין. התרגשתי, כמו בכל מעמד כזה: הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלנו.
לאחר חצי שעה של ליקוטים ממסתורי הבית, נטלתי בקצות אצבעותיי ענב-דם בודד מסלסלת הקש של צחי, כשמבטו של הנער עוקב אחריו, מהופנט, נכון לחפש ולמצוא.
התיישבתי מולו, פושקת רגליי בטקסיות הראויה והחדרתי פנימה, קלות. היה כולו נוטף ריר ופרה-קאם בזרזיף מקוטע, כשהצטווה בפעם האחרונה: "לקט!".

 

 



 


היום הוא נשלט על חלל. על לא דבר. 

לפני חודש. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 08:35

אז, בשנים שחייתי על הקו, החלטתי לקחת את בנג'י לכנס השיבארי בטורונטו. הוא התרגש מאד שבחרתי דווקא בו. מיהרתי להבהיר לו שאני הולכת בעיקר בשביל החבר'ה. זה פחות מקובל בפאמדום, להתעכב על סוג הקשר וזווית התלייה, ואני הרי לא איזו מהפכנית. בן היה, דווקא, אבל מי סופר את בן. הוא שם רק על תקן אובייקט נאה. 

את לוסי ואת הנשלט השתקן והמרופט שלה פגשנו באחת הסדנאות והיה קליק מיידי. היה בה משהו מוכר. כולם מסביבנו היו כאלה סאחים, עומדים ומרכיבים קשירת ראווה במשך איזה ארבעים דקות, רק כדי להתיר את הנשלטת בעשר הדקות האחרונות לשיעור.

באיזשהו שלב במהלך הטקס המייגע הזה פונה אליי לוסי, מבואסת כולה, שואלת מתי כבר יהיה כאן קצת סקס ושיגועים. הסברתי לה שרק בלילה. הסמי זקפות של השולטים מסביב לא מהוות הבטחה לאיזה אקט מעניין, אלא רק מעידות על עזותה של תחרות התרנגולים וקרקורי הטסטוסטרון סביב עסקי החבלים. כמה התאכזבה, היא הייתה בטוחה שכנס בדסמ זה בייסיקלי אורגיה עצומה. נופ, הסברתי לה, אנחנו מוקפים בחנונים שמצאו תחביב לכאורה מגניב, כי הוא מערב נערות עירומות, אז הם נאחזים בו בנואשות ועוסקים בו בפדנטיות המאפיינת. 

כשהשיעור התקדם והמדריך התחיל להסתובב בכיתה נזכרנו שבן והשתקן עדיין עומדים שם אומללים, שני פרפרים שמחכים להפוך לגלמים. לקחנו איזו חת'כה חבל, ליפפנו פרי סטייל, סביב סביב, וקשרנו את שני הקצוות המשוחררים - היא בחרה בקשר שרוך בסיסי, ואני הראיתי לה את השיטה הזו של הילדים, עם אוזני הארנבת. ככה, הדגמתי עבורה, זה יוצא יפה וסימטרי, כמו סרט מתנה. היא התלהבה בעליל והבטיחה לאמץ. השתקן שלה היה אסיר תודה. לעומת זאת, למבוכתו הרבה של בן המצוחצח והממסדי, המדריך שהגיע אלינו בסוף הסיבוב התרשם הרבה פחות. הורדנו לו איזו אחת וברחנו לבופה. יש גבול, באנו להנות. 


בן שלי ישר ידע בדיוק מה לעשות. לקח הזמנות משתינו ותפעל את המרופט השתקן, להעמיס עבורנו מגשים בכל טוב, להביא לנו משקאות ולהניח את הצלחות שלהם על הרצפה, במקומן הראוי. לוסי הייתה מופתעת ומוקסמת מכמה הוא ממושמע ושירותי. בהמשך ציפתה לשתינו הפתעה נוספת. חשבתי שזיהיתי משהו מוכר במבטא והסתבר שאכן שתינו ישראליות, ומעבר לכך, לוסי הייתה מרמלה, עיר החולות הערבית. 
כטוב לבי ביין הזול ובעקבות הגילוי המרגש הזה, הצעתי להשאיל לה את בן לאיזה שבוע כשנחזור ארצה, ואני אקח את השתקן ואשפצר אותו קצת בשבילה. לוסי הייתה נלהבת מאד מההצעה, בן הסנוב הזה היה נראה קצת חושש אבל ניסה להציג חזית נאורה ומכבדת, והגולם שתק. 

