בערב האורגיה יוצאת הדופן אליה התחייבתי להביא את יותם, ברגע בו נכנסנו לחדר באחורי הגלידרייה של ספי, הבחנתי בזיוה הנותנת. מיד ידעתי שהפרויקט אבוד. רציתי לסוב על עקביי ולקיים את הבטחתי בערב אחר אבל יותם התעקש, לא מבין, כנראה, את הכחות שפועלים נגדו: זיוה הייתה המלכה הבלתי מעורערת של כל בלוו-באנג כזה, ובנוסף לכך הקהל של שלישי בערב לא פראייר בכלל – מלא בנהגי מונית מחוספסים, שראו עולם, שיודעים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, שמבינים ווליו פור מאני. אני כבר ידעתי שיותם פשוט לא היה שווה את זה.
דמיינו את זה:
חבורה של מעשנים כבדים, עירומים וחסרי סבלנות כמו יום העבודה עוