משמעת ומשמעות

אור הנר ריצד בעליזות על פניה השלוות של ג'סיקה, מאיר לפרקים את החיוך המרומז שלא מש מפניה. הרוח הקלה מבחוץ בידרה בשערה הבוהק גלים על גלים, הפיחה בו חיים. הכל בה שידר עדנה ונחת, הזמנה שקטה, אבל שון לא הצליח להיענות.

הוא דיבר על עצמו ללא הרף, חלק עמה כמה בדיחות שחוקות, והביט כל כמה דקות על מסך הפלאפון שלו, לא מנסה לייצר אפילו אילוסטרציה של שיחה נעימה. את רווית, שהשאלתי לו בחודש שעבר, הבריח בדיוק כך כמה דקות לתוך פגישתם. מאחר שהיא הייתה הקלה והנעימה מבין הנשלטות שיכולתי לנדב להשתתפות בתרגיל הזה, נאלצתי לחפש דרך אחרת. כך הגענו לג'סיקה.

מה רציתי עבורו, עבור הבישגדא הזה, בנם של חברי משפחה יקרים, אם לא דייט אחד מוצלח, שיתחיל להניע את הגלגל?

כעת הגיעה הארוחה הקיקיונית הזו לשלביה האחרונים. ביניהם, בצלחת פלסטיק, היה מונח דמוי-סופלה אומלל שחומם במיקרו ולצידו מריחת קצפת מהמיכל שבמקרר. לעתים קרובות יותר ממה שנעים לו להודות, בדיוק כך הייתה נראית ארוחת הערב של שון, ואילו עכשיו הוא לא הצליח לטעום אפילו ביס אחד.

לפתע שמעתי את קולו המאולץ מבקש שוב את סליחתה (כפי שלימדתי אותו והתעקשתי שיתמיד גם הפעם, כדי שיתרגל), ועוזב את שולחן הדייט פעם אחת נוספת, השלישית בחצי שעה.

"לא, כי איך אפשר?" הוא פתח, מתגונן מהמתקפה הצפויה.

"שקט!" הנחתתי סטירה נוספת, אחת מני רבות שקיבל באותו הערב.

"כי אני יודע – 'סתכלי עליה רגע – שהיא ממש אאוט אוף מיי ליג" הוא הוסיף, משום-מה מתעלם מן הנזיפה הצורבת את לחיו. "אני לא יודע איך להתמסר לזה".

דבריו עצבנו אותי בכל כך הרבה רמות. אנשים חסרי מודעות עצמית שמנסים לנתח את התנהגותם כאילו ממרחק אנליטי, מקצרים את ימיי. חוץ מזה, הקוזינה הזו – כמו שוודאי היו מכנים אותה זקני אגרובנק לו ראו אותה –  פחות או יותר הוגשה לו על מגש של כסף. לא מעט כסף, אגב. מה יותר מזה יכול מוקיון שכמותו לבקש?

"אתה לא צריך להתמסר לזה, אפס. רק לזיין".

מהסס, כמי שיודע שהוא עומד להגיד דבר מטורף, הוא לחש "אני מרגיש כאילו היא שופטת אותי".

דחפתי אותו חזרה לתוך החדר.

כמה דקות מאוחר יותר הוא הצליח לאזור אומץ ולקח אותה אל חדר השינה. שמעתי אותו משדלה במתיקות מעושה ומיהרתי אחריו, משפרת עמדה. כאשר התמקמתי בנקודת התצפית החדשה שלי, מעבר לדלת חדר השינה, ראיתי אותו מנסה להחזיק מזמוז בעודו מפשיט מגופה את אחת משמלותיי היפות, ואז עובר לקפל אותה ברישול מבוהל.

"מטה!", לחשתי לו, עוברת לפקודות בנות מילה, כדי לנסות ולפזר מעט מן הערפל הסוכך באופן תמידי על תודעתו. עמדתי לאבד את סבלנותי.

כתמיד, פיגר שון אחר האותות הקמאיים מגופו, הבריא מרוחו: כשאיברו מוכן בבירור, הוא נעצר ללא ניע מול רגליה הפתוחות, כאילו מצפה לאיזשהו משוב חיובי, חבל הצלה.

"אני חושב שאני יודע מה הבעיה",

"שתוק! חדור!"

"זה השם הזה, ג'סיקה" הוא פענח בהתרגשות, ללא ספק פונה אליי במקום לתרגל מילות חיזור וזימה באוזניה של אהובתו. "זה פשוט לא יכול להיות אמיתי. שם של כוסית. למה שהיא תרצה מישהו כמוני?"

"אז למה" – שאגתי בשעטתי לתוך חדרו, מוותרת על הסוואתי המיותרת ממילא, ומושכת אותו באוזנו מגופה הרך – "בחרת דווקא בשם הזה?".

הדלקתי את האור בחדר הרווקים המחניק שלו. השעה הייתה בערך עשר בלילה, ובבית חיכו לי שני כלבלבים רעבים, שלא לדבר על חיות המחמד. כעונש, גזלתי ממיטתו את הבובה היפיפייה והריאליסטית שנבחרה בקפידה, ואשר השקיע בה שכר שתי משכורות לפחות. אם הוא לא הולך לזיין, הוא בוודאי לא יזכה להתייפח לתוך כתפיה הסילקוניות הלילה.

כמובן שכבר בדרך חזרה התחרטתי על התנהגותי. בדרך כלל יש בי יותר חמלה לאפסים האלה. מה קרה לי הפעם? הרי אני תמיד מדריכה את החניכות שלי לחנוך כל אפס על פי דרכו, ושון כלל לא היה טיפוס של אהבה קשה. אם כך, נאלצתי להסיק, זו אני. משהו בי הופעל היטב היטב. מאוחר יותר, כאשר פיציתי את הכלבלבים המורעבים שלי בסיבוב על ג'סיקה, הבנתי מה. הגוף הדומם שנע בפעימות החדירה הכפולה, מבטם רווי הבושה. זה היה נורא, כה לוהט ופתטי. למרות שהייתי סחוטה ממאורעות הערב, משהו בי התעורר. רציתי עוד. רציתי כזה, רק נמוך עוד יותר.

למחרת, כששון התקשר והתחיל לייבב במסגרת שיחת ההתנצלות והעיבוד הקבועה, כבר הייתי עמוק במחסן הדירה, מחפשת אחר מתנה היתולית שהחבר'ה העניקו פעם לחגב הזיין, לפני יותר מעשור.

"אני פשוט הרגשתי שזה לא מגיע לי, כזו שווה. שאני לא ראוי לה. אני יודע שזה לא הגיוני".

"אולי זה כן", הצעתי בקרירות, מנסה להשקיט את רגשות האשם שגאו בי. עד היום אני לא בטוחה אם עשיתי זאת בשבילו או בשבילי.

הוא שתק, לשמחתי. באמת לא היה מה לומר. הנחיתי אותו להתכונן ל"דייט" נוסף הלילה.

"אותם בגדים זה בסדר? אני יכול לגהץ את הג'קט". ניתקתי.

כשנכנסתי לדירתו כמה שעות לאחר מכן, ראיתי את עיניו תרות אחר הבובה שלו. במקום להסביר, זרקתי לעברו את השקית השטוחה, שלא יכלה בשום אופן להכיל את קימורי גזרתה המושלמת של ג'סיקה.

"נפח", הוריתי לו בפשטות. הוא הוציא את המחליפה מהשקית, המום מהשפל שהגיע אליו. כשראיתי את פניו נצמדות לפיה, הממוקמת באופן כה גרוטסקי, התלבטתי אם לצחוק, לבכות או לאונן.

עד מהרה היא תפסה צורה, חסרה כל עידון שאפיין את ג'סיקה. שום סוד אירוטי לא נאצר בגופה. רגליה היו פתוחות כברירת מחדל, וביניהן חור שהתהדק ככל שדפנות נרתיקה, המרופדות בחומר רך וסינתטי, הלכו והתמלאו אוויר. חור זהה, מוקף שפתיים אדומות, היה פעור במרכז פניה הריקות. חזה המבריק היה עצום, ולהשלמת הדימוי, היו מותניה צרות באופן בלתי אנושי. היא הייתה בדיחה סימולקרית, העתק של העתק של פנטזיה.

"איך נקרא לה?" התלוצץ שון כשסיים, מנסה להפוך את הסיטואציה למנוכרת פחות. לא נעתרתי, שהרי המטרה שלי הייתה הפוכה, לפחות בשלב זה.

"אין לה שם, טמבלול, זו בובת מין מתנפחת"

 הוא שתק לכמה רגעים קסומים, מנסה להחליט אם זה גבול בשבילו. "אני לא נמשך לזה", הוא אמר לבסוף, אבל טון קולו הגרוני רימז אחרת.

לפקודתי הוא פשט את מכנסיו והחל להתחכך ברגלה, מבלי לחדור עדיין.

תחילה היו ידיו פשוטות על הרצפה משני עבריה, אבל לאחר כמה ניעות, כדי לשפר את אחיזתו ולדייק את החיכוך, תפס בגסות במותניה. למרות הרציונל הפונקציונלי הפשוט שבשינוי המנח, יכולתי לחוש שגם הוא מתרגש, מייחס משמעות למפנה. רציתי לראות אותו יורד עוד ועוד, עד שאין עוד לאן. 

בשלב זה עוד הסתכל עליי, מודד אותי במבטו, מנסה לחפש אחיזה אירוטית נורמטיבית יותר דרך התמקדות בדמותי, בג'ינס הפשוט שלבשתי. אפילו את זה לא אפשרתי לו. הלכתי לכיוונו אך נעמדתי מאחוריו, מעליו, כמו במערך פסיכואנליטי מרושע. הוא יכל לשמוע את קולי, אבל פניו מופנות לבובה.

"כמה זה נעים?"

בתגובה הוא הימהם קלות, מרוגש בבירור אבל מנסה להיאחז בשאריות הכבוד שלו.

"תגיד: 'זה נעים לי מאד'"

"זה נעים לי מאד".

כשביקש וקיבל רשות ללחך את החור התחתון כהכנה לחדירה, בקושי הצלחתי להתאפק מלגעת בעצמי. בסובלימציה (שהעצימה את הצורך שלי אפילו יותר), דרכתי על גפה של הבובה כדי להחזיקה במקום, וברגלי השנייה קברתי את ראשו עמוק יותר פנימה. ידיו נשלחו לחזה המנופח, מועכות בבריונות נקמנית. צלילי הפלסטיק המגוחכים צמררו אותו וערבו לי עד מאד. תהיתי כמה נמוך עוד אפשר לרדת. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מנפחת בלון צהוב פשוט, מציירת עליו סמיילי, וצופה בו מתחכך עד פורקן. באותו הרגע חשתי כזו אשמה כלפי איריס ובועז היקרים, על כך שאני מקלקלת את בנם המשובש עוד יותר.

אחרי שגמר, השתרע שון על הבובה. כה רגוע ושלו, הוא דמה בעיני למי ששט במצוף על מי מנוחות. לשם שינוי לא היה דחוף לו לנתח את הגורמים וההשלכות, הוא לא נזקק לשיחת עיבוד דחופה. הוא היה זיין הבובות, וזה הלם אותו כמעט כמו שזה חרמן אותי.

למרות זאת, ועל-אף שכל-כך לא רציתי, ידעתי שיהיה עליי לפוצץ את הבועה הזו, למצוא דרך להציג את אירועי הערב כמעידה חד פעמית, כמשל עם מוסר השכל עמום, להמשיג את זה כ'תחתית שממנה אפשר רק לעלות'. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם לפני שהתעשתתי ושלפתי את סיכת הביטחון.

לו הייתם רואים את זנזורי גולש לתוך החניה שלו, מוריד את הזבל או מטפס במדרגות הבניין, סביר להניח שלא היה מותיר עליכם שום רושם בכלל. הוא נמנה עם האנשים הנדירים הללו, אשר חזותם לא מפתה אותך להשקיע בהם ולו מבט נוסף. אין בו, בזנזורי, נכון להיום, אף חידה מאלה שנרמזות בפניהם של רוב האנשים, בוודאי בעיר הזו. לא יכולתם לשער בנפשכם כמה חיות הייתה בו רק לפני כמה שנים, טרם רוחו הסוערת מצאה את קיצה בקבר מתכתי הקטן לעין שעור ממידותיה. לא הייתם מנחשים את הסוד המרשרש במכנסיו זה כבר חודשים, אולי שנים.

אם הייתי מורה לכל שכניי לעמוד במסדר ומניחה לכם לנחש מי מהם נעול בכלובון, זנזורי היה כנראה האחרון עליו הייתם מצביעים. המשחק הזה נועד הרי לחזקים שבאנשים ולחלשים שבהם, הייתם אולי מנמקים, בדרך כלל לא לאנשי האמצע.

**

הסיפור הזה, על הפעם האחרונה שהעזתי להתנסות בכלובונים, לפני כשבע שנים, ראשיתו בנושא אחר לגמרי, חשוב ומרגש בהרבה: התחדשות עירונית.

בביצוע תהליכי תמ"א 38 נגלית יופייה וכיעורה של היחידה החברתית המשונה מכולן: הבניין. צרופה של אנשים שחולקים הבלי פה בצפיפות המעלית. מלבד תשלומי ועד הבית, במה מחויבים השכנים זה לזה? בחיוכים מנומסים ובשלום רפה ובכוס סוכר או שתי ביצים, למהדרין גם משלוח מנות והזמנה דחוקה לחתונת הילדים. ומלבד אלה, בשום דבר נוסף. מאידך, נראה שהם יודעים זה על זה הכל: על תדירות משגלים, על סגנון הורות, על תכונות יפות ויפות מהן. אך למעט אותם היבטים אינטימיים ביותר, הם זרים גמורים.

ואף שנראה שבניין אינו יותר או פחות ממה שהוא, שהרי סכום חלקיו כבר לכאורה לעולם לא יצור שלם הגדול מהן, מגיעה התמ"א הזו, הטומנת בחובה הבטחה עצומה, ואי ודאות שגדולה אף ממנה. בתכנית כזו יש פחד ותקווה, יש רעות ויש קנאות, ותמיד ישנה קואליציה וישנה אופוזיציה. בכל הצניעות המחייבת, קל לנחש איפה הייתי אני: אני הייתי בקודקוד, כך לפחות בכל הנוגע להנעת התהליך בשלביו הראשונים, בברכת הוריי היקרים שחיו באותם השנים בקנדה, בעיר תאומה-בלתי-מוכרזת לשלנו. אני זו שהביאה את הקבלנית והכנופייה שלה לדבר מול השכנים, אני זו שנבחרתי על ידי כלל הדיירים לעמוד בראש המייצגים אותם מול הגופים הפרטיים והשלטוניים, ואף זו ששכנעה והשיגה את כל החתימות הדרושות, כולן חוץ מאחת, שלצערי לא אוכל לזקוף לזכותי.