למעשה, לא שמעתי אותו אומר מילה, עד אשר בא בשעריה של חולון. ציפיתי שהאוירה ה, אחרת, תיטיב עימו אבל לא שיערתי עד כמה: פרח,  פטפט, ציית בשמחה.  
לעומת זאת, היה נראה שבן לא הסתדר ברמלה. במשך כל ארבעת הימים הראשונים לחילופים היה מסמס לי ומתבכיין. העיר מסריחה וריקה, ולוסי קלולס לחלוטין, לא יודעת אפילו להשתמש בפלוגר. נו באמת, מה כבר יש לדעת, רק להתרחק מאזור הכליות. הוריתי לו להתגבר על הגעגועים ולהתמודד בגבורה. 


בינתיים אצלנו בחולון העניינים הלכו חלק. תוך שבוע השגנו את המטרה שהשולטת שלו בחרה להשתלמות הזו- עבודה על תמת בהמת המשא. קל. תוך כמה ימים למד לגעות בקול גדול, התרגל לצרוך ירוקים וכשטפחתי קלות בישבנו סחב עבורי ערימות לכל אורך סקולוב. עשה זאת בשמחה, עיניו לא שבעו מהמראות וליבו עלץ מהווית העיר השוקקת. בחור חביב סך הכל, איטי וחסר מושג, אבל משתדל לרצות. עם זאת, בתום השבוע הייתי די נרגשת להתחלף חזרה. רציתי את בן יפה העיניים בחולון והייתי תחת הרושם ששנינו מחכים לזה, הרי כה הרבה להתבכיין ולהתחנן לי בטלפון.  
מה הופתעתי לגלות, כששלחתי את השתקן חזרה ברכבת לרמלה, שבן לא חיכה לי שם ולא נראה בשום מקום על הרציף ובתחנה. הוא מעולם לא הגיע חזרה לחולון. קצת התעצבנתי, נתתי את בן בהשאלה ותוקף ההסכם היה ברור, אני לא בעניין של מתנות לאביונים, לא איזו מהפכנית. בן היה, כמובן, אבל מי סופר את בן. 


כשחזרתי הביתה ופתחתי את תיבת הדואר העניין התברר. בגלויה (מאולתרת משהו) ששלח לי מרמלה כתב לי בן שהוא מצטער, שראה את פני העוני וחווה את צער הדלות והוא פשוט לא מסוגל לחזור לחולון כאילו כלום. הזמן שלו ברמלה שינה אותו. לוסי, הוא הסביר, היא התקווה הגדולה ביותר של העיר ההיא, ובן חייב להישאר שם כדי לעזור לה להפוך להיות השולטת שהיא יכולה להיות. הם כבר הזמינו מקום בקורס השיבארי למתחילים והוא מתכוון לעשות את התהליך הזה איתה. והוא מודה לי, לי ולחולון, שהכנו אותו לקראת השליחות הזו. 

 

 


ההזדמנות לנקמה הגיעה בסוף, בלי שתכננתי. כעבור כמה שנים פקדתי שוב את כנס השיבארי המדובר בטורונטו. כשנכנסתי לאחד הקורסים לחפש לי קפה ומאפה נדהמתי- מי היו המדריכים המדופלמים אם לא לוסי, לבושה לטקס ממסדי מכף רגל ועד ראש, מחייכת חיוך מרצה ומחכה לפקודות, ובן המהפכן, תלוי הפוך באוויר וקשור באופן מסובך להכעיס, עלאק אסתטי. לוסי הייתה באמת קלולס. היא רק החזיקה את הפלוגר שלה ונראתה יפה, גם אם קצת משועממת. אפילו השתקן המרופט היה שם, השתופף על ארבע כמו איזו בהמת מסע מובטלת, מחזיק איזה חת'כה חבל ומחכה להוראות. היה זה בן שניהל את ההופעה, חילק את הפקודות והעביר בפועל את השיעור. טוב ויפה. 
ניגשתי אל השתקן, שלא באמת הופתע לראות אותי, שכן יצורים כאלה זוכרים תמיד את מי שאילף אותם. טפחתי קלות בישבן שלו ושלחתי את בהמת המשא שהוא לסחוב את כל הגרביים מכל הנשלטות. לשמחתי הוא הבין את משחק המילים, הלך וגנב.
 
התגובה הייתה מיידית וצפויה. הנשלטים שהיו נוכחים בשיעור איבדו לחלוטין את הריכוז והמוטיבציה למראה הנשים העכשיו יחפות, והלכו להתכנס סביבן, מסונוורי תשוקה. כתוצאה, הדומים והדומיות התחילו להתעצבן ולהתלהט, כולם נעשו חרמנים מאד. האורגיה ההמונית התחילה באופן כמעט מיידי. לוסי הנלהבת בעליל נטשה עמדה והצטרפה לחגיגה, הרי - התזכרו?- זה כל מה שהיא אי פעם רצתה. בן ניסה להשתלט על המצב, לקרוא לכולם לחזור לעמדות ולהמשיך ללפף, אבל מי סופר את בן. הוא היה סתם איזה איש מהפכן, יפה להפליא, תלוי וכבול באופן מסובך למדי. הלכתי לעזור לו להתיר את הקשר אבל בדרך לקחתי את הפלוגר מלוסי. חשבתי שאנצל את ההזדמנות לעורר בו קצת, מוסר כליות.

