במלאת עשור למוזיאון העיצוב הנפלא בעירנו הוקמו שתי תערוכות: האחת, הגלויה שביניהן, עסקה בעיצוב וקיימות או שיט כזה. זה היה יותר בשביל היח"צ. השניה, עליה ידעו רק מתי מעט, הייתה בלי להפריז הפרויקט העיצובי החדשני והמלהיב ביותר שהעיר ידעה.
------
מלבד היותו אמן מלא תשוקה וסטודנט לעיצוב צעיר ומבטיח, רוזנקוף היה רב-אמן של ממש בתחום המיני. או כך לפחות הוא רצה שיחשבו אחרים. למעשה, כפי שגילתה בדיעבד כל מאהבת שהייתה לו מאז ומעולם, המומחיות של רונזקוף הייתה צרה ומצומצמת ביותר – אוננות. הבן אדם היה מאונן פנטסטי, אך הפגין מיומנויות נמוכות מינוס בכל השאר. לעתים קרובות הוא ניסה לצרף ולשתף אחרות, אבל בסופו של דבר, כשזה היה הוא והאיבר שלו, הפרטנרית תמיד חשה את עצמה מיותרת.
לי עצמי זה לא הפריע במיוחד אבל אני מודה שבהתחלה השתלט עליי שגעון הגדלות. שאפתי לעזור ולתקן.
חשבתי שיהיה מעניין לנסות להרחיב את האופקים שלו. שזה, כתמיד, יופמיזם לגירוי רקטאלי.
בפעמים הראשונות שניסינו היה נראה שזה נותן לו איזשהו בוסט, אני עם האביזר שלי מאחורה ומקדימה ידו המהירה והמיומנת סוחטת בהתמדה. אך לצד הגירוי המוגבר והבלתי ניתן להכחשה, היה ברור שמשהו מטריד אותו. נראה היה שהוא חש ניכור ורתיעה מהאיבר הסטנדרטי והזר הזה. בזמן המשגל היה פונה ומסתובב ומחפש נואשות את מבטי, דומה לילד אבוד במקום חדש. חשבתי שזה מעניין, שנהג לאונן כל כך הרבה ובכל זאת דווקא אז פתאום חש לבד.
עד מהרה למדתי שהוא זקוק לי כצופה ולא כמשתתפת פעילה. שחררתי מכוונתי הראשונה ונפניתי להעניק לו את זה, בשמחה ובהשלמה, בין היתר משום שבאופן מפתיע הפרברסיה לא באמת הייתה מינית במהותה- כמו עם האומנות ושלו, כך גם באוננות, רוזנקוף פשוט חיפש קהל שיעריך את הקראפט שלו, ולא היה שם מקום לאיבר אחר מלבד זה שלו.
באחד מהבקרים היפים, בשעה שצפיתי ברוזנקוף מטפס לקראת שיא שלישי, ידיו ועיניו אחוזות באיברו בקדחתנות, ואני מכונסת ומלאת השראה כפי שתמיד הייתי כאשר האפסים שלי מתקרבים לשם, התפוצץ בי לפתע רעיון מטמטם ביופיו ובפשטותו. בשעה שהוא נרפה באטיות ונח מהגמירה שלו, משחק ומתמרח בקמאיות בחומרים תוצרת ידו, המוח שלי דווקא רץ ותיזז וניתר לכל הכיוונים.
התכנית הייתה פשוטה והצעדים היו ברורים – ללכת עם האפס הנוכחי לטמבוריה, לדבר עם האפס שלי ממוזאון העיצוב ולכנס כמה מאפסי העבר שלי בעלי האיברים הבלתי נשכחים, לצורך הרמת הפרויקט הייחודי הזה. ישבנו כל הלילה אני ורוזנקוף וחידדנו את הקונספט. בעלות השחר היה לנו כבר אבטיפוס ראשון מוכן.
הנער הביט בחרדת קודש בשעה שאיבר הסילקון הזהה לשלו שוחרר בגאון מתבנית הגבס שהכנו. זה היה רגע רפלקטיבי בשבילו, כאילו זכה להתנתק מגופו וכמו לתפוס צורה גשמית- לנגד עינינו התגשמה זקפה שהיא מחוץ לזמן ולמקום. ברגע בו החדיר את האיבר שלו-לא-שלו לישבנו המשתוקק, מעשה כה מנוגד לטבע ויחד עם זאת כה טבעי, נמחקו באחת כל המתחים המוכרים בין אומנות לעיצוב מוצר: הפונקציונלי היה לצורה האסתטית, והאסתטיקה הוצרנה לשימוש אמיתי, לעונג. "עכשיו", הוא קרא אליי מערפולי האקסטזה שלו, ביד אחת משפשף ובשנייה מכניס ומוציא. הוא הכיר היטב את הרגע, כאמן אמיתי (וכמאונן כפייתי).
תפסתי את המצלמה וצילמתי תמונות אקסטרים קלוז אפ, בזו אחר זו- את קמטוטי המצח, את אגלי הזעה, את זרזיף הרוק מזווית הפה. בסוף הוא בחר דווקא את האחת שמתעדת את עורקי הצוואר הפועמים שלו. כזו זקיפות עוד לא ראיתם. כח חיים.
בימים העוקבים כינסנו איפוא כמה אפסים שזכרתי שהיה להם איבר ראוי להנצחה – בא שוקי דק-מדי-ארוך-מדי, הגיע מטי הקטן עם הפין האפריקאי המפתיע, וגם זאק עם הוויני החמוד ויואבי עם הפיזה העבה שלו ועוד אחרים. כולם הותירו את חותמם בתבניות הגבס, צפו בהתגבשות הצורה המוכרת להם כל כך ואז קיבלו את עצמם לקרבם. מלאי פליאה והודיה הם דיגמנו עבורנו תמונות יפיפיות שהציגו מקטעי הבעות פנים סוערות, חרשושי קמטים וליקוקי שפתיים. זו הייתה אוננות אחרת, חדשה.
ביום פתיחת התערוכה, בשעה שהאיברים הייחודיים הוצגו ברוב הדר לצד התצלומים העלומים, והעוברים ושבים התבוננו והתעכבו בהשתאות בין המיצגים במרתפי המוזיאון, אני הייתי בכלל עם רוזנקוף מאחור, גוררת אותו הצידה כדי להתקדם איתו צעד הכרחי נוסף. שלפתי את רצועות הסטרפאון שלי ונטלתי בידי את המיצג הגנוב. והרכבתי. לרגע אחד זה נראה היה כאילו הוא הבחין בי לראשונה ורגע אחר כך הסתובב והתכופף והתפשק, כשאיברו המקורי רפוי ורגוע, סוף סוף בהכנעה שלמה.