מר זנזורי מהקומה הראשונה היה שני בשאננותו ובסרבנותו רק לפרומה, שכנתי המכשושה, עליה השלום. אני חושדת שפשוט לא היה לו אכפת במיוחד, והוא חיפש להקשות ולו רק משום שהיה לו קשה. הוא היה פרוד ותיק המבוגר ממני לפחות בשני עשורים, שילדיו גדלו להיות גלגלני עיניים ולעסני מסטיק המנוכרים ממנו לחלוטין, ועבודתו נעצרה אי שם בדרג הנהלת הביניים, ללא אפשרות קידום. מלבד זאת, הבחור התמהוני הזה היה הסיבה היחידה בגללה נהגו אמהות הבניין להנחות את ילדיהן שלא לשהות בחדר המדרגות לזמן ממושך, פן ישמעו את האנחות והיללות העולות מדירתו של השכן לאורך כל שעות היממה. מדי פעם היו נכנסים ויוצאים כל מיני טיפוסים משונים, נשים וגברים, לפעמים בצרורות. זרותם ועראיותם ניכרת היטב בשפת גופם, המסופק והמנוכר.

אקצר את הפרשה כדי לא להלאות את הקורא יותר ממה שנכון ובריא לו, אבל ככל סיפור של התחדשות עירונית עליו שמעתי, גם בשלי היה לא רק תסכול ולחץ, אלא גם הרבה סקס משובח. עד מהרה, בתוך מסכת השאלות הטיפשיות שהעמיס עליי זנזורי (סתם כדי להיות מעצבן, היה ניכר) והתשובות הסבלניות שסיפקתי לו, נשאבתי איתו – איך לא – לתוך מערבולת כזו של מין אובססיבי, חסר תחתית, חסר היגיון. בשלב מסוים הוא אף העז לשתף אותי ב"סודו" האפל, שהיה ידוע, כמובן, לכל השכנים בבניין. בדמעות בושה ובהתנשמות כבדה מהמשגל בו עסקנו כל העת, היה מתוודה בפניי על התמכרותו ההרסנית, עד כמה היה חלש מול תביעות גופו, וכל מחשבותיו נתונות היו למין, לפננטרציה.

אלא שאז התחלתי גם אני להתמסר באופן מוחלט להתמכרותו, להתמכרותנו. בכל הנוגע לאקט המכאני של המין, גופו היה מתעלה ולובש צורה אידיאלית, לא בהכרח בפן האסתטי, אך בוודאי באופיו ובתפקודו. באקט החדירה, ורק בו, הוא לא עבד כמו בן אנוש עם חסרונות ועכבות, המושפע מעייפות ומפגעי הזמן ומחוסר ביטחון בעצמו או בזולתו. אבחותיו המשונות היו ננעצות בך בכח כזה ובכזו עדינות, תובעניות ושירותיות בתנועה אחת, חזרתית בדיוקה אבל לעד-גוברת בעוצמתה השקטה. היה עושה זאת כל כך היטב שגם בעודי חושבת עליו עכשיו, ממרחק של שנים, כשאני צופה בתקרה המסוידת בקורתינו המחודשת (והוא ודאי מזמזם את קיומו הסתמי, כמו מקרר או מכונת כביסה, כמה קומות תחתיי) אני מתמלאת התרגשות וצער אובדן.

המין התאפיין בשתי תמות עיקריות, הראשונה פיזית וקונקרטית, השנייה קונספטואלית ופנטסטית, לפחות בתחילה: פיזית היינו עוסקים במשגל בלתי פוסק מצד אחד, כמעט תמיד באותה התנוחה, המשעממת לכאורה, ומבלי שיימאס לרגע. מצד שני ובאותה נשימה, היינו מפנטזים לנעול את איבר מינו לנצח. להרוס את הזקפה הבלתי מנוצחת שלו, להשיב לו את שפיותו. הוא סיפר לי שמאז ומעולם חלם לעשות זאת, אולי אפילו מהפעם הראשונה שנגע בעצמו. הרבה אחרי שמסר את חתימתו לפרויקט הבנייה (ברגע של שגעון וצורך פיזי אקוטי) וטעה לחשוב שבשל כך איבד את המינוף עליי, היה מתחנן בפניי שבכל זאת, ועל-אף שלא מקובל לבוא בבקשות כה גדולות לשכנים, שאנא, שאועיל בטובי לעזור לו, שאסכים ואכלא אותו לעד.

במובן מסוים הבנתי את משאלתו הכמוסה, אפילו הייתי שותפה לה אי אז. הוא היה מכור לאקט עצמו, לא לריגוש שבחיזור, לא לגאווה שבהישג, לא לנועם ולאינטימיות. רק למכניקה, לסנסוריות עצמה, אף בצורתה הטכנית ביותר. במובן זה, האקט שכה אהב הרחיק אותו מזולתו במקום לקרב. אף על פי כן, מצידי, מבחינה ונגינלית טהורה, ללא שקלול קריטריונים נוספים, היה זה עונג חסר תקדים שדבר לא ישווה לו, ולכן נראה לי לרגעים ככמעט מאיים. רציתי שזה יימשך לעד, ומאחר שזה לא ייתכן, זה היה חייב להיגמר מיד. הרגשנו שנינו שבפני כח כזה אפשר רק להיכנע באופן מוחלט, או להילחם עד חורמה, עד מיגורו. ולאחר שנים של התנסות בכניעה, בהתמסרותו של שכני לכישרונו המענג, הוא היה מוכן ומזומן לנסות את הפתרון השני.

אז יום אחד בסתיו, בתום משגל מרגש שארך כשש שעות, הרכבתי עליו את הכלובון לניסיון ראשוני של כמה שעות. זו הייתה טעות. חווייתי עם כלובונים בפעם ההיא הייתה שונה מכל התנסות שקדמה לה, וזאת משתי בחינות שונות:

ראשית, ברגע שכלאתי את איבר מינו בין הסורגים הללו, נעצבתי עמוקות. ציפיתי להשתלשלות הרגילה שמכירות כולן: לתחושת הקלילות והשעשוע המגיעה בראשיתו של משחק, לשכרון הכח שגלום בבעלות על מפשעתו של יצור אחר, ולציפייה לחזות בטרנספורמציה המדהימה מאדם לתולעת, לשיח מיובש, לשלולית. במקום זה חשתי מיד מועקה שרק גדלה והעצימה עם הזמן, לאורך התפוררות הקשר בינינו. איברו הכלוא היה מחזה של משאב יקר מתבזבז, כמו נערה יפה ומוכשרת המכורה לקראק, או אמון הציבור במוסדות שלטון מסוימים (מבין הלא-מוניציפליים, כמובן) הפוחת ונשחק.

שנית, בניגוד לתחושתי הקשה, אך באותה אקוטיות פתאומית, משהו בו, בזנזורי, נרגע ונפתח. מן בהירות. זה קרה כמעט מיד, והתגבש ככל שהתרגל לחיים עם הכלובון. הוא לא בכה ולא יילל כמו אחרים שהכרתי, שעבורם היוו הצער, התחינה והציפייה כמעט את המשחק כולו, ואת הצדקתו היחידה. מניסיוני הייתה זו תופעה חסרת תקדים, וטרלול מוחלט. מי, אי פעם, נעל מפלצת במערכה הראשונה שלא על מנת לראות אותה מגיחה שוב במערכה השלישית, משתחררת וממשיכה לטלטל את עולמה של הנסיכה להנאת הצופים הפרוורטיים? ממתי לא מתכנסים החיים שלנו לתוך מסגרות נרטיביות הגיוניות ומוכרות?

הייתי משחררת אותו לזמנים קצובים וקצרים, כך לרצונו המתקשח של זנזורי כלפי זכרותו המתרככת. הייתה לו פנטזיה מחרידה במיוחד, שאזרוק את המפתח בבטון יסודות הבניין, כשייבנה. כה בטוח היה בצדקת דרכו, ואני רק הלכתי והתערערתי ושכחתי למה בעצם, ולאיזו תכלית. מי הוא שישתריין כך מפניי. אני זוכרת ימים שלמים, ארוכים, שבהם הייתי כלואה בקיוביקל שלי בעבודה, כשהמפתח הקטן של אוצרי העצור בוער בכיסי, ואני מפנטזת על הזמן שיעבור ואוכל לבוא ולחלץ אותו משובו. תחילה התיר לי לעשות זאת רק מדי יומיים ולפתע רק אחת לשבועיים, ועד מהרה רק פעם אחת בחודש, ולאחר מכן משגל אחד בלבד, חזק אבל עצוב, פעם בשלושה חודשים.

במקום זה רצה השכן לדבר, לצאת, לחשוב. לחשוב! החל להתעניין יותר בהזדמנות הנדל"נית שגלגלתי לפתחו, התייעץ איתי האם כדאי לעשות מנוי במוזיאון עבור ילדיו, כאילו שאפשר היה עוד להציל משהו. לרגע אפילו השתעשע ברעיון לעשות הסבה מקצועית (ממתי היה זנזורי משתעשע ממשהו שאינו מין? כעסתי כל כך). הייתי מתחננת בפניו שימתיק את הגזרה, שיאפשר לי רק רגע גנוב בזמן שהוא מנקה אותו, בטרם הוא מחזיר אותו פנימה, רק לחכך בי לרגע את זקפתו המרגיעה. במקומה, הקשיח המנוול דווקא את לבו.

ערב אחד, בשעת ארוחת הערב, כשכבר לא יכל כנראה להכיל את מבטיי המשתוקקים במפשעתו, בעודי נוגעת בעצמי בייאוש מתריס, שאל אותי מה התחדש עם החתימות. "ללא שינוי", השבתי לו על אוטומט. למי כבר אכפת בכלל, בשעה שכולי מתפתלת ונבולה ונמרחת, כשמכנסיי זרוקים בבושה על הרצפה למרגלותיי. כמתחמק ממבטיי המפשיטים, מנתצי השלשלאות, הוא הפטיר את פתרונו המבריק בסתמיות מרגיזה: "פשוט תבטיחי לפרומה שייכלל במפרט, שכל דירה עם יותר מחדר שירותים אחד יקבל גם בּידֶה. לזקנה הזו אכפת רק מהתחת של עצמה".

כך בדיוק: כמה פשוט, ככה גאוני. באיזו בהירות הוא ראה אותה בשעה שאני כבר לא ראיתי דבר. באותו רגע בקושי הצלחתי להעריך את תרומתו האדירה להשלמת מבצע החתימות, מבטי היה עדיין קבוע במכנסיו, מזוגג ועצוב. אני זוכרת עיניו הבורקות בריקנותן כשסוף סוף היישיר אליי את מבטו, כאילו הבין עוד דבר ברגע ההוא. מאז אותו הערב ידעתי שאיבדתי את אמונו באופן סופי, זה היה ברור כשמש.  ולמרות זאת, אפילו עד היום בו נפרדנו איש איש לדירתו השכורה למשך תקופת העבודות, הוא לא הסכים להודות שהוא בעצמו מילט את המפתח מכיס מכנסיי.

פאב הקפה המחתרתי האגדי של חולון מיועד לאנשים מסוגי: כאלה שאוהבים את אווירת חיי הלילה השוקקים מחד, אך מאידך מתפקדים היטב בצלילות ולא נזקקים להסחות ממשימת החיזור או לגלגלי הצלה אלכוהוליים. כמוני גם ידידי המכונה חגב (במלעיל), החביב, המנוסה והכשיר. בכל פעם שאנחנו יושבים שם יחד אני עדה כיצד, במיומנות של חולוני ותיק ומבין דבר, הוא מאציל לברמן את ביצוע צעדי החיזור הראשוניים בשמו: מורה לו לברור את היפות מבין עלמות החן, להעניק להן כוס שוקו חם ולהצביע לכיוון התא בו אנחנו נוהגים לשבת, המשקיף דרך חלון פנורמי אל הנוף משיב הנפש של צומת שוקק, המלא באנשים החופשיים לנסוע למחוזות חפצם. כמה טוּב ואור.

השלישית מבין הפוקדות את התא הצדדי שלנו בפגישתנו האחרונה, התבררה כדמות משנית בסיפור הזכור לי ביותר מבין קורות אותו הערב. את צעדיה המהוססים ליוו קולות שידול נמרצים שבקעו, ככל הנשמע, מהפלאפון שבידה. בטרם הגיע לשולחננו הצלחנו לתפוס שברי משפטים כמו "אני רוצה לשמוע אותך מתחננת", "אני מקווה שזכרת להוריד אותם" ו"אל תקבלי לא, הערב רק כן". לבסוף נעמדה נערה שותקת ונאה דיה ליד שולחננו, אוחזת בכוס החיזור המהבילה, ממנה כלל לא שתתה. שתקנו גם אנחנו יחד איתה. הקול הגברי הלחוץ מהצד השני, לעומת זאת, חידש במהרה את הפצרותיו ודרש ש"נו כבר" מבהיר שעליה "להשיג את הזין הזה בכל מחיר". הנערה הוסיפה והאדימה, מהדקת את שתיקתה. חגב נראה משועשע קלות ורגוע לחלוטין. נדמה היה כאילו כולנו סביב השולחן רוצים באותו הדבר, אך רק הנוכח-נפקד מנסה להחיש את המהלך שלא לצורך. "מספיק, סובבי אותי", הוא תבע כעבור שניות ספורות. היא עשתה כמצוותו והפנתה את המסך אל חגב, שיוכלו לסגור את העניינים ביניהם.

הצצתי לרגע מעבר לכתפו של חגב, משום שקוצר סבלנותו של האיש הדליק אותי מאד. עם אלה אפשר לעשות את התהליך המשמעותי ביותר. בבואתו, לעומת זאת, הייתה מעוררת השראה פחות, עם דמותו המטושטשת, מתוח ומתייהר לו בחדר חשוך, אוחז בידו כוסית קישוט מלאה בנוזל ענברי. קיוויתי בשבילו שזה רק מיץ תפוחים. רציתי לפנות אליו ולשאול: ממה אתה בורח, לבד בדירתך? ומי ירדוף אחריך? אבל לפני שהספקתי, הוא פנה לחברי בתכליתיות הגסה והנכלולית שכבר הספקנו להתוודע אליה: "זורם לזיין את הכלבה שלי הערב? היא חמה ממש, צריכה כמה שיותר זין". כמעט יכולתי לשמוע את הראש של הבחור העלום מתפוצץ מרוב להט ודחיפות. 