 

 

לפני חודש. שבת, 24 באוגוסט 2019, בשעה 10:32

חולון היא עיר הילדים, אנד יט השעון הביולוגי שלי אף פעם לא מתקתק לי באוזניים. מדי פעם חשוב לי לברר עם עצמי למה, האם אני אכן פשוט מגניבה מכדי להילחץ, או שמשהו בדחף האבולוציוני הזה שלי משובש.

כדי לבדוק איפה אני עומדת, אני נוהגת בצורה הכי פשוטה והגיונית שאפשר להעלות על הדעת. אם זו הייתה סדרה ניינטיזית הייתי בטח גוזרת על עצמי לטפל בביצה או בשק קמח למשך שבוע, אבל זו המאה ה21 ואני הרי בעלת אמצעים. אז כל איזו תקופה אני עושה קצת MDlb, לוקחת לי איזה ילדון וככה, מגדלת אותו קלות.

בכוונה אני פונה לטוטאליים ביותר. החבר'ה עם אוסף המוצצים ופטיש החיתולים וכל החבילה הריחנית הזו. עכשיו, חשוב להבין שמדובר באנשים רציניים מאד, כאלה שאוהבים לקחת את הדברים לאקסטרים. זה לא כמו החיים הטובים של הDaddy Doms  עם הבחורונת החמודה שתהיה כזה -

 

"אדוני, היום אני ילדה בת 15, בוא נלך לקניוןןן ונזדיין בשירותיםםם. 

בעצם, אבוש, אני גורונת. אחרי שנזדיין בוא נקנה לי קולר. אבל רק ורוד. 

אין ורוד אז אני בעצם פרח היום. אבא שלי גנן. תשקה אותי, אבל לא בקטע של פיפי. וואף". 

(בינינו, כל עוד היא נאה, לא תהיה לך בעיה להתיישר לפי הגחמות האלה).

 

לא, להיות Mommy Dom זה עסק קצת יותר רציני. החבר'ה האלה עקביים פחד, רק תן להם פיפי. תאפשר להם להיות תינוק והם ישארו בדמות במשך שעות, לפעמים ימים. ישכחו את עצמם בתוך התפקיד. ירבצו לך בלול כל היום, יבכו בלילות בגלל השיניים, יתלכלכו בחדווה בכל נוזל גוף שהם מסוגלים להפיק, יינקו ממך עד שהפטמות שלך יאבדו תחושה. זה קשוח, זה לא לכל אחת.

אבל ככה גיליתי, בכל פעם שעלו בי הספקות, שאני די מצוינת בזה. אני עושה את זה היטב, את הקימות באמצע הלילה, את המעבר למוצקים, את הבייבי מוצרט, את הגמילה, את הקצת-יין-על-קצה-האצבע-שלי-שימצוץ-ויירדם, יו ניים איט. אני מגדלת אותם למופת, להיות עורכי הדין (על פי רוב) שהם כבר.

רק מה, לא עושה חשק. לאו דווקא בגלל הבייבי-סטאף. הקושי שלי מתחיל כשהם נכנסים לגיל ההתבגרות.

למשל האחרון שלי, בחור חכם, בליטיגציה מסחרית. קרחת קטנה, כרס סמלית. גרוש+2. לכאורה היית חושבת נורמטיבי, מבין עניין שרק צריך להשתחרר קצת. אז לא. אולי הילד הכי בעייתי שהיה לי.

הם גדלים כל כך מהר, בתוך החודשיים שלקח לו להגיע מגיל 9 חודשים לבר מצווה, מה לא היה לי איתו. התעקש על אטאצ'מנט פרנטינג, נצמד אליי עד איזה גיל 5; ואז בגיל 8 סדרת טיפולים עם קלינאית תקשורת שתעזור לו להיפטר מהש' השורקת; כשהיה בן 9 סינג'רתי איזה עבד-יזיז (איכותי, מסור, ובן עשרים ובמבה) שהיה לי, ידידיה, שיעזור לו קצת עם הבעיטות של הכדורגל, אפילו תודה לא אמר; בגיל 10 נהיה לי פרחח (חושדת שהבן שלו היה השפעה רעה) שבר את הזרת כשנפל מהסקטבורד, בכה לי במיון כל הלילה; בגיל 12 כשהתחיל יישור שיניים, איבד את הפלטה שלו איזה שלוש פעמים. לא רוויתי נחת.

 

לילה אחד חיכיתי וחיכיתי שיצור איתי קשר כדי שאשים אותו לישון בשעה נורמלית, בזמן שהלשון של ידידיה מנעימה את זמני, עובדת שעות נוספות. פתאום בעשר בלילה התקשרה אליי איזו פושטקית. אמרה שהילד מחוק על הברזלים במרכז המסחרי, שתה כמה כוסות, נמרח על כולן.

כמובן שהלכנו לאסוף אותו, תוהה לעצמי כל הדרך מה עשיתי לא נכון.

כשהגעתי הוא היה שיכור בעליל, התלטף עם איזו מישהי בצורה מאד לא תואמת גיל. ראיתי את אחורי כובע המצחיה שלו כשהוא דידה איתה לעבר החדר האחורי בגלידריה של ספי. עד כאן. כולם יודעים שבמקום הזה מתרחשת רק סוג אחד של פעילות, והילד הזה בפירוש צעיר מדי. עצרתי את העניין, גררתי אותו לאוטו בעזרתו האדיבה של ידידיה, תוך שהילד תוקע בנו מבט זועם, כי אני עושה לו "בושות ליד כל החברים!" כפי שהטיח בי מאוחר יותר, אחרי שקילל וצרח וטרק את הדלת.

 

באחת בלילה, כשידידיה כבר ישן שנת ישרים על השטיח בסלון ואני שותה איזו טרופית ומחשבת בצער כמה ימים נשארו לי עד הבר מצווה, עד ה"ברוך שפטרנו" המיוחל, זה יוצא מהחדר שלו בשקט מופתי, קרב אליי, מנשק את ידי ומתנצל בפני אימוש על ההתנהגות המבישה שלו. סלחתי לו מיד, ועיניו התמלאו דמעות הכרת תודה. בחושי האם המחודדים שלי הרגשתי שזו שעת רצון, רגע רך של קרבה ופתיחות. פניתי אליו בשאלה המתבקשת "מה קרה, קטנצ'יק? למה ככה?". בכה חרישית, הביט לכל הצדדים במן מבוכה, קבע מבטו על השטיח בסלון ולחש "למה הבאת אותו? למה הוא כל הזמן איתנו? הוא לא אבא שלי".

לפני חודשיים. שבת, 17 באוגוסט 2019, בשעה 19:59

ליד יוסי הזקן, החבר הישיש ביותר באורגיית שלישי בערב, נהגנו להגיד שכשתושלם התכנית למתחם ח-500 בו היינו מקיימים את המפגשים, וייבנו בתחומיו כל אותם בניינים ואזורי תעשייה ומסחר (כשגולת הכותרת היא פארק דיונות עירוני), תיאלץ הקבוצה למצוא מקום משכן חדש. יוסי היה אז מחייך חיוך עצוב ונוגע קלות באיברו, כמו מפחד לאבד אחיזה.
שלא בנוכחותו, או כל אימת שהופנתה לכיווננו רק אוזנו הימנית, החירשת מפגזי מלחמת יום הכיפורים, היה זה בטוח לדבר על כך שהקבוצה למעשה עתידה להתפרק. ידענו שזה פשוט לא יהיה אותו הדבר במקום אחר, הרחק מגבעות החול היפות, מעוררות האון ומצמיאות החשק.


לפני הצטרפותו לקבוצה לא הצליח יוסי הזקן להגיע לזקפה מלאה מזה שנים רבות. הציניים מבינינו אהבו להשמיע את הטענה הפשטנית לפיה השתתפות במשגל שמונה חצי תריסר בחורות יפות וצעירות (וגם את רויטל, שחכמתה וחביבותה משווים לה מין חן) היא הסיבה להקצת האיבר הרדום. מראה הפרגיות הלוהטות (הז'רגון המיושן במקור), טענו הספקנים, הוא שסיגל את תאבונו של הבולבול העכשיו-שבע להתעורר מדי שלישי בערב, פעמיים (או שלוש) כי טוב. ופאק, זה היה טוב.


אבל הרי אתם כבר מכירים ויודעים שהסברים כאלה לא מספקים אותי. 
לא, הייתה זו רוח המקום: רכות החולות הנודדים, קולות המטסים הפאליים מעלינו, והשלווה של אזור הספר, הם שאפשרו ליוסי שלנו, זכרו לברכה, לשכוח את זוועות המלחמה ולדבוק שוב בחיים השוקקים. ולזיין בכמויות מטורפות - הייתם צריכים לראות אותו - אם כמו בשירים היו גשמי הברכה מפרים את הקרקע הרוויה בכל הזרע שהשפיך באזור ח-500, היו צאצאיו של יוסי רבים כמו, ובכן, החול שעל שפת עירנו היפה. מה עצוב לחשוב על כך במלאת שלוש שנים למותו, כפי שכתבה לי הבוקר רויטל, כי יוסי לא השאיר אחריו ילדים, כך למיטב ידיעתו.