"ודאי, יהיה לי העונג", ענה חגב באדיבות האופיינית לו. הנערה חייכה בהקלה אך הבחור לא נרגע, המשיך לנזוף ולפקוד: "אבל בתחת", הוא צעק. "רק בתחת'". הנערה הנבוכה השפילה את מבטה והרימה את שמלתה כדי שנוכל להתרשם מתנאי העסקה. באור הקלוש יכולנו לראות שתי רצועות מוצלבות של מסקנטייפ כסוף הסוגר את הכניסה הקדמית, ולידו כיתוב שחור על עורה הצח והמתוח: 'סגור לרגל שיפוצים'. חגב גלגל עיניים לכיווני בדיסקרטיות (כדי לא לפגוע בעלמה שהחלה להתעסק קלות עם איבר מינה מבעד למעטה הרצועות, נואשת ולהוטה בעליל למלא את רצון אדונה ולפרוש לחדר-הנקה-וזיונים). כמוהו, גם אני לא התרשמתי, זה אחד מאותם גימיקים חסרי משמעות.

"בסיידר גמור, נסתדר בינינו בסוף", ענה חגב כמו שיפוצניק מיומן, קם ממקומו וליטף קלות את גבה של העלמה, כמו שעושים לילד שצריך חיזוק קל. "תודה, אדוני" מלמלה הנערה, מסתכלת לכיוון הגבר הלא נכון, מזוגגת. אני חשדתי שמי שצריך את החיזוק הוא דווקא זה שנשאר מאחור. 

"אבל בשלושה תנאים", נזכר האיש לאחר שנתן את הסכמתו הבלתי מסויגת ובשעה שהשניים כבר התרחקו לאחורי החדר. "אתה מעמיד אותה מול ראי, אתה מצלם לי פי.או.וי מלמעלה! ואתה גומר רק בפנים, שטיפה לא תגלוש החוצה!". אבל אף אחד כבר לא היה שם כדי לשמוע אותו ואת דרישותיו מכמירות הלב. אף אחד, מלבדי. נתתי לו עוד כמה שניות להירגע. ואז נטלתי את הפלאפון בידי.

"שלום", בירכתי אותו. 

"איפה עדנה?",  הוא ירה לעברי, כנראה בניסיון להישמע בוטה וסמכותי. לי קולו שידר בעיקר מצוקה ותלותיות. 

"אני חושבת שעדנה עסוקה כרגע" אמרתי "שלחת אותה למשימה, זוכר?".

"הוא יצלם לי אבל?"

"אני חושבת שלא" אמרתי, מראה לו את הפלאפון של חגב, שנשאר מאחור.

"אז לכי את לצלם", פקד. 

הסתכלתי שוב על דמותו הנרעדת. "אני רואה שאתה מתרגש. משפשף קצת?"

"אני לא מתרגש".

"זה בסדר להתרגש" הרגעתי.

"היא מקבלת בתחת, חזק", לחש לעצמו בטון סוגסטי, במן קטטוניות שמוכרת לי היטב, ורעד עוד ועוד.

"אולי", עניתי, הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלו, מה שתמיד מחרמן אותי. "אתה רוצה להראות לי?".

"סתמי כבר" 

"לא יפה", נזפתי בעדינות אך בישירות, מנצלת את ההזדמנות החינוכית, "אם זה לא נעים לך אתה יכול להגיד לי 'לא תודה'".

"את מפריעה", הוא אמר, כולו נעלב. 

אבל לא אני שהפרעתי, בנקודה ההיא כבר הבנתי, הרי הגבר הממוצע קופץ על כל הזדמנות להציג את מרכולתו ולאונן בצוותא. הלכתי על הניחוש האינטואיטיבי והפשוט ביותר: הוא מתחת לממוצע.

"אין מה להתבייש במה שיש" הפקתי עבורו מנטרת בזק מרגיעה, וייחלתי שהחרוז הפשוט יתפוס אחיזה בתודעתו, יחלחל וירפא. "היא מרשה לך, עדנה?".

"לא", הוא נשבר, מבהיר את הסיבה האמתית לעלבונו: "היא אומרת שפלורנטין רחוק לה. היא אומרת שהיא עוד לא מוכנה לחדירה".

"איתך", חידדתי. לי חשוב הפיכחון. 

שתק.

"והשיפוצים?"

"ראיתי שככה עושים"

"אל תבכה"

"אני לא בוכה"

"אתה יודע, פלורנטין, גם לבוטן מגיע". אמרתי אז (ויידע גם הקורא שצריך לשמוע: עודני מאמינה בכך בכל לבי).

שתק. הבנתי אותו וכאבתי את כאבו. 

הזוג משך את הזיון עוד ועוד, כפי שעושים המאושרים והחופשיים. חיכיתי איתו בשתיקה, מאזינה לבאסים העדינים שהרעידו קלות את חלל הפאב, כאלה שעוזרים ללב לפעום בקצבו אך לא מחרישים אוזניים, כמו שמצופה מן המכבדים את אוכלוסיית בני השלושים.  

"אני כל כך חרמן", התוודה לבסוף, מוסיף לשפשף ביגון. 

רחמיי נכמרו. רציתי לעזור. שאלתי בוטן אחד מקערתם של יושבי התא השכן, שהיו עסוקים בפעילות נמרצת משלהם. מקצב התקדמותם חזיתי שזמנם של חגב ועדנה בחדר הקטן קרב לסיומו. עניין אותי להסתכל על שני המסכנים האלה, שהכרתי היטב. אף על פי כן, מיהרתי לחזור ולסייע לאפס הקטן באילוסטרציה מעודדת, כך קיוויתי.  

אחזתי את אגוז האדמה הכפוף בין האגודל לאצבע המורה מול מצלמת הפלאפון, מדגימה את סדרי הגודל. חשוב לי, כאמור, הפיכחון. לשולט הקטן מפלורנטין לא נותרו יותר פקודות ודרישות, וכל הגסות המתגוננת פינתה אתה מקומה לכניעה ותודה. הוא לטש עיניים. 

המשכתי בתנועות ברורות וגדולות, בידי האחת הנייד, בידי האחרת הרמתי את אימרת החצאית הקצרה שלבשתי והנחתי את הבוטן במקום גלוי לעין בין כפלי שפתיי. אחר היישרתי מבטי אליו.

"אתה רוצה לראות?"

נאנק בכאב, הנהן.

"מגיע לך?"

לרגע היסס אבל אז התעשת, והשיב בחיוך קטן: "גם לבוטן מגיע".

"אמת ויציב" השבתי, מה שמחתי. "ילד טוב".

הנחתי את הפלאפון במקום תצפית טוב מתחת לחצאיתי, ממש מול הבוטן. הוא זכה בפי.או.ווי שלו ביושר. בדקות הקרובות לגמתי את השוקו המתקרר של עדנה, בעודי חשה את נהימות הבס של האפס הקטן בגלים קלים בפנים ירכי.

עד מהרה חזרו גם זוג הנאהבים. תחילה עדנה, סתורה ומאושרת. ממראה רצועת הכסף המרוטה שהשתלשלה משולי לשמלתה, קל היה להסיק, כפי שניחשתי מראש, שחגב בחר בכל זאת לסייע לסיים את מלאכת השיפוצים. בפיזור שליו פשפשה הנערה בחפציה, שלפה תמרוקים שונים. משמצאה את מבוקשה, נחפזה לתקן את שפתיה בורוד ילדי, מנסה להשיב לעצמה ארשת מהוגנת בקירוב בטרם צאתה אל הרחובות ההומים.

"עדנה", קראתי אחריה, מטעימה במלרע, להמתיק את המשמעות ולכבד את העונג שודאי הסבה לידידי, שהתקרב כעת גם הוא מירכתי הפאב. "הפלאפון שלך". היא צחקקה ושבה על עקביה, נבוכה ומפוזרת, אוספת מידי את הפלאפון החמים והדביק, שנדם כמה דקות קודם.

חגב צנח חזרה לידי בספה. "השתעממת?" התנצל, "מה הפסדתי?".

"נראה שקיקה ומוטי חידשו שוב את הקשר ביניהם", עדכנתי מהרכילות הטריה מהתא השכן, בעודי מחלצת את הבוטן. "חוץ מזה, שום דבר מעניין. פה גדול!" הוריתי לו, מנחה אותו ללעוס בפה סגור ואז לשתף בפרטי הזיון המרגש. 

מה יפה חולון, בסתם ערב של אמצע שבוע חורפי.

לפישל-ברוך-הזרע היה את החיוך העצוב בעולם, אותו הכרתי עוד לפני שבכלל ראיתי את העלם לראשונה. קודם להיכרותינו, חייכה אליי כך חדוי אמו, אשר פגשתי בגינה הקהילתית שלנו בחולון, לפני כחצי שנה. גינות כאלה פרחו בתקופות בין הסגרים וגם הצמיחו סביבן היכרויות ברוכות בין תושבים זרים. מה טוב ויפה. וכשהופיעה לראשונה בפאה חומה באורך בינוני עם שלושה שתילים של בזיליקום, כל החילונים היפים עטו על חדוי, ברכו אותה, וכיוונו אותה לגומות הקטנות, להפקיד את שתליה באדמה. גם אני השתעשעתי ושמחתי, אני רק בן-אדם ורעיון איחוד חלקי עירנו השסועה דרך קירובם אלינו במקום ריחוקנו אליהם, בהחלט קוסם לי. לפיכך ניגשתי והצעתי לה קצת ממתת צו הפיוס שלי: דשן תוצרת קומפוסט ביתי. זהו המהלך הקבוע שלי עם כל באי הגינה הטומנים בחובם הזדמנות כזו או אחרת.

זו הייתה הזדמנות כה אחרת, וכלל לא ידעתי. ברגע שפניתי אליה סימנתי את החיוך הזה, עוד לפני שנעשה חלק כה מרכזי מחיי עד שהתפוגג כמות שבא לפני כחודש.

חדוי לא בזבזה זמן. היא בזקה מעט מן החומר מעל השתילים היפים אך קל היה לזהות שאין לה עניין בצמחים או בשכנים. לאחר שיצאה ידי חובתה, פנתה אליי באותו חיוך עצוב, והבהירה בישירות "אני יודעת מי את. את זו שעוזרת לבחורים".  מצד אחד, לא כל כך נבהלתי מכיוון שאני אכן די מוכרת ברחובות האלה בזכות פעלי זה. מצד שני, הופתעתי והוחמאתי מהמסגור, שלא הייתי מצפה מחרדית כמוה לאמץ. "אני משתדלת" השבתי, מהססת. ואכן, לאחר שהסבירה לי קצת יותר על בעייתה ובקשתה, הבנתי שמישהו, או אולי שרשרת של אנשים, עידנו עבורה את הדיווח עליי ועל מפעלי. היא סיפרה לי על בן הזקונים שלה, פישל, כבר כמעט בן שלושים ושתיים ועוד לא הצליח לאתר את החולונית שקורצה משורש נשמתו. "אתם יכולים לעזור? תוכלו לטפל בו?", המשיכה חדוי באותה ישירות שחיבבתי מיד. מהשינוי הפתאומי בלשון הפנייה הבנתי שאין הכוונה לגינון של כבוד המקובל אצלם, לא, האשה אשכרה חשבה שאני עומדת בראש מיזם חברתי מרובה משתתפים שמטרתו היא לסייע לגברים מבולבלים למצוא את דרכם וייעודם. נו טוב, אני מניחה שאפשר לראות את זה גם כך.

אני לא יודעת אם היה זה היצר הטוב או הרע שגרם לי להיעתר ולקבוע פגישה עם פישל, אך כבר למחרת בערב הופיע אצלי בדירה, מגודל ומכונס, לבוש כפי שמצופה וחיוכו ביישני ועצוב. הייתי סקרנית לדעת אם אגלה איזשהם סימנים של מצוקה ובלבול לנוכח העובדה שסוף-סוף לא היה זה איזשהו משרד שדכנים מרובה מבוגרים דאגנים, או קליניקה לטיפול ברווקים מעוכבי זיווג עם כל מיני שיטות והצעות. זו הייתה רק אני, עם הארוכה והמהוגנת שבין שמלות הבית שלי. הוא נכנס ואני סגרתי אחריו, מקפידה להשאיר את הדלת קצת פתוחה, פרט טקסי שאיננו מספק ואיננו עוזר, אבל המשכנו להקפיד עליו גם הרבה אחרי שהתגלה כלא יעיל, בכל פגישותינו במשך חצי שנה.

פישל לא היה עילוי, כך זהיתי כמעט מיד, אבל גם לא היה תמים וישר כמו אמו. מהר מאד נוכחתי שהוא כן מכיר את המוניטין שלי. נראה כאילו היה בכוננות מרוגשת לרגע שבו המפגש ייהפך למיני. זה עשה לי את זה כהוגן, אף שלכתחילה כן התכוונתי לשמור על הברית (שלי עם אמו) ורק לשוחח עם הבחור, לעזור להחדיר לו מעט הגיון.

אז בישירות שהנחתי שמוכרת לו מהבית, העזתי וניחשתי (תוכלו לקרוא לזה ניחוש מושכל): "אף אחת לא יפה מספיק בשבילך, כזה מן?".

תחילה פשט את הג'קט ואז ענה: "וגם מיוחדת, קשה למצוא בחורות מיוחדות".

"כמובן, גם זה חשוב. אף אחת לא יפה ומיוחדת", סיכמתי, כשהוא כמעט הגיע לפשוט את הציצית. לא מחיתי ולא עצרתי בעדו, הרי אני תמיד רוצה לדעת מה יש מתחת לציצית. "אבל אתה יפה ומיוחד, מז'יניק", הוספתי, "הילד הכי יפה של אמא".

"כן", הוא צייץ וקולו הסגיר גאווה וגם בושה. כמעט כל גופו היה שפוף, למעט.