 

את אוננות הבוקר הקדשתי לכבודו. אותי אהב מכולן, התדעו? עיניו היו בורקות כל פעם שהיה מתעורר בראשי רעיון סוטה חדש. נזכרתי בפעם הראשונה שקברתי אותו בחולות מלופף ברתמה מאולתרת, רק ראשו ובולבולו בולטים החוצה. כדי למנוע ממנו לשקוע יתר הצורך, עזרו הגברים לאחוז את רצועות הרתמה משני צידיו, שמחים לשרת ומפרגנים כתמיד, בשעה שאנחנו קפצננו מעליו בצמדים מתחלפים, האחת מתעלת את חלציו להנאתה, השנייה רוכבת על פיו המשתוקק בעודה אוחזת בחיבה את שיערו המכסיף או סוטרות לפניו מעורפלות העונג, נהנית מרטט ההשתעלויות הכבדות והבלתי פוסקות שלו. 


כמה אהב יוסי להיות שימושי. מכל הגברים בקבוצה היה מצליח לשמור את איברו בתוכך משך הכי הרבה זמן בהתגלגלות המסורתית במורד הדיונה, היה משתנק, נאחז כאילו חייו היו תלויים בך. 


ואולי היו. 
חודש לפני מותו היו ימי השלישי עמוסים לעייפה, ולא הצליח להתפנות ולבוא - שלישי אחד היה לו תור למכון רנטגן, שלא הצליח לדחות. היה כה עצבני שנאלץ להפסיד את המפגש הלוהט. בשלישי אחר כך הייתה לו פגישה אצל רופא מומחה, התכתב איתנו בצער מחדר ההמתנה ואונן חרישית למראה התמונות והסרטונים ששלחנו לו, כה התבאס להפסיד את גמירת השרשרת הראשונה של רויטל אי פעם! בשלישי הבא אחריו חטף דלקת ריאות קטלנית והתאשפז בוולפסון. בעוד ריאותיו שוקעות בנוזלים, שקענו אנחנו בדיונות, מזדיינים בעצב הראוי, לכבודו. בשלישי לאחר מכן כבר נפטר, מאוחר בלילה, כך, פתאום. לנו היה ברור שאדם לא פשוט *מת*. לא, אנחנו לבדנו ידענו את הסיבה האמתית- מרגע שניתנו לו חייו מחדש, לא יכל יותר לחיות בשום צורה אחרת, לא לאורך זמן.


בצוואתו האחרונה ביקש שאפרו יפוזר במקום שאהב מכל. כשהלכנו לחולות בפעם האחרונה השלכנו כל אחד מקצת האפר, שהתערבב במהירות מצערת בעפר הנודד. יכולנו אז לראות אותו שם בבירור, גוחן מעל אחת משלנו, לשמוע את הדי שאגתו במהלך עוד אורגזמה. הוא היה נוכח, כאילו קם מן החולות, נשגב כמו הפיניקס. 
הייתי האחרונה לשאת דברים באותו טקס זכרון ייחודי, רק שלנו. ספרתי לחברי הקבוצה שכשהיה בתוכי בפעם האחרונה, כך לחש לי בלהט: "כשנעזוב כאן לפחות ננוחם בבניית פארק הדיונות העירוני. ראשון-לציון רוכבת על התהילה הזו כבר יותר מדי זמן. אלה החולות שלנו, זה השם שלנו. זה השם שלנו". וגמר. רויטל התייפחה בשקט, מלטפת את בטנה התופחת.

 

לפני חודשיים. שבת, 10 באוגוסט 2019, בשעה 16:33

לפני כמה שנים היה טרנד חזק במסיבות אקסקלוסיביות בחולון ופרווריה: היינו נפגשים כל מיני חבר'ה מכל הקשת למן ערבי אימפרוביזציה בדסמיים. בכל ערב הייתה 'מככבת' דומינה (או דום, אם איתרע מזלכם לבוא בערב חלש) שמאלתרת סצנה נועזת ויצירתית עבור נשלט.ת אמיץ.ה מהקהל. מעכשיו לעכשיו, בלי תכנון ומשא ומתן. 


זה היה עובד בערך ככה: המארגנים של הערב היו מכינים מבעוד מועד שלושה שקי יוטה מפונפנים, מלאים פתקים. 
השק הראשון בדרך כלל הכיל ז'אנר קינקי כלשהו, נרטיב מסגרת או משחק תפקידים: האופציות נעו בין פטישים ספציפיים כמו "אייג' פליי", "סרביס סבמיסיב", "אימפקט פליי", "פוט פטיש", "סגידת בתי שחי" וכד' לבין אלמנטים סיפוריים יותר כמו "רופאה וחולה", "ספרנית ואנאלפבית", "פקיד שומה מבקר במקלט מס", "תרנגול כפרות ויהודי אדוק". דברים סטנדרטיים ככל האפשר כדי לתת דרור לחשיבה היצירתית.