פישל הפנה אליי את גבו והלך לעבר חדר השינה. צעדיו היו משונים. זרמתי, למה לא. הוא מצא חן בעיני. הילד המוזר נשכב על המיטה וידיו פשוטות לצדדים קרוב אליו, נראה היה כאדם המנסה להיאחז במים בהם הוא צף. נשכבתי לידו. רק התחלתי, וזה כבר היה קרוב לסיום: כמעט לא הייתי צריכה לטרוח עם פישל, הוא תמיד היה על הקצה. אחרי שניות מספר הוא הישיר אליי מבט, לראשונה מאז שהגיע. הוא חייך את חיוכו העצוב וביקש. אני אוהבת כשמבקשים, אבל הפעם התכוננתי מראש לגזור ולסרב.

"אבל חכה" הקשיתי, מגייסת טון מתפלמס, "אסור לך לגמור, לא?" הוא נאנח בעצב והחזיר אליי מבט שואל. אני חשבתי שזה ברור אבל הוספתי והזכרתי "אסור סתם ככה. צריך בתוך כלה". מושכת עוד קצת את המגע הפשוט שהספיק לו, אך מקפידה לא להגזים עם המינון. פישל היה צריך כל כך מעט כדי להגיע לשם. "אלוהים אוסר עליך", ציינתי, מנגנת על מצפונו וחרדותיו, ואז על מוזרותו הברוכה כשהוספתי, "גם אמא לא מרשה לך, עד שתתחתן".  הוא נאנח בהתרגשות. ידעתי שיש שם איזשהו אדיפוס קטן. אבל זה לא חכמה, באיזה ילד מפונק אין?

"ואת?" שאל אותי, מקווה לישועה.

חייכתי אליו, חיוך לא מסויג "לי לא אכפת בכלל אם תגמור" ייתכן שבכלל לא הכיר חיוכים כאלה "למעשה, אני אשמח שתגמור". ברק עיניו היה מהיר מקולי, ולכן הזדרזתי והבהרתי, ממתנת את הרושם שנוצר וגם את תנועות ידיי על איברו: "אתה תגמור רק שם", והחוויתי בידי השנייה לכיוון פינת המטבח שניתן היה לראות מפתח דלת חדרי. עיניו נפערו בתדהמה ועלבון שפרפרו בי גם ימים אחר כך, שמפרפרים בי, בעצם, עד עכשיו.

"שם ל... לא שם"

"שם, שם".

"לא גומרים בפח", הוא התלחש, מזועזע מעצם המילים שהגה.

 "אמת. גומרים בכלה", עניתי לו, בכל החמלה שהצלחתי לגייס, נערכת למשא ומתן. "אתה תצא עם חיה'לה שאמא שלך סדרה?" ראשו נד, מתחיל לקלוט את הבעיה "אתה תצא עם הבחורה השנייה ההיא מהמכולת?". הוא הרכין ראש. "ההיא שלמדה גרפיקה? ההיא עם האח מהשיעור של יוסל'ה? הזאת שדודה לאה הציעה?". לא ולא ולא, אז די. התחלתי להאיץ את העניין, שלא ילך לי כל הערב על פואנטה אחת.

"גש לפח", הפטרתי אחרי שניות ספורות. הוא מיהר לשם, רגליו כמעט כושלות תחתיו.

אחרי שפלט כמות מוגזמת של זרע, רציתי להמשיך להשריש את הלקח, על אף שהתעייפתי, נראה מעט מהייאוש של אמו החל לדבוק גם בי. החזקתי את ראשו מעל הפח, במרחק סנטימטרים בודדים מהאשפה שעתידה לתסוס ולבעבע. ביקשתי ממנו לשנן את תכולתה: קליפת בננה, ענב מעוך בודד, טיפה של הזרע של פישל, שאריות נזיד עדשים, עוד טיפה של הזרע של פישל, שאריות גבינה עבשה, גרעין אבוקדו משחיר, הזרע של פישל. ככה שינן בדבקות ואז נשלח הביתה להרהר בכל זה, לחזור עם מסקנות. ליד הדלת הוא חייך אליי את החיוך עצוב והכריע "זו שלמדה גרפיקה".

"בחירה טובה", עודדתי אותו, אך גם הייתי עצובה בעבורו. במבט שואל הוא הצביע על פח הזבל שלמד להכיר היטב בחצי השעה האחרונה. הסברתי לו על תרומתו החשובה לקומפוסטר השכונתי: "את הזרע הזה ביטלת לשווא, אם כי אולי בכל זאת יצמח מכחו משהו יפה". 

את חדוי הייתי פוגשת בגינה מדי יום שלישי. היא הייתה מבקשת לדעת על התקדמות. "דיברנו על זה והוא הסכים ללכת עם הצעירה של פריימן לסיבוב בפארק", הייתי מספרת לה בשעה ש – אלוהי הקרת, שיסלח לי על התרגשותי הגואה לנוכח הדימוי הזה והידיעה – הייתה מפזרת את הדשן המחוזק מעל לערוגות ובינות עצי הפרי. "יופי", היא פסקה, מחזירה לי את השקית ומחייכת בעצב לכל החילונים היפים שטרחו סביבה, גאים בעצמם על גיוון חברי קהילת הגינה.

לאם אמרתי אמת טכנית,  אם כי מהותית, אני לא בטוחה עד כמה מצבו של פישל השתפר בזכות התערבותי: הוא אמנם יצא עם יותר בחורות אבל אחרי כל דייט היה בא אליי ובוכה מעל הפח, ו(אחרי התעקשויות מרירות מצידו לא להמשיך ולצאת לפגישה שנייה עם זאתי או עם ההיא) אף נאלץ לפרנס את הפסולת גם בדרך היעילה יותר. "מה קרה עם גרוסמן? ועם רוחל'ה? ועם זאתי, שאמרת שדווקא אהבת את פזילת החן שלה?".

"הן סתם, הן כלום", הוא לחש, מבועת. "הו, באמת?" זעמתי  על גאוותו "ומה אתה, דביל?". הוא רק רעד ושינן את תכולת הפח, פעם ושוב פעם, מנסה להפיק מזה את המירב: פסטה עם רוטב אדום, חצי מאפין, כמה עלי תרד רקובים, הזרע של פישל. "מעפר באנו, ולעפר נשוב", אמרתי לילד ליד הדלת, מזרזת אותו החוצה ואורזת עוד שקית בדרכי מטה לגינה. די נו, לא התאפקתי. זה כבר היה יותר מדי.

כך זה נמשך בסיון, בתמוז, באב ובאלול. הגינה שלנו צומחת ושוקקת, ומביתו של ילד הזקונים דממה, ואין ששון ואין שמחה ואין חתן ואין כלה.

כך למשך חודשים:

יוגורט חמוץ, לחם שחור, אפונים, בורקס דוחה שדחפה לי השכנה, הזרע של פישל.

עגבניית תמר ירוקת עד, תירס מכוסח, שאריות מנת שווארמה, הזרע של פישל

פלפלים שהרקיבו, קליפות של בצל ושום, הר מצחין של תבשיל צהבהב לא מזוהה. לצדם, עדיין, הזרע של פישל.

ומדי יום שלישי אמו מודאגת בעודה מפזרת את הדשן, שואלת מה קרה לזו ולהיא, עדיין בחיוך עצוב, מנסה להאמין שאולי בפגישה הבאה. הפצרתי בו, בפישל. נסה עוד. נסה גם אותה, ואת ההיא. נסה את כולן.

כך השבועות נמשכו ונמרחו עד שלפתע פתאום נעלמו לי שניהם, הבן והאם, במקביל, ביום בהיר אחד. את חדוי לא פגשתי בגינה זה שבועות ארוכים וגם בנה חדל מלהגיע. אכלתי את עצמי בלילות: מה קרה? אולי התייאש? אולי לקחו אותו למומחה מסוג כזה או אחר? אולי התארס? הלוואי שהתארס, הייתי מפללת. אולי הילד התוודה בפני אמו על המעשים האסורים? נחרדתי.

לא ידעתי ולא הבנתי מה קרה, עד שלשום, כשפגשתי את חדוי ליד המכולת, בדרכי אל הגינה. "את מצטרפת?" שאלתי אותה, משדלת, מפייסת, מנסה לעודד. הגשתי לה את אחת משקיות הזבל ופתאום הבנתי כמה עצוב יהיה לי לאבד את ידידותה.

"שמיטה", היא אמרה לי, מזועזעת מבורותי. כמה נעצבתי משהבנתי את משמעות הדבר גם לגבי פישל הקטן שלי. ידעתי שיש לי שתי ברירות: לאבד את פגישותינו או להפסיק להפריד את האשפה הביתית, אך לא, זאת לא יכולתי לעשות: זעמם ושיפוטם של החילונים היפים קשה מנשוא.

בערב האורגיה יוצאת הדופן אליה התחייבתי להביא את יותם, ברגע בו נכנסנו לחדר באחורי הגלידרייה של ספי, הבחנתי בזיוה הנותנת. מיד ידעתי שהפרויקט אבוד. רציתי לסוב על עקביי ולקיים את הבטחתי בערב אחר אבל יותם התעקש, לא מבין, כנראה, את הכחות שפועלים נגדו: זיוה הייתה המלכה הבלתי מעורערת של כל בלוו-באנג כזה, ובנוסף לכך הקהל של שלישי בערב לא פראייר בכלל – מלא בנהגי מונית מחוספסים, שראו עולם, שיודעים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, שמבינים ווליו פור מאני. אני כבר ידעתי שיותם פשוט לא היה שווה את זה.

דמיינו את זה:

חבורה של מעשנים כבדים, עירומים וחסרי סבלנות כמו יום העבודה עוד לא הסתיים והם עדיין תקועים בפקק תנועה עצבני. במרכז המעגל שוכבות ומתענגות הגברות הכי נכבדות של חולון, שבאו לנצל את אונם של הגברים מלאי העזוז: להשתמש וללכת. החדר מתמלא באנחות הנאה נשיות מעודנות ותמציתיות וכחכוחי תסכול גבריים דקיקים. בשביל גברות מהסוג הזה, זאת עליכם לדעת, כמה ניעות עמוקות וטובות בדרך כלל מספיקות. את השאר הן משלימות לבד בשילוב של מחשבות איומות וכיווצי נרתיק אסטרטגיים בדרכן החוצה משם, כשהן ממהרות לאסוף את הילד מהמתנ"ס במורד הרחוב או את הבעל מרענון הבלורית ומילוי מצברים במספרה השכנה לגלידרייה. הן מיהרו לדרכן, ואפשר להבין אותן, החיים קצרים מכדי לחכות שהחבר'ה יצברו מומנטום ויטפסו לשיאם, ואת הזרע הן הרי ממש לא צריכות – היה להן מספיק מזה לכל החיים.

הפתרון שנמצא היה פשוט ומתבקש: גיוס אפסים צמאי זרע לקליטת הגמירה על גופם. בכל פעם שמתקיימת אורגיה מאופקת ותכליתית כזו, מוצב פרגוד בקצה החדר ומאחוריו ממתין אפס תורן לקבל את המנות הדחויות. הסידור הזה עובד לכולם: לגברות הנחפזות ללכת, לנהגים שנחושים להפגיש את החומר התורשתי שלהם עם רקמה אנושית (כלשהי) לפני שמתנוון ויורד השאולה, וכמובן, הנשכר העיקרי: האפס שזוכה לסשן בוקקה שמי יודע באילו נסיבות אחרות היה יוצא לו לקבל.

את יותם פגשתי כמה ימים קודם, ביום קריר במיוחד. היה זה שבועות ספורים בלבד לאחר שסבתי האהובה הלכה לעולמה, לא הייתי במיטבי. בשיחה קלה חשף בפניי יותם את המשאלה הסודית שלו, סיפר לי שהוא רוצה שאסרסר בו, שאבוא איתו, שאמכור אותו להמוני הגברים. הוא היה חסר בושה, משום מה, וזאת למרות שהבהרתי לו מראש שאני לא עוסקת בניוש.

אנא האמינו לי: אני לא רציתי, לא רציתי. העובדה שנעתרתי מפחידה אותי כל כך, זה היה כמו חושיי התערפלו. היה לו ריח, ליותם, מן ארומה מתקתקה וחנוקה שהזכירה לי את הבועידם הקטן שהיה בביתה של סבתי. העננה הזו בשילוב מראה פניו העצובות ערבלו אותי והכניעו את לבי. אינני יודעת איך יצא שהסכמתי. הכל כל כך שרירותי, שזה מפחיד – רגע אחד אתה מסרב ורגע אחר אתה נעתר, כאילו התודעה שלנו עשויה גלים גלים ולא הזרם הקוצף שאנחנו מדמיינים.

בתחילה חשבתי שזה לא יהיה קשה מדי. מבחינת מראה חיצוני דווקא היה לו את כל מה שצריך, בשביל האישה שהבולבול שלו התאווה להיות: גוף גבעולי, נערי וחלק, תווי פנים עדינים ורכים, עיניים חולמניות עם זיק חמקמק, שפתיים בשרניות כעלה מדברי, קו לסת חלש חלש חלש ואפילו אגן עגול במפתיע, כזה שתינוק היה יוצא ממנו בנוחות. הלבשתי אותו בבגדים זולים ומוזילים ששאלתי מבתה הבעייתית של פרומה שכנתי האיומה עליה השלום והוא חבש את פאת הסילקון הבהירה שהביא מהבית. הבטנו בו שנינו מבעד לראי: הוא אכן יכל לעבור כאשה בזנות רחוב, נואשת. יותם היה מאושר ואילו אני הבטתי בו בעצב עמוק, הרי זה אף פעם לא מראה נעים.

למרות הלוק המבטיח, היו לו בעיות גישה חמורות שעמדו בדרכו להיות האשה-זונה שהוא חלם להיות: הוא ראה את עצמו בפרח נדיר, כאיילה עדינה. אני זוכרת איך נע באיטיות מול הראי, בביישנות מעושה. הוא פיזז ופלירטט עם בבואתו בראי בתנועות עגולות, מאמץ מניירות קלישאתיות, מתייפה, מנסה לנהוג באנינות. "אני הזונה שלך", הוא היה מכריז ומאריך בה' הידיעה, מעכס מול הראי בהפסקות שעשינו מצפייה בפורנו הכי נמוך שיש, שאמור היה להכניס אותו לסטייט אוף מיינד הנכון למי שעומד להגיע למפגש הבוקקה הראשון שלו.

יחסית לילד עם פנטזיית כמו שלו, הוא היה פרימדונה אמיתית.