מהשק השני אפשר היה לבחור עד שלושה פתקים, שיקבעו באילו חפצים ניתן יהיה להשתמש במהלך הסצנה. האופציות נעו בין חפצי פטיש מובהקים, כמו "שוט", "חבל", "מצבט", "כפכפי אצבע" וכו', לבין חפצים רנדומליים לחלוטין. פעם ראיתי מופע מרהיב מתבצע רק עם מניפה וחליל צד. אף עין ומפשעה לא נשארו יבשים בסוף המופע. מדהים מה אמנים אמתיים יכולים לעשות עם חפצים יומיומיים.


אחרי הגרלת סיפור המסגרת והחפצים על ידי השולטת, היה מנחה הערב עוצר את התהליך ומזמן מתנדב מהקהל - מישהו שהאלמנטים שנבחרו עד כה דיברו אליו והיה רוצה להשתתף בסשן שמבוסס עליהם. הנשלט בר המזל שנבחר היה נשלח להמתין בפינה, גבו אל החדר.
אז הגיע הרגע לו חיכו כולם. השק השלישי היה המרתק מכל, כשידה הענוגה של הדומינה נבלעה בתוכו היה הקהל עוצר את נשימתו בציפייה. הפתק השלישי הכתיב למעשה את המהות של המופע, את כל הקצב והמשמעות שייתנו לו: נכתב בו איזה מצב רגשי מאפיין את הסצנה. הרי לא דומה סגידה שמונעת מ"שמחה" לכזו שנובעת מ"תסכול", ושונה בתכלית בעילה שעניינה "כעס" מכזו שמגלמת "חרדה". הדומינה הייתה מציגה את הפתק לקהל וכשהייתה מוכנה לקראתו היה הנשלט המשקשק מסתובב וההצגה החלה. שמירת הרגש המכונן כחשאית בפני המשתתף עזרה לפלפל עוד את הסיטואציה: הנשלט אמנם ידע פחות או יותר כיצד הקטע עומד להתחיל, אבל לא היה לו מושג איך הוא ירגיש בסיומו.


יום אחד, כשהייתי אני הכוכבת אירע דבר מצער.
 
הכל התחיל כרגיל. הגרלתי מהשק "טכנאי הוט ולקוחה".  קלאסי. מה שמחתי. 
אחרי ההגרלה השנייה התברר שיעמדו לרשותי פטיפון ישן ומהדק משרדי. יש עם מה לעבוד.
מתוך שני מתנדבים חביבים בחרתי לתת צ'אנס לחבר די חדש בקהילה המקומית. לא ידענו עליו יותר מדי, רק שהיה שתקן. תמיד חייך חיוך מסתורי, כאילו רק הוא ידע משהו שאנחנו לא. עוד נראה.
אחרי כן נפניתי לבחור מתוך השק השלישי, נרגשת לראות איזו מסכה עליי לעטות היום, לאיזה רגש קדמון בסיסי להתכוונן, ובאיזה אופן עליי להלחים יחד את המרכיבים הבסיסיים של הסצנה הזו. 


קנאה.
טוב ויפה.
עוד 10-15 שניות והיה לי את זה. הסשן התחיל. 


דמיינו את זה: הטכנאי המעצבן, הבלתי יעיל, המתין בצד, קשור בחוט החשמל ומאזין לנעימת ההמתנה המעצבנת והאינסופית הבוקעת מהפטיפון. כשנפניתי לנתק את הזרוע כדי להסב את המחט שבראשה לשימוש טוב יותר, חלה תפנית מדהימה ובלתי צפויה.


מבלי להגיד את מילת הביטחון שלו, האפס הקטן הצליח לשחרר את אחת מרגליו. הכל קרה מהר כל כך. עוד הוא מנסה ללא הצלחה להשתרר לגמרי מכבל החשמל, תפס את  שלושת שקי היוטה ביד אחת ואת המהדק ביד שנייה. מבטו היה מבולבל, מאיים. "שאף אחד לא יתקרב!!" צווח, "כולם, צעד אחורה!!". הטיפשון שלח יד לכיסו בתנועה מבשרת רעות כדי לשלוף את מה שהתברר להיות גרוע יותר מאקדח: תעודת הסוויצ'ר שלו. 


הבנאדם התהפך עלינו באמצע הקטע. 


עכשיו היה תורו. לא תהיה לו עוד הזדמנות להיות הכוכב, הוא ידע. שנים היו עוברות עד שהיה מגיע למעמד מספק כדי להשתתף כשולט בערב כזה והוא לא התכוון לחכות.
החל הופך את השקים בהיסטריה, מחפש ומחפש, בורר את הפתקים. עד מהרה מצא את מה שרצה. פנה אל הקהל וקרא בקול רועד, מהתרגשות ומפחד "מורה ותלמידה!! יש!", "חבלים, כן",  המשיך, "ושוט!" "ומצבטים!!", עבר אל השק השלישי - "חמדנות!!!!!" הכריז. בהחלט. השולט הטירון והגרידי, שביים לעצמו פורנוגרפיה נדושה ביותר באופן בלתי חוקי בעליל כמעט גמר בשלב הזה, מרוב התרגשות. כמעט, אבל עדיין לא.
עוד מאויימים מהמהדק האימתני שבידיו, העבירו לו הסובבים את כל החפצים שבחר. ידיו רעדו כשאחז בכל הציוד, והתבצר ליד התפאורה המתאימה.


נאנחתי. באימפרוב כמו באימפרוב, ההצגה חייבת להימשך.  


מובן שלא שעיתי לפקודותיו של המורה הלא-כריזמתי להתייצב מולו ולהתחיל לשנן פעלים בלטינית. 
במקום זה פניתי אל הילדון האחר שהתנדב להשתתף בסצנה המקורית, החוקית. הוא זחל אליי בהקלה, שמח להיות קרוב אל המבוגר האחראי היחיד בחדר (מאוחר יותר גם שטפתי את כל הנוכחים על התפקוד העלוב שלהם לנוכח הבריונות המבישה הזו). הפניתי את גבי אל המורה המיואש, שעבר בשלב הזה להתחנן שאלבש חצאית מיני משובצת. דיברתי רק אל השחקן החדש: "אתה תהיה היס מן שלי עכשיו, נכון?". הטכנאי הקטן של החברה המתחרה הנהן בחריצות. פקדתי עליו "לך ונתק אותנו מהאפס הזה". העובד החרוץ ירד לרגליו של הסוויצ'ר המבולבל ושחרר במיומנות את כבל הפטיפון שהסתבך ברגליו. "זה" השווצתי בפני הקהל המריע "שירות לקוחות". בהצתה מאוחרת ניסה הסוויצ'ר לתפוס ולאחוז בכבל כבתקוותו האחרונה להשתתף במשחק הלוהט. הטכנאי החדש, האמיתי, לא אפשר לו. במקום זה, בעדינות אין קץ, שחרר את המהדק המשרדי מידיו והשתמש בקצהו כדי לפרק את הסיכה המהדקת את החוזה הדרקוני של חברת התקשורת המאכזבת.  "כל הכבוד!" שיבחתי אותו "זמני התגובה שלך כל כך מהירים". היס מן שלי הסמיק בהוקרת תודה. 
לעומת זאת, השולט החמדן, המורה הכושל, הסוויצ'ר האוויל, החל לבכות חרישית, מקנא כל כך. קרבתי אליו ולחשתי באוזנו "veni-vidi-vici", ובכך הענקתי לו אורגזמה שלא הגיעה לו. 
"ועכשיו", התיישבתי על הכורסה, לא לפני שהפעלתי את הפטיפון וסימנתי לנשלט החדש שהוא הרוויח ביושר את הזכות לפנק אותי בלפ-דאנס "נצפה כולנו בתוכן איכותי". מודה שגמרתי רק מלהיווכח כמה אני טובה באימפרוביזציה, ואיזו שולפת מהירה אני. הריקוד עצמו לא היה כזה לוהט.


בסיום הערב הורחק הסוויצ'ר מהקהילה החולונית לאלתר. סיפרו לי שעבר לתל הביב. אין זה מפתיע, הרי שם לוקחים כל אחד.

לפני חודשיים. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 13:45

הופתעתי מעזות המשיכה של עידודו לPet Play, דווקא משום שאהב חיות יותר מכל. 

בשיחת האינטייק שלנו סיפר לי על פעילותו הענפה באחת מאותן חזיתות לשחרור בעלי חיים. מפגין, מסביר, כועס אם צריך. "וצריך", מלמל בלאות, פניו אומרות כעס עצור. 

הבהרתי לו כבר בהתחלה שהמזווה, מגירת הנעליים ואוסף השוטים המפואר שלי- כולם מחוץ לתחום השיפוט שלו ונראה היה שזה דווקא הקל עליו. זה מובן, שכן גם לפעילים חברתיים מגיעה הפסקה, גם נושאי האידאולוגיה הקיצוניים והקנאים ביותר זקוקים לרגעים מזוקקים של עונג בהם יוכלו להשתחרר מהמחויבות החינוכית הבוערת בהם.