"אף אחד לא רוצה להיות עם זונה", לימדתי אותו, כועסת על עצמי שבכלל נכנסתי לפרויקט הזה, "בתודעה שלך, אתה אמור לשאוף להיות הכל, חוץ מזונה: אתה תהיה ארנבת קופצנית עם שיניים בולטות, אתה תהיה הדום שיושב ומחכה בבית עד שיחזרו מהעבודה ויניחו עליו חפצים ורגליים, אתה תהיה מעריצה נאיבית טיפשונת בהופעת מטאל, אתה תהיה טיפת טל שמחזיקה ומחזיקה ומחזיקה על העלה עד שהיא נופלת ברכות. אתה תהיה דלת חשמלית מסתובבת, מה לא ברור?". ראיתי אותו נבוך ועיקש בדעתו, עוד שארית אגנו חגה בסיבובים קטנים, כמנסה לשכנע אותי שיש דרך אחרת, אבל אין. "חסר בורג? את תהיי הבורג".

ניסינו וניסינו, וכמה פורנו ראינו יחד, אבל בערב המיועד לא היינו מוכנים. למרות זאת, יותם התעקש ללכת. אני נעתרתי. בכנות, רק רציתי לסיים עם זה.

קשה היה לדעת אם זיוה הנותנת ראתה אותנו נכנסים לחדר. נראה שהיינו שקופים בעיניה: עוד שתי נקבות – לא מעניין, לא רלוונטי. כשחבורת הנהגים נכנסה לחדר, לעומת זאת, אורו עיניה באפלה ההרסנית הזו שלה, שמושכת את סוג האנשים שמסתובבים אצל ספי מאחורה. זיוה החלה נשפכת על הרצפה, נוהמת בשקט ומחכה, טוענת את עצמה באנרגיה מינית שכמעט היה אפשר להרגיש באוויר. הייתי מרותקת מאדיקותה, ומיהרתי לדחוף מטה גם את יותם המאושר, אשר בדומה לזיוה, מבטו היה קבוע בקבוצה המתאספת במרכז החדר.

הגברות החלוניות החלו להגיע בזו אחר זו, גאות וממוקדות. כמה ניעות בודדות מגבר אחד או שניים ומספיק, טעימות. אחר כך לחיצת יד מנומסת ושלום. הנהג המתוסכל הראשון יצא מגברת ממהרת, הסיר את הקונדום בחופזה ונכנס מאחורי הפרגוד, היכן ששכנו האפסים וחיכו לקבל את שלהם.

יותם ישב בתנוחת אינסטגרמית, מעפעף בעיניו מחייך בביישנות כמזמין-לא-מזמין, נושך את שפתיו במחווה שדמיין כמעודנת, אבל בפועל נראתה פשוטה וחיוורת. המופע האמביוולנטי שלו היה פתטי.

מבט אחד בזיוה הבהיר במי עומדים החבר'ה לבחור פעם אחר פעם. היא פחות או יותר פרכסה על הרצפה, שעטה בזחילה נלעגת במתכוון אל הזכר המהופנט אליה, הבונה בזריזות את דרכו אל השיא. והנה זיוה שורקת ומצטחקת לעומתו, פוערת את פיה בהזמנה ותחינה, מפזילה את עיניה אל עבר איבר המטרה. זה היה המטען הראשון שיותם החמיץ, הראשון מני רבים.

אל הגבר השני זיוה התקרבה כשהיא מגישה את שדיה קדימה בהבטחה שאין דרך ברורה לפרוע אותה. עודה מקפיצה אותם בידיה, היא החלה פוכרת את פניה באשכיו ומייצרת כמויות בלתי סבירות של רוק מוקצף. היא נהמה ככה בדבקות נרקוטית, עד אשר הגירוי המוגזם הזה גמר על הנהג המאושר, והוא עליה.

למרגלות הגבר השלישי היא ישבה כמו תלמידה מרוכזת, פוערת את עיניה בעזרת האצבעות, ואפילו מרחיבה את נחיריה, מתנשפת בקצב המתקרב להיפר וונטילציה, כמו מתערפלת עבורו עד לסחרור. זיוה נפרסה ועוותה את פניה בניסיון להגדיל את שטח הפנים של הפנים, כאילו מתאווה לקבל אותו בכל מאודה, עד אשר גם הנקבוביות שלה היו לכלי קיבול קטנים. לא העזה לגעת באיברו, הבחנתי מרותקת, הפעם שחקה אחרת, כאילו זה לא ממקומה להתקרב. רק חכתה, עד שגמל לה במטר הצמיגי. וחוזר חלילה במופעים שונים ומשונים.

יותם לא הבין, הוא פספס את הפרפורמנס המרשים הזה, המגוון והיצירתי. כל פעם שפסחו עליו הוא היה מגלגל את עיניו ולוחש לי הערות סרקסטיות על טעמם הרע והזול של החבר'ה, על טעותם הברורה. הוא קם והסתכל על בבואתו לאחר שנוכח שהחמיץ עוד מטען, מלעיט על עצמו עוד מהבושם המתקתק הזה שהזכיר לי את ביתה של סבתא, מתקן את המסקרה.

איזו פוסטמה. זעמתי עליו כמו סרסור מרומה – הוא לא נותן עבודה.

"אימבסיל", אמרתי לו, אוחזת בצווארו ולא בשיערו המודבק כדי לא להרוס את סיכויו עוד יותר. רציתי לסיים עם זה כבר. "פתח את העיניים, הקשב היטב. הסתכל מה היא עושה ועשה כמוה". מיותר לציין שזה לא עבד לנו. גם כשפתח את פיו, היה זה רק כדי חריץ. גם שהתחנן, קולו המאנפף נשמע מתנשא ודוחה. גם שהעביר את ידיו על גופו, היה נראה שעשה את זה בשביל עצמו. הם לא רצו לגמור עליו, ובצדק. בשלב הזה היינו יותם ואני על סף דמעות וזיוה הייתה כבר קבורה תחת שלולית של מיצי גוף שונים, קהה אפילו יותר, אם זה אפשרי, ונראתה כמי שמנוחמת בעליבותה.

לא הייתה ברירה. השארתי את יותם ופרצופי הברווז שלו מול הראי והתקרבתי אל החבורה במרכז החדר. בחרתי לי את הנהג החביב ביותר שזיהיתי.

"עשה לי טובה" פניתי אליו "השנייה בפינה, פעם אחת". הוא העיף מבט אחד אליה ונד בראשו. "בבקשה ממך, נהג" הפצרתי בו "זה היה יום ארוך. אנחנו רק רוצים להגיע הביתה. כמה זה יעלה?".

הוא שקל כמה רגעים ואז ענה בפשטות: "את".

חככתי בדעתי. זה רגע להפגין מנהיגות, ולא נראה היה שיש דרך אחרת. הסכמתי.

ניגשתי ותפסתי את אוזנו של האידיוט, של מי שביקש להיות מסורסר, ולמרות זאת, בפועל יצא שזניתי אני עבורו. גררתי אותו איתי לפינה אחרת של החדר, הרחק מהסירנה המתבוססת בזרע שעלולה הייתה לפתות את הנהג התאוותן ולגזול מיותם את מנת הרש. הצבתי את האפס המחוצף ממש למרגלותיי, בעמדה מושלמת לקבל את מנת הזרע שלה חיכה כל חיייו, ואז פצחנו במשגל, בעוד ראשי מסתחרר רק מלנסות לחשב מה האתנן כאן, ומי הזונה ומי הלקוח.

הנהג נכנס לזה בקלות יתרה, כה רגיל היה להזדרז. עד מהרה הוא נסק מעלה מעלה, עד אשר חשתי שהוא עומד לגמור את המצווה שהתחלתי. נקשתי בעקביי, והנהג המשיך ושעט קדימה בדרכנו הביתה ואני כבר הייתי קרובה, התרגשתי. עודי אוחזת באוזנו של יותם, כופפתי אותו וקברתי את פניי בעורפו הריחני, אפוף המאסק הייחודי שמזכיר לי את כל מה שיפה וטוב. באותו הרגע, אני זוכרת, תהיתי אם סבתא הייתה גאה בי או מתביישת. לאט לאט, בלי משים (או אולי, במבט לאחור, בחוש נקמה בלתי מודע) הגברתי את הניעות ומשכתי את תנועתיי קדימה והלאה. כמה שמח הנהג, למוד המשגל הנסוג, אורו עיניו. ומה הופתע יותם כשנגזלה ממנו עונתו של אחר, פעם נוספת ואחרונה בערב זה.

והו, סבתא אהובה, כמה את חסרה לנו כאן.

כשתפסתי את אלון בוהה שוב בשדיה התפוחים והשזופים של חברתי היקרה אוולין, היא החזירה לו חיוך סלחני וזרקה אליי מבט מלא חמלה, כמבקשת רחמים בשמו. בשונה ממנה, חוסר האונים של האיש השרירי הכבול לכסא לא עורר בי שום אמפתיה, אולי משום שהיינו שעה וחצי לתוך הפגישה ואלון לא הראה שום סימני שיפור.  זץ חשמלי קטן – סוג החיזוק השלילי שהוא עצמו בחר – וטפיחה קלה בעורפו של האיש הנרעד, מיקדה מחדש את מבטו המבוהל. כעת הוא בהה בעיני השקד היפות של עמיתתי החומלת. טעות נוספת. "על מה אתה מסתכל, אפס פחדן?" הרמתי את קולי, שולחת שני זצים נוספים ומזכירה לעצמי להשתמש בטרמינולוגיה הנכונה "החור שלה כאן למטה". אלון רטט ונפחד.

*

הוא היה מן מכר ותיק. עבד בבניין בו עבדנו אז אוולין ואני. אוולין הייתה חברה יפיפייה מהקיוביקל ליידי, ומדי יום חלקנו פירות ויוגורט ואגוזים. היא הייתה מספרת לי על יורם והבנות ואני הייתי מספרת לה על חיי הלילה היפים והצעירים של חולון. אלון לא נמנה עם החבורה הזו. הוא היה איש נאה לכל הדעות אבל קצת נודניק, קצת אידיוט. אוולין הרחומה נהגה לשלוח אליו מבטים  בזמן הפסקת הצהריים, אוכל לבדו ובוהה לכיווננו מהצד המוזנח של חצר הבניין. "אוווו", הייתה אומרת עמיתתי, מתבאסת בשמו, מנסה לעורר את האמפתיה שלי. אף שבדרך כלל אני נעתרת ואפילו מובילה מפגני רחמים כאלה, עם אלון משהו לא הסתדר עוד בהתחלה.

כשקרב אלינו בחצר יום אחד וניסה לבקש את עזרתי בנושא "אינטימי ומביך" הוא הצליח לגייס מינימום של סקרנות מצידי. לא הופתעתי, כמובן, כיוון שאפילו בתקופה ההיא שמי הלך לפניי בנושאים כאלה. למראה אוולין היפיפייה שעמדה ליידי, השפיל אלון את מבטו אבל לא ביקש שתלך. "טריפופוביה" הוא הסביר ומיד הוסיף ברוב חשיבות "זו הפרעה. את ודאי יודעת". לא ידעתי.

באופן כללי אני נוטה להסתדר עם אנשים שקוראים לדברים פשוטים בשמות מורכבים. אני אוהבת לשכשך רגליי בביב החם שהוא שיח מקצועי או אקדמי, להתקשט בנבכי קטגוריות ולקשור קשר בתוך לקסיקון הגדוש הבחנות מדוקדקות, המקבלות פשר רק בהקשרים חברתיים ספציפיים מאד, בדרך כלל בשיחות סלון מפונפנות (על פי רוב מחוץ לעיר, כמובן, במקומות בהם אנשים תלויים בכוחות ובתכתיבים מסוג זה). אדרת הכבוד המעושה משעשעת אותי, מזינה אותי. יש שם הרבה עם מה לעבוד.

לעומת זאת, במקרה הזה, משהו בא לי רע, וזה עוד לפני שאלון פרש חזרה למשרדו, ואני עשיתי גוגל וקראתי על מעמדה הרעוע של הפוביה הזו, של "פחד כרוני מחורים". המונח וגם האבחנה נחשבים מעורפלים, עמומים, מוטלים בספק. פסיכולוגיה גם ככה תלויה על בלימה, חשבתי בזעם, ואם אפילו הם לא ממהרים להכניס את השטות הזו למהדורות ההולכות והמשמינות שלהם, ודאי יש לזה סיבה. אבל זה לא היה זה. זו אפילו לא הרדוקציה של פות ל"חור". זה היה עניין פרסונלי. משהו בטון המאנפף, באופן שבו גרר אלון את המילים, הדרך בה העיצורים היו נדבקים זה לזה בשעה שדיבר. אני לא גאה בזה אבל הייתה בו מן תכונה מעצבנת שליבתה יצרים אלימים אמיתיים בתוכי, לא כאלה שמעוררים אותי מינית, אלא כאלה שאני בדרך כלל נוהגת לדכא. סלדתי מסלידתי זו יותר משסלדתי ממנו, ועל כן זימנתי אותו לפינה שלנו חזרה ביום למחרת וביקשתי שיסביר לי עוד פעם. כצפוי, הוא התקשה לנמק ולהרחיב.

"זה משהו שקשור לאופן שבו, זה זז".

"זה זז?" תמהתי.

"זה זז", קבע.

"אבל זה לא זז", אמרה אוולין, מתרכזת ומנסה להיזכר "שלי לא זז", התערערה ותחמה את קביעתה בהתאם לתצפית האמפירית שלה.

"לא זז", הכרעתי.

"וכמה יש לכן שם, שלושה?", הוסיף ושאל. אוולין כיווצה את גבותיה, ניסתה להבין למה הוא מתכוון. אף פעם לא עלה על דעתה לספור את מה שבין הרגליים. "ואיך זה," הוא המשיך ותהה, בטון מעט מקנטר "שמכל אחד יוצא משהו אחר?". 

לא אהבתי את התיאור המנוכר והסתמי הזה וכבר הסתכלתי על השעון שלי, מחכה לקץ חמש עשרה דקות התהילה של האידיוט הזה.

"אתה יודע, אלון", אמרה אוולין בטון ממתיק סוד נערי "יותר חשוב מה שנכנס מאשר מה שיוצא".

את חיוכו העקום פירשתי אז כחולשה של מי שבאמת רוצה להאמין ולהתגבר, אבל לא מצליח. "תביני, זה פשוט דוחה בעיני", הוא הסביר, מצטרד וטעון. "וגם יש עוד משהו", אמר, מהורהר, כמו מתכונן להגיד משהו עמוק (אוי ואבוי, חשבתי לי). "כאילו, לאן אני נכנס כשאני נכנס?... לא, באמת". הוא מיהר להתגונן כשזיהה את קוצר הסבלנות שלי. "זה כמו כזה, חור שחור. הבנת? מי אומר שאני לא אבלע שם בפנים? מי מבטיח לי שאני לא, איעלם, או משהו?".