 

אז התחלנו, אתם יודעים, בדברים הפשוטים. היה נאמן לאכילה מהקערה שלו ("בלי ידיים") אף שארוחת ווג'י-בורגר פשוטה ארכה כל כך הרבה זמן שבקושי נשאר פנאי לדברים אחרים. הייתי זורקת לו, הוא היה מביא. לימדתי אותו טריקים. הייתי לוחשת לו באוזן שהוא הכלבלבון החמוד בעולם ופורעת את תלתליו הבהירים. די מהר הוא הוכיח רצינות והרוויח את הקולר שלו. כשענדתי לו אותו הוא היה נראה חצוי: גאה מצד אחד ומלא צער מצד שני. הכל לכאורה הלך די חלק, 'ללא אירועים מיוחדים' כפי שהייתי מסכמת בתיק שלו כל פעם לאחר פגישתנו, 'אם כי היום שוב היה נראה מעט עצוב, חסר מנוחה'.

 

עד מהרה התוודה בפניי שלא לזאת הוא התכוון: הוא צריך את זה דארק. הרבה הרבה יותר דארק. אם הנחתי שהסטיות שלו מבטאות צורך בבריחה מהמציאות העגומה שנחשף אליה בפעילותו לטובת בעלי החיים, הרי שטעיתי בהחלט. 

 

המשחקים שלנו הלכו ונעשו אכזריים, קשים ומשפילים יותר. במקום חיית הבית הידידותית שלמדתי להכיר ולחבב קיבלתי יצור עצבני, עיקש ומרדן. את הקולב החליפו רצועות ורתמות ורסנים למיניהם, קונוסי פלסטיק מציקים, מתקני ריסון לוחצים, כלובים צפופים למדי ("אלו פרופורציות ריאליסטיות" נבח בדידקטיות).

היה עושה את הצרכים שלו בכל מיני מקומות ומתעקש להיענש על כך באכזריות שהתמיהה אפילו אותי.

היו לו רגרסיות האופייניות לרסקיו דוג שעברו עליו כמה דברים. היה נובח בהיסטריה, נושך, מרייר. נחנק בכוונה מהרצועה שלו. מסתגר במלונה במשך שעות ומיילל ומיילל ומיילל.

 

וזו הייתה התקופה הטובה יחסית.

 

אחר כך התחילו המיצגים. הייתי מגיעה הביתה ורואה שהוא סידר לעצמו מן משחק תפקידים קטן. עכשיו, אני מנוסה גם במה שנקרא סלף-אינפלקטד-בדסמ – הכרתי אנשים שקושרים את עצמם, מכאיבים, מענישים. לא שופטת. אבל עידודו היה שונה, הוא היה צריך את הקהל.

פעם שיחק אותה כלבה גזעית, מוחזקת ומופצצת הורמונים שמיועדת להתרבות עד כדי תשישות. לא הסכים שנשכב, כי מספיק זה מספיק. צנח פשוק גפיים לרגליי, כמו תובע ממני צער.

פעם אחרת, כשחברים באו אלינו לארוחת ערב, התחזה לכלב קטום זנב שמתחשמל מהקולר שלו ברוב פאתוס בכל פעם שהתקרב לדלת היציאה. הם המליצו לי על פסיכולוג בעלי חיים מוצלח שהכירו.

התכוונתי לקחת אותו אבל אז, יום לפני התור שלנו הוא הפך את הסלון שלי לבית מטבחיים, מיקם את עצמו במרכז צלחת ענקית ושכב שם כמו פגר, מתבוסס באיזה רוטב עם ריח חמוץ. עד כאן- אני שונאת אוכל סיני.

השיא היה כשהכריח אותי להשתתף במין מיצג רחוב עם עוד איזה חבר שלו. הם זרקו את עצמם זה על זה, מריירים ומתגוששים. עמדתי שם בחוסר אונים, לא בטוחה אם ואיך עליי לעזור. רק אחרי שהקהל התחיל לזרוק עליי עגבניות אורגניות, הבנתי שנבחרתי, מבלי שידעתי וללא הסכמתי, לגלם את האנטגוניסט שארגן את הקרב הזה, לשעשוע ולרווח כספי.

 

כמה שהשתדלתי להתחשב במה שפירשתי כביטויים קיצוניים לתסמונת תשישות-החמלה של הפעיל הרגיש, בשלב הזה נגמרו ההזדמנויות: עידודו הפך להיות פרא קטן וסורר, מטיפן מציק. זה היה דארק, אבל לא מחרמן בעליל.

לא נותרה לי ברירה. הלכתי לסופר ואספתי בשבילו מתנת שחרור אחרונה. בדרך הביתה הרהרתי באכזריות המעשה שאני עומדת לעשות, ובנבואות הזעם של עידודו בדבר הרוע הגלום בבני אדם, שהנה מגשימות את עצמן.

כשיצא מהמלונה וראה בקערה שלו את טבלת השוקולד (דארק, כמובן. שיהיה טבעוני) עלה על פניו חיוך ניצחון עצוב.

 

כל זה, אגב, קרה בחולון.