שתקתי. חרדות מטפוריות ואובר מומשגות לא עושות לי את זה. במבט רפלקטיבי, גם ייתכן שחשתי קצת רכושנית - הרי זה התפקיד שלי להמשיג לעייפה, לקשור קשרים בין פוביות ארציות חצי מומצאות לקונספטים מופשטים כמו חידת היקום האולטיבמטיבית, נשמע כמו דבר שאני אעשה, גם אם יותר באלגנטיות.

לעומת התגובה הצוננת שלי, היה נראה שאוולין עומדת לאבד אחיזה. הבחור הזה הלך ונעשה מופשט יותר ונואש יותר. הכרתי אותה. זה בדיוק מה שעלול לחרמן אותה: לחמול ולא להבין. היא הייתה מוקסמת.

"כל חור בלילה הוא שחור", קטעה לפתע את השתיקה המביכה, מנחמת, מסכמת את הדיון בפשטות האופיינית לה. הוא חייך והיא חייכה. אני לא חייכתי.

בדרך הביתה באוטובוס היא לחצה עליי לקרוא לו אליי, כפי שידעה שעשיתי עבור רבים אחרים במצב לכאורה דומה, לקרוא לו והפעם לקרוא גם לה. "ומה עם יורם?" שאלתי, משום שלא עלה על דעתי להניא אותה מהרעיון הזה בשום דרך אחרת. היא כבר חשבה על זה מראש והחליטה שתשקר לו, תגיד שיש לה ריקודי עם או משהו כזה. "אני יודעת שאני יכולה לעזור" היא שידלה אותי, התחננה, ופתאום גם התמרדה ואמרה "מה, את מפחדת שאת לא תהיי יותר ה-מבינה וה-מסדרת וה-מתקנת של הכל וכולם?". נבהלתי מתוקפנותה של חברתי ובעיקר נחרדתי מיסוד האמת שהיה בדבריה ולכן נעתרתי, ובלבד שהמפגש יתנהל בתנאים שלי, שנעקוב אחר הפרוטוקול המתאים למקרים כאלה.

אוולין באה אליי בערב, לבושה שמלה קטנה ושחורה, מרוגשת. "את מבינה שאת תצטרכי להוריד את זה על ההתחלה, כן?", הזכרתי "אני יודעת", היא התגוננה, מתקשטת מול הראי "זה רק להתחלה, כדי לעזור לו לרצות".

אלון הגיע בשעה הנקובה, הביט באוולין במבט נרגש ומבויש, ובי כאסיר תודה. פקדתי עליו להתפשט ועקדתי אותו מפושק לכסא. אחר, ביקשתי גם מאוולין להתפשט בחושניות לנגד עיניו, ואת תחתוניה לפשוט לאט במיוחד, כדי לא לחשוף את אלון לחרדתו המצמיתה בטרם עת. הוא היה כמהופנט ובקושי הבחין שהכנסתי את הפין הרברבן שלו לתוך איזה צעצוע שטותי, מן כיס סיליקון שהפעיל לחץ שאיבה מתון וקבוע. רציתי לשמור על הזקפה שלו ערנית ופעילה, גם אם מלאכותית. חרמנות היא הרי האויב הנצחי של הפחד. מה גם שכמה פחות דם בראש של האיש הזה, כך פחות הגיגים בוסריים שעדיף להימנע מהם. רציתי רק לרפא את הפוביה באלימות הנדרשת (או טיפ טיפ טיפ טיפה יותר מזה) וזהו, ולסתום את הגולל על כל הסיפור.

מקץ שעה וחצי, במהלכה לא הצלחנו, כאמור, להתקדם כלל, היה אלון היה קפוץ ומחושמל. לפתע החליטה אוולין לקרוא תיגר על השיטה. היא ריחמה על אלון האפס שנכפה עליו לשבת ולבהות בפות למשך שניות הולכות ומתארכות ולחכות עד שהמח שלו יסנכרן בין האווירה הנינוחה, הלחץ המגרה באיבר מינו וגופה החושני של אוולין הרחומה. בפשטות, שיפסיק כבר לפחד מחורים, או לפחות שיחריג פותות. זה התחיל להיראות חסר טעם. אני כבר איבדתי סבלנות והלכתי לנוח על הכורסה.

"עכשיו אולי ננסה בדרך שלי?" הציעה אוולין, מרוגשת. מבלי לחכות לתשובה שלי היא שחררה את אלון, הובילה אותו לספה מולי והושיבה אותו ברכות. הוא הביט בישבנה היפה כשהיא הרימה את תחתוניה מרצפת החדר וקרבה חזרה אליו. אוולין עטפה את עיניו המצועפות בתחתוניה ואחר כך החלה מרכינה את אגנה מטה מטה, אט אט. הזדקפתי בכורסה שלי והתבוננתי בריכוז. מי יודע, אולי יש לי עוד מה ללמוד. היא הברישה קלות את איברו הנרעד והממאן באיברה הרך, הנכון להכיל. בסבלנות אין קץ היא נכנסה קלות ויצאה מיד, מתנסה במגע מרפרף בעומקי מילמטרים בשעה שהוא עוצר את נשימתו, לוקחת אותו צעד צעד אל הלא נודע. אלון נראה דרוך אבל לא מפוחד. לא יכולתי לראות את פניה של אוולין אבל ידעתי שהיא גאה בהישג שלה.

נפתניתי להביט בו. הוא ליטף את גוה של אוולין בחושניות ומבלי שתבחין, החל מסיט את מעטה התחתונים מעיניו ומסתכל. נדהמתי לראות שאיבר מינו לא צנח למרות התגשמות הפוביה הכי עמוקה שלו. אם כבר להיפך. איברו היה כה נכון וזקוף, למרות קרבתו לחור המאיים... האמנם, למרות? התעכבתי לפתע על הנחת המוצא השגויה שלי. אבוי. אללי. כל-כך התביישתי, חשבתי ונהגתי כמו בתולה פתיה והובלתי את חברתי היישר אל המלכודת. איך לא הבנתי את זה קודם? מבטו של האפס היה שקוע במעשה החדירה כמו רוצה להיווכח במו עיניו שסוף סוף הצליח במזימתו והוא עומד להביא באוולין היפה. ברגע זה כבר הייתי בטוחה - האיש הזה לא פחד מדבר.

הצמד הנרגש השתגל דקות ארוכות, ובשלב מסוים, כאשר הצטיין התלמיד הנפחד והסכים לבתק את גם את בתוליה האנאליים של חברתי, כמעט התפתיתי להסביר לה על התרמית, אבל כשהאזנתי לאנחותיה הערבות, גמלה בליבי החלטה לא לספר לה לעולם. לא בשביל אלון האפס, חשבתי, בעודי מנסה להעריך כמה יעלה לי להחליף את הספה עליה הם משתגלים, אלא בשביל אוולין שהתחדשה במקרה צדקה ובעלם-צעצוע. מוטב ככה, שיהיה. כבר נוכחתי לדעת, הרי, כמה גרוע מזיין יורם.

כשאני מתארחת בקהילות מקבילות מחוץ לעיר, אני מתפלאת לפעמים מהפרובינציאליות ומהדלות האינטלקטואלית שפושה בהן. אחד הוויכוחים הגדולים שאני נקלעת אליהם דרך קבע, נוגע ליחסי הסלחני אל מה שמכנים "שליטה מלמטה", תופעה שאני מסרבת להתייחס אליה ברצינות ובחומרה גורפת, עליה ממליצים חלק מעמיתיי הפריפריאליים. אני נוהגת להזכיר להם שאפס הוא אפס הוא אפס: לרוב, מניפולציות כושלות רק ממקמות אותו בתחתית של התחתית, פגיע ונואש. בפשטות רבה, מין טוב, בדסמ טוב, הוא אף פעם לא משחק סכום אפס.

בכמה ישיבות בנושא הזה כבר נכחתי, אללי. באחרונה בילינו באיזו מין מאורה חשוכה ומגוחכת שהייתה אמורה לטעון אותנו באווירה לוהטת, ובפועל עשתה בדיוק את ההפך עבורי. ישב שם צבי החמור ודינה האדישה והמגניבה, אפרת כלילת השלמות וטוד-פין-ברזל ועוד טיפוסים מפוקפקים. כשפרשתי את משנתי פעם נוספת הם רק גלגלו עיניים בלגלגנות מעושה המסגירה היסטריה. פתאום ראיתי את חבורת המשוריינים השקשקנים האלה בבירור מצמית.

משכתי כתפיי וגמלה בלבי החלטה לעזוב אותם לנפשם בסיום הערב הזה. היות שכך, ומתוך נכונות לסיים בצורה יפה, הנחתי את ספל תה הלבנדר שלי בצד והצעתי להם סיפור אחד אחרון לפני פרידה, הסיפור על המקורננת. התעלמתי ממבטה האדיש של דינה ופתחתי בסיפורי.

כשפנתה אליי בהודעה הראשונה, הייתה מאירה נבונה מספיק כדי לפתוח בברכות שכנות חמות ולספר שהיא "מפאתי חולון". ידעתי שהכוונה היא לכל היותר בת-ים, אבל החנופה הזו חיממה את לבי והסגירה ייאוש שהצית אותי. נאותי להקשיב ולא התחרטתי על כך, שכן, אם הגעתי בשביל הפרו-בונו והקארמה הטובה, הרי שנשארתי בגלל המקרה הייחודי: מאירה הייתה האישה הראשונה והאחרונה שהכרתי אשר הגדירה את עצמה כקאקולד "או למעשה, פותהולד" הסבירה בגאווה. נגנבתי ולא ערערתי על בחירת המונח, המתבסס על טעות נפוצה. קינק יצירתי קונה אותי תמיד.

"פפפפ", מחה צבי בהפגנתיות. גם שאר יושבי השולחן נראו כלא מתרשמים, כמתחמשים לקראת וויכוח. בחרתי לגמול להם בחיוך אדיב.

כמה ימים לאחר מכן כבר ביקרתי בביתם של בני הזוג. מאירה, שפתחה לי את הדלת, נראתה נרגשת ועליזה ואילו בעלה עמד מאחוריה, ואילץ חיוך דל וקצר. הוא הביט באשתו בעצבנות כאילו קיווה שהיא תסגור עליי את הדלת ותאפשר להם לבלות ערב שקט ורגיל, לבדם. מאירה התעלמה מחוסר הנימוס שלו והוליכה אותי בהתרגשות במסדרון הארוך המוביל אל חדר השינה, בעלה משתרך אחרינו, מודד אותי במבטו. אם הוא מאלה שמתמרנים את זוגתן לצרף אישה ולשכנע אותן שזה בעצם הרעיון שלהן, הרי שהוא הסתיר את זה היטב. לא, היה ברור שמאירה היא לא קהל שבוי. אם כבר, הרהרתי כשדחפה קלות את בעלה לתוך חדר השינה והחלה להפשיט אותו, היא יותר כמו קהל שובה. היא רוצה בזה. חירמן אותה לראות את בן הזוג שלה משרת פות מובחר משלה. מילא. הסכמתי. 

"למה הסכמת?" שאלה אותי דינה באדישות כשזיהתה הזדמנות לנסות להצטייר כמגניבה ממני "זו פנטזיה שלהם, מה איתך? את גורמת לנו להיראות רע".

"כידוע לכם היטב", הסברתי בסבלנות, "הקיק שלי מגיע מלראות אותם מתבוססים בתשוקה של עצמם, נבוכים ואסירי תודה. זה מוציא מהם המון רגש ועליבות".

"זו טעות", הסבירה אפרת היפיפייה, והתקשתה לנמק. טוד וצבי ניסו לעזור לה אבל נתקלו בקשיים דומים ועד מהרה נקלעו לקרב תרנגולים מיותר. מילא.

המשכתי.

מאירה גררה כסא מהמטבח ומיקמה אותו בקצה החדר, מתיישבת בחרדת קודש על קצה המושב, מסתכלת קצרת רוח על בעלה ועל איברו הממוצע, השמוט במידה מעליבה כמעט. היא התנצלה בפניי ("אני לא יודעת מה קרה, זה אף פעם לא קורה לו") וניגשה לבעלה, החלה משדלת אותו בטון חמור, לוחשת באוזניו איזו הבטחה חשאית שלא הצלחתי לשמוע, בעודה מלטפת את איבר מינו. "הזין של בעלי מוכן עבורך, הגבירה", אמרה לי מאירה כעבור כמה רגעים, קדה לי ביראה וזזה מדרכי לפני שהוא יספיק להתחרט.

ריחמתי עליה והחלטתי לסייע לה בניסיון להפוך את הסיטואציה לפורנוגרפית יותר. "שה, מפסדינית רופסת. אל תפריעי", אילתרתי בנועם, מנסה לשחזר את הסגנון המקובל בז'אנר, כאילו אני גבר אפריקאי עם איבר בגודל לא ריאלי והיא רואה חשבון מקריח שלא התברך. מאירה נדרכה, מהופנטת. אחזתי אותה מציצית ראשה, מקרבת את פניה הקורנות אל נקודת מפגש החלציים, אל איברינו הקוצפים, מעודדת אותה להעריץ את הפות ההדוק והגמיש שלי וללעוג לעליבותה, לגפף את זווית המיטה כתחליף מבזה לכל האקשן שהיא מפסידה.

דינה נחרה בבוז מעבר לשולחן, הפעם בצדק. הרי מאירה לא הפסידה דבר - היא נהנתה יותר מכולנו.

התנהגותם התמוהה של בני הזוג נמשכה גם בביקוריי הבאים. מאירה הייתה ניגשת אליו ומפצירה בו במשא ומתן חרישי ואני הייתי משתגלת עם בעלה בכל תנוחה אפשרית, כשהאשה קשורה או מוחזקת בצורה משפילה ככל האפשר בסמוך אלינו, מעודדת אותי 'להנות מהאיבר המפואר כי לה לא מגיע', 'לקחת את מה ששלי', ומקשקשת בגרון ניחר על עליבותה ונחיתותה אל מול מה שהגדירה כ'גברת אמתית'.

יום אחד הניגוד בין בני הזוג הקצין כל כך שכבר התחלתי להרגיש לא בנוח. הבעל שכב על המיטה ללא תנועה והאישה קיפצצה אחוזת דיבוק סביבנו, מתחננת אליי להגמיר את בעלה ו'לשלול ממנה את מנת הזרע שלה'. דווקא אז, כשהתחלתי להיגעל קצת, פעמון הכניסה צלצל ו-

"איכ", קטעה אותי אפרת, "למה נתת לה לתמרן אותך ככה? ברור לגמרי שהיא נהנית על חשבונך". הבטתי באחרים, לראות אם הם חולקים את רשמיה. דינה העמידה פנים שהיא בוהה בפלאפון שלה ולא מרותקת לסיפור, אך הבנים אפילו לא ניסו להסתיר את הזקפה המפוארת בחזית המכנסיים.

סלחתי לה על חוסר הנימוס, ליפיפיות סולחים על הכל, והסברתי "בהתנהגות הפתטית שלה, בתביעה נואשת, היא חשפה בפניי חולשה עצומה. זה קלף שקשה לקחת חזרה".

"אולי, אבל כך לא מתנהגת נשלטת", התפרצה דינה, שלא הצליחה לשוות לקולה אדישות והקפידה לא להתיק את מבטה ממסך הפלאפון. 

"הלכה למעשה, כך בדיוק מתנהגת נשלטת", תיקנתי בעדינות, וחזרתי לסיפורי שנקטע בנקודת מפנה מכריעה.

למשמע פעמון הדלת הבעל יצא מהאפתיות שלו, נרעש כולו, ותקע באשתו מבט שלא הצלחתי לפענח, הייתה שם תובנה, תוכחה וכעס. לעומת זאת, מאירה הייתה מבוהלת לחלוטין. בני הזוג הביטו זה בזה לכמה שניות, מחשבים ומהססים. למשמע הדלת נפתחת זינקו שניהם ממקומם והותירו אותי מבולבלת, מגולגלת על המיטה. מיהרתי להצטרף אל זוג התמהונים המתקוטטים לאורך המסדרון, במבעים בלתי מובנים של האשמות והתגוננויות. בסוף המסדרון עמד איש שחום, נאה. הוא נראה נרגש ומלא ציפייה. היא שלחה אל הגבר חיוך דל וקצר והביטה בי בחוסר אונים, כמתנצלת.

"אהא!" קפץ צבי בראש "ידעתי שאין כזה דבר פותהולד, זה לא קינק בכלל. את חששת שהבעל הוא המצרף, ובעצם מירה הזו עבדה בשירות המאהב. היא רק הרוויחה זמן עד שהוא יגיע ותוכלו לדחוק את הבעל הצידה ו...". נדתי בראשי. זה היה ניחוש אווילי שנבע יותר ממשאלת לב אישית, מהזדהות יומרנית עם הצעיר הנאה. לו רק ידע כמה נאה, ודאי לא היה מרשה לעצמו. כך או כך,  צבי שתק ואיפשר לי להמשיך.

בעוד מאירה לוקחת צעד אחורה ומתרחקת בדחייה מהבחור הצעיר, הבעל דווקא עשה חצי צעד קדימה. היבטתי בו וגיליתי תופעה חסרת תקדים: לנגד עיניי התגבשה זקפה ספונטנית לחלוטין. גם האורח הבחין ונראה שהוא לא הזדקק להזמנה נוספת. הוא חייך אל הבעל והחל להתפשט במהירות במסדרון, לקול מחאותיה התקיפות של מאירה, שטוענת שחל בלבול וזה לא "היום שלהם", ושהיא מסרבת ל-.

"חה". לעגה לי דינה בעליצות גרונית, מתנצחת, וקטעה  שוב את הסיפור. "הבעל בכלל לא רצה אותך. או אותה. הוא גיי ומאירה שלך בבירור ידעה ושיקרה לך". נדתי בראשי. זה היה ניחוש קצת פחות אווילי, שכן זקפה לעולם לא משקרת, ובכל זאת, זה היה רחוק מהאמת. דינה הפסיקה להעמיד פנים שהיא לא בעניין, הניחה את הפלאפון שלה והקשיבה בעירנות. כולם הקשיבו.

היבטתי בשלושת הדמויות העירומות לפניי: אנשים שכרוכים זה בזה בזיקות משובשות, משולהבים בלהט, ציפייה ותסכול שאינם מסונכרנים. אם זו אורגיה, הרי הייתה זו האורגיה הכושלת בהיסטוריה (חוץ מאחת, אולי. אספר גם עליה בהזדמנות).

זה היה כמו פאזל מפורק,

אך לפתע הכל התחבר לי!

הבנתי את תגובתו של הבעל, את להיטותה של האישה, את זהותו של האורח המסתורי. "אתה" פניתי אל הבעל המזדחל על גחונו ומביט בהערצה באיבר המפואר משלו "אתה מקורנן ולא רק מקרנן". הבעל הביט בי בהערכה, כאילו ראה אותי לראשונה.

"לא! עכשיו אני המקרוננת" התכעסה מאירה לעומתו.

"אני" ענה הגבר "הייתי מקורנן מאז ומעולם. את רק חקיינית. אני אפס! תמיד הייתי!".

"אני האפסית. אני לא ראויה לך. אתה תזיין את כל העולם לפני שתיגע בי", היא געתה, שבויה בדמיונותיה ומשפשפת באקסטזה,  כמו מנסה להחזיר עצמה בכח כמה דקות אחורה בזמן, כשהייתה מאושרת וקרובה כל כך.

"להיפך" הזדעק "זה אני שלא ראוי לך! את צריכה יותר מאת הזין העלוב הזה", איברו ניתר בעוז לפי קצב דיבורו, ולראשונה נראה דווקא מתוח ומרשים.

"מגיעה לך אישה שווה שתרצה לזיין בלי הפסקה", היא אמרה לו זקופה ומיוסרת, בוערת מתשוקה בפה קוצף ועיניים נוצצות,

"שתקי ותתפשטי. חיכיתי מספיק. תני לי לתת לו לתת בך!!"

"לא לפני שאתה מסיים את מה שהתחלת" אמרה מאירה, דוחפת את בעלה בעצבנות אל חיקי.

"את ניסית לרמות. זה היום של שמעון. אני המקורנן! אני תמיד הייתי המקורנן!".

שמעון האורח היה נבוך ומבולבל, להוט מאד ולא בטוח האם ואיך מותר לו לפרוע את חרמנותו. הוא לא נראה מודע יותר ממני לקיומו של לוח הזמנים שוויסת את קירנוני הזוג התמוה הזה.

הילדים סביב השולחן היו המומים. סוף סוף שתקו.

החלטתי לעצור את זה שם, מספיק זה מספיק. "אין מה להתווכח", היסיתי את שניהם בקול חמור ודידקטי. "די ברור ששניכם אפסים גמורים".  הם שתקו והרכינו את ראשם. זה היה רגע מכריע. הרגשתי כמו שלמה המלך. חישבתי מהר: שניהם גזרו מוות על התינוק, אבל אין סיבה להשליך עימו את מי האמבט החמימים...

"אנחנו נשמור את לוח הזמנים שקבעתם, אבל נשנה קצת את התכנית", פסקתי, קרבה לשמעון ואוחזת באדנות באשכיו בשעה שהוא מגרגר מנחת, סוף סוף שותף באקט מיני כלשהו, "יותר לא תצטרכו להתווכח מי מכם יושב בצד".

"נו, בסדר, ומה כבר הרווחת מזה? הכל הלך הפוך ממה שתכננת" שאל צבי, קוטע אותי בפעם האחרונה ומנסה למתן את ההתרגשות שאחזה בקולו. די ברור שהוא קינא במהלך שזכיתי להוביל. או למעשה, בשני המהלכים, שכן כעת גם הוא הפך בעל כורחו לקהל משתאה. שולטים מסוגו תמיד מקנאים כשעולה בידו של אחר לבלוט באינטראקציה פרפורמטיבית בעלת ערך חינוכי.

דינה, שחטפה את הפלאפון שלי מבלי שאשים לב, ואיתרה בעורמה את קבוצת הווטסאפ "מקרננים ונהנים", מצאה תצלום גופו של שמעון והעבירה לצבי את המסך, חסרת מילים. הוא נדם והבליטה במכנסיו נעלבה אך נותרה בעינה, מוחזקת כנראה מכח ההשפלה הצורבת. הוא מסר לי בחזרה את הפלאפון ולא הוסיף. תגובתו העלובה הלהיבה אותי כל כך, שכמעט לקחתי אותו איתי בחזרה לחולון.

בעבר נהגתי להתפאר בכך שמימיי לא הזקקתי לדבר מה מנשלט. קרה שרציתי בחברתו, שהערכתי את עצתו, וכבר יצא שעזר לי בדיעבד, בלי להתכוון, אבל מעולם לא פיתחתי יחסי קו-תלותיות עם אחד מהאפסים שלי, עד אשר פגשתי את שמחון.

שמחון הוא איש ממוצע. מן גבלול כחוש שקומתו לא מחפה על כך, גפיו מרושתות ורידים, עיניו חומות ולראשו קרחת בקוטר פקק, כל לבושו טריקו ודגמ"ח, חיוכו מאיר. וזהו זה, מן איש שהוא מחזיק מפתחות. לב זהב לו, כמו לכולם;  אוהב חדירות ברוטאליות לישבנו, כזה מן. רגיל. לא שתגידו איזה אס, לא פריט אספנות, כך חשבתי. כשהתחנן להתקין לי מזגן באחד מימי השרב החולוניים בתמורה לכל הטוב שיש למגירה שלי להציע, חייכתי בסלחנות. האיש היה מושלם למסלול הרגיל שלי – להיכנס לחייו, למצוא איזו נישה לשפצר, להותיר שם חותם, ולצאת. נשיקה על כל לחי ושלום. עוד אני מחשבת את הזמן עד ארוחת הצהריים והאם אוכל להשחיל אותו לפני כן, שמחון היה מסתובב בדירה מחפש איך יוכל לתרום לי ולרתום אותי- בריה אומללה, היה מעכס בישבנו, נואש – בלי לדעת שהוא כבר בפנים.

לקחתי אותו. נתתי לו לבחור צבע, בחר לו אדום בגודל אפשרי. יופי. הדבקתי את הלחי שלו לרצפה, הנחיתי אותו בסבלנות כיצד להזקיר החוצה את עצם הזנב ולנשום עמוק, להרפות את כתפיו. היה כל כך מוכן. "בדיוק ככה, אתה כישרון מלידה", החמאתי לו, וסומק ביישני עלה על לחיו. כופפתי את ברכיי, נידבתי קדימה את אגני והתחלתי לבצע בו את זממו. מחצית פניו המוארים לכיווני אמרו הלם ואושר ותלות טוטאלית. ניכר היה שזהו רגע מכונן עבורו. הוא עצם את עיניו כמתפלל, מסונכרן באופן רוחני לריתמוס המרגיע של המשגל. שמחתי בשמחתו, כהרגלי בקודש, ובראש כבר ערכתי את רשימת הקניות שלי. כך לכמה דקות, אני יוצאת ואני נכנסת, והוא בשלו ואני בשלי, עד שלפתע הבהילה הצעקה את שנינו. זו הייתה הצעקה שלי.

הכאב בא כמו שבאות הרעות שבבשורות: חד ופתאומי ומוחלט. כאב מצמית איפשהו בתחתית הגב שלי, באיזו נקודה עלומה שלא הכרתי. הייתי המומה. מיהרתי לשלח את שמחון הביתה, עודו פעור וחלש.

בימים, בשבועות ובחודשים שאחר כך, הייתה נקודת הכאב הזו משטה בי, מענה אותי, מורטת ביסודיות את עצביי. הכאב היה נעלם (לכאורה) לזמן מה ואז חוזר במלוא עזותו בסתם רגע, באיזו תנועה אקראית, מזכיר לי שעודנו. מובן שהלכתי לבקר אצל רופאים ומעסים ומדקרים, הכל עזר רק באופן חלקי, כי לשורש הבעיה לא ידעו לרדת. ניסיתי לכוון את כל המומחים ובעלי המקצוע אל "הנקודה" והם איכשהו הצליחו לפספס אותה פעם אחר פעם. "זה למעלה יותר", הייתי מבקשת, "ועכשיו קצת שמאלה", ואז "חזור טיפה ימינה", ושם היא לא הייתה, פעם ושוב פעם. כך שילחתי את מיטב הידיים בעיר חולון למסע חיפוש עקר אחר "הנקודה", שהפכה בחשאי, ביני ובין עצמי, למרכז חיי.

מובן מאליו ששמחון ניסה ליצור איתי קשר מספר פעמים לאורך התקופה הזו. השתדלתי להיות חביבה אליו, הבטחתי לו שאחזור לטפל במקרה שלו בהקדם האפשרי. הוא טען שהוא לא ישן בלילות מרוב השתוקקות, שפצע את איברו באוננות במחשבה על הצהריים ההם, אמר שהוא זקוק לי. קולו נשבר. דחיתי כך עוד ועוד עד שלא יכולתי יותר. מוכרחים, ידעתי, ללמוד לחיות לצד הכאב.

זימנתי אותו. שגלתי אותו. חשבתי שזה לא היה אחד מהזיונים המוצלחים שלי: חששתי מכל תנועה, הייתי עצורה וקשובה רק לרחשי החוליות שלי. הלב שלי לא היה שם. שמחון דווקא עף על זה. מסתבר שזה גרם לתנועות שלי להיות עמוקות ואיטיות, מלאות כוונה ועוז. בסוף הסצנה הוא נשק לגב ידי, דומע באושר. בנקודה ההיא "הנקודה" הכריעה אותי. חייכתי חלושות וליטפתי את ראשו כנפרדת מהעולם. צנחתי מטה, פניי קבורות בספה. נערכתי לעוד ליל שימורים, מלא בחוסר נוחות ובצער.

שמחון, עוד שרוי באופוריה, רכן אליי והמשיך להכביר במילות שבח והודיה. לא הגבתי. "משהו בגב, אמרת?", נזכר, רוכן אליי כמחפש גישה, כמו שכל אדם ממוצע היה עושה בסיטואציה הזו. "אני לא ממש יודע מה אני עושה", התנצל ושלח את ידיו, מרפה את כתפיי בגמלוניות. הזלתי דמעה. הייתי עייפה מכדי להתנגד לבישגדא הזה. שמחון גישש כסומא במורד גבי, ריחף בתנועה מהירה ועצר באקראי- לא ייתכן- קרוב מאד לנקודה. קרוב עד כדי טירוף. הרגשתי זאת. לא נשמתי, לא סמכתי על חושיי, אפילו אם רציתי לכוון אותו לא הייתי יודעת איך. הוא הרים את אצבעותיו ממני לשבריר שנייה, הזיז אותן בשבריר סנטימטר ולפתע היה שם, כאילו ידע. את הצמרמורת העזה שלי הוא פירש נכון.

"זה?", הוא שאל בקול סתמי, "זה", לחשתי, יראה.

הרוויה שהשית עליי העיסוי הממוקד הזה, בדיוק ב"נקודה" היה כמו שום דבר שאי פעם חשתי. עצמתי את עיני ונכנעתי לתנועת ידו הסיבובית, כך לדקות ארוכות, מתוקות.

אחרי זמן מה הזדקף שמחון לפתע. היות שהייתי מסוממת עונג, כל מה שקרה אחר כך נקלט בתודעה שלי בדיליי של כמה שניות. הוא קרב לאזני, משקיט את ידו על מוקד הכאב הבוער שלי. "עכשיו אני אלך", קבע ולחרדתי החל עוזב את הנקודה לרגעים הולכים ומתארכים, מצייר על גבי מסלול שוטטות מצמרר שבסופו חוזר בדיוק, אבל בדיוק, למקום הנכון, "ובשבוע הבא אני אחזור, באותו היום ובאותה השעה. ננסה את הסגול עם הבליטות", החליט, ולחץ בי עמוק עמוק. הוא סיים, מחושב, לכאורה מיתמם: "אולי בסוף שוב יישארו לנו כמה דקות". הוא נשק ללחיי ואני פקחתי את עיניי, מבוהלת, מעכלת באטיות את משמעות הדברים, אבל הוא כבר לא היה שם. כך, מאז, תמיד היה נעלם כליל עד הרגע שחוזר, חירותי ביד ימינו, ומפנה אליי את הישבן.

במלאת עשור למוזיאון העיצוב הנפלא בעירנו הוקמו שתי תערוכות: האחת, הגלויה שביניהן, עסקה בעיצוב וקיימות או שיט כזה. זה היה יותר בשביל היח"צ. השניה, עליה ידעו רק מתי מעט, הייתה בלי להפריז הפרויקט העיצובי החדשני והמלהיב ביותר שהעיר ידעה.

------

מלבד היותו אמן מלא תשוקה וסטודנט לעיצוב צעיר ומבטיח, רוזנקוף היה רב-אמן של ממש בתחום המיני. או כך לפחות הוא רצה שיחשבו אחרים. למעשה, כפי שגילתה בדיעבד כל מאהבת שהייתה לו מאז ומעולם, המומחיות של רונזקוף הייתה צרה ומצומצמת ביותר – אוננות. הבן אדם היה מאונן פנטסטי, אך הפגין מיומנויות נמוכות מינוס בכל השאר. לעתים קרובות הוא ניסה לצרף ולשתף אחרות, אבל בסופו של דבר, כשזה היה הוא והאיבר שלו, הפרטנרית תמיד חשה את עצמה מיותרת.

לי עצמי זה לא הפריע במיוחד אבל אני מודה שבהתחלה השתלט עליי שגעון הגדלות. שאפתי לעזור ולתקן.

חשבתי שיהיה מעניין לנסות להרחיב את האופקים שלו. שזה, כתמיד, יופמיזם לגירוי רקטאלי.

בפעמים הראשונות שניסינו היה נראה שזה נותן לו איזשהו בוסט, אני עם האביזר שלי מאחורה ומקדימה ידו המהירה והמיומנת סוחטת בהתמדה. אך לצד הגירוי המוגבר והבלתי ניתן להכחשה, היה ברור שמשהו מטריד אותו. נראה היה שהוא חש ניכור ורתיעה מהאיבר הסטנדרטי והזר הזה. בזמן המשגל היה פונה ומסתובב ומחפש נואשות את מבטי, דומה לילד אבוד במקום חדש. חשבתי שזה מעניין, שנהג לאונן כל כך הרבה ובכל זאת דווקא אז פתאום חש לבד.

עד מהרה למדתי שהוא זקוק לי כצופה ולא כמשתתפת פעילה. שחררתי מכוונתי הראשונה ונפניתי להעניק לו את זה, בשמחה ובהשלמה, בין היתר משום שבאופן מפתיע הפרברסיה לא באמת הייתה מינית במהותה- כמו עם האומנות ושלו, כך גם באוננות, רוזנקוף פשוט חיפש קהל שיעריך את הקראפט שלו, ולא היה שם מקום לאיבר אחר מלבד זה שלו.

באחד מהבקרים היפים, בשעה שצפיתי ברוזנקוף מטפס לקראת שיא שלישי, ידיו ועיניו אחוזות באיברו בקדחתנות, ואני מכונסת ומלאת השראה כפי שתמיד הייתי כאשר האפסים שלי מתקרבים לשם, התפוצץ בי לפתע רעיון מטמטם ביופיו ובפשטותו. בשעה שהוא נרפה באטיות ונח מהגמירה שלו, משחק ומתמרח בקמאיות בחומרים תוצרת ידו, המוח שלי דווקא רץ ותיזז וניתר לכל הכיוונים.

התכנית הייתה פשוטה והצעדים היו ברורים – ללכת עם האפס הנוכחי לטמבוריה, לדבר עם האפס שלי ממוזאון העיצוב ולכנס כמה מאפסי העבר שלי בעלי האיברים הבלתי נשכחים, לצורך הרמת הפרויקט הייחודי הזה. ישבנו כל הלילה אני ורוזנקוף וחידדנו את הקונספט. בעלות השחר היה לנו כבר אבטיפוס ראשון מוכן.

הנער הביט בחרדת קודש בשעה שאיבר הסילקון הזהה לשלו שוחרר בגאון מתבנית הגבס שהכנו. זה היה רגע רפלקטיבי בשבילו, כאילו זכה להתנתק מגופו וכמו לתפוס צורה גשמית- לנגד עינינו התגשמה זקפה שהיא מחוץ לזמן ולמקום. ברגע בו החדיר את האיבר שלו-לא-שלו לישבנו המשתוקק, מעשה כה מנוגד לטבע ויחד עם זאת כה טבעי, נמחקו באחת כל המתחים המוכרים בין אומנות לעיצוב מוצר: הפונקציונלי היה לצורה האסתטית, והאסתטיקה הוצרנה לשימוש אמיתי, לעונג. "עכשיו", הוא קרא אליי מערפולי האקסטזה שלו, ביד אחת משפשף ובשנייה מכניס ומוציא. הוא הכיר היטב את הרגע, כאמן אמיתי (וכמאונן כפייתי).

תפסתי את המצלמה וצילמתי תמונות אקסטרים קלוז אפ, בזו אחר זו- את קמטוטי המצח, את אגלי הזעה, את זרזיף הרוק מזווית הפה. בסוף הוא בחר דווקא את האחת שמתעדת את עורקי הצוואר הפועמים שלו. כזו זקיפות עוד לא ראיתם. כח חיים.

בימים העוקבים כינסנו איפוא כמה אפסים שזכרתי שהיה להם איבר ראוי להנצחה – בא שוקי דק-מדי-ארוך-מדי, הגיע מטי הקטן עם הפין האפריקאי המפתיע, וגם זאק עם הוויני החמוד ויואבי עם הפיזה העבה שלו ועוד אחרים. כולם הותירו את חותמם בתבניות הגבס, צפו בהתגבשות הצורה המוכרת להם כל כך ואז קיבלו את עצמם לקרבם. מלאי פליאה והודיה הם דיגמנו עבורנו תמונות יפיפיות שהציגו מקטעי הבעות פנים סוערות, חרשושי קמטים וליקוקי שפתיים. זו הייתה אוננות אחרת, חדשה.

ביום פתיחת התערוכה, בשעה שהאיברים הייחודיים הוצגו ברוב הדר לצד התצלומים העלומים, והעוברים ושבים התבוננו והתעכבו בהשתאות בין המיצגים במרתפי המוזיאון, אני הייתי בכלל עם רוזנקוף מאחור, גוררת אותו הצידה כדי להתקדם איתו צעד הכרחי נוסף. שלפתי את רצועות הסטרפאון שלי ונטלתי בידי את המיצג הגנוב. והרכבתי. לרגע אחד זה נראה היה כאילו הוא הבחין בי לראשונה ורגע אחר כך הסתובב והתכופף והתפשק, כשאיברו המקורי רפוי ורגוע, סוף סוף בהכנעה שלמה.

כאמור, לא עמדתי להשאיר את אפס הסגר הקטן שלי, יצחק, תקוע לעד עם הקונספציה שסקס מרובה משתתפים הוא משחק סכום אפס, שככל שממדר ומרדד יותר, כך גם מספק יותר.

ידעתי שבקרוב יצטרך לשוב לחברת הלומדים ולעזוב את חולון לטובת עירו הכעת פתוחה, אבל לפני כן הייתי מוכרחה ללמד אותו איך אמורה להיראות אורגיה, משימה מאתגרת בהתחשב בהוראת הריחוק החברתי.

ודאי שמעתם אנשים רבים מהללים את Zoom, מכתירים אותו למדיום המנצח של הסגר הזה. אין זה נכון. הפלטפורמה הסוחפת והמעניינת ביותר שעלתה בתקופה האחרונה היא גם זו שלא נחשיב למדיום תקשורתי בימים כתיקונם– המרפסות. פרמטיביות וחסרות כל כך בהשוואה לכל מה שהתרגלנו אליו, דווקא המרפסות הן שמאפשרות לנו לחוש "קשר אמיתי" עם העולם החיצוני בתקופה האחרונה.

אם "המדיום הוא המסר" כפי שמרשל מקלוהן לימד אותנו, הרי שהמרפסות הן מקרה בוחן מעניין במיוחד. התמסורת שמאפשרת תרבות המרפסות היא בעלת אופי ייחודי ומוגבל: תכלית ברורה, מסרים פשוטים ומוכרים, המעוגנים בפעולת החיקוי ומחוזקים בכח הריבוי. כאלה הם מפגני הכפיים לצוותים הרפואיים, שירת ה"מה נשתנה" השכונתית ואפילו תופעת המניינים. לגמרי במקרה, אלו גם התנאים המיטביים לאורגיה (מוצלחת) בפאמדום.

חמושה בתובנות אלה ונרגשת מתחילתה של הרפתקה, הצבתי בבוקר אחד את חובט השטיחים הנאמן שלי בחזית המרפסת וחיכיתי לחלחול הרמז המטרים. יום שלם שזפו עיניהם הבולשות של השכנים את החובט, שדי בעצם מראהו כדי לעורר ברובכם מחשבות וצרכים עזים. הצל המפותל והיפייפה הטיל על השכונה דפוס הדרגתי עם לכת השמש. ודאי לכד את תשומת לבם של החולונים מסביב, כל אלה הנואשים לפעולה, רובצי הספות, רוחשי החלציים.

בלילה הראשון יצאנו אל המרפסת בדממה, בתחושת שליחות. היינו לכאורה לבדנו אבל אוושות החובט ואנחות הנחבט נישאו ברוח ורעמו באזניהם של המאזינים המתחככים בייאוש ביצועי המיטה. היה זה תדר, כך קיוויתי, אותו יהיו מסוגלים לשמוע אלה המחפשים אחריו. 

אכן הבחנתי ברחש הססני מתריסי מרפסות השכנות. יצחק היה מרוכז בעצמו, לא פנוי מנטאלית לארח, לתת לאפסים אחרים גישה, אולם אני הסתכלתי היישר אל מוקדי התנועה- חובטת, בוטחת, מזמינה. 

בלילה למחרת, באותה השעה בדיוק, נרשמה התפתחות חשובה. שניים שלושה שכנים עלומים השתרבבו החוצה אל המרפסת. נראה היה שהם מעזים בינתיים רק להביט ביצחק מדושן העונג, מתכופף ומקבל. ידו של השכן במרפסת הקרובה ביותר אליי, הצלחתי לזהות בחשכה, חפנה בכח את חזית מכנסיו, מוחצת את האשכים בקצב החבטות. גם יצחק הבחין בכך, בפליאה, המום מהסינכרוניות הסולידרית.

עד מהרה ראינו את ההשפעה הברורה בחזית המרפסות. פתאום מכל עבר צצו והונחו חפצים שונים על המעקים והאדנים לאורך היום. לכאורה אקראיים, ניצבו שם מטאטים, כפות עץ, מרבדים, מחבטים. התחלנו אף להבחין בתנועה ערה במרפסות לעת ערב. הסוטים הנרגשים היו נכנסים ויוצאים בתכיפות, מציצים בשותפי הסוד שלהם ומכרכרים בשפיפות סביב חפצי הטוטם הזקופים, כמתכוננים לטקס. הם טיפחו ציפייה משותפת.

וכך בשעה היעודה היינו יוצאים אל מרפסת, מוקפים בצללים השחורים שהם חברינו הסוטים, אשר צצו להם מכל צדדנו, בזוגות וגם בבודדים. הייתי מרימה גבוה את חובט השטיחים כדי להורות על תחילת האירוע ואז מנחיתה אותו בכח על השטיחון המשתאה שלי. אחריי חיקו כולם, מכים בדבקות את עצמם או את רעיהם. מבין כל האנקות הגבריות באוויר חיפשתי את קולו של יצחק.

העניין הוא שעבור רבים מאיתנו פנטזיות מיניות הן כמו עננים, מפתות אותנו ממרחק בטוח. הן לרוב קלילות ולעד מגוונות, הן באות וחולפות. אצל רוב הנשלטים בהם נתקלתי, לעומת זאת, פנטזיות דמו יותר לקורי עכביש. נתוות בדביקות, עמידות להפתיע, קורמות רשת של הקשרים מרחיקי לכת בתודעה הפגיעה, לעתים אף גובות קורבנות. 

מה שמחתי לראות רשת סבוכה כזו נפרמת ברוך לנגד עיני. יצחק היה מאושר, לא חדל מלהביט אל הצדדים. כה מוקסם היה מפרסום הנס, היה בוהה באקסטזה בשותפיו למעמד, מגיב לאנחותיהם, מוזן מנכחותם, לומד מהם. 

וכשעלה השחר ביום האחרון לשהותו אצלי  התקשה הנער להיפרד מהקבוצה, מהכח שנסחה בו אותה ההשתייכות. בקושי הספיק לסיים ללקק את הזגוגית המוכתמת לפני שפינה את הזירה לטובת מניין הנץ, בסיומו לקח את מטלטליו ועזב את חולון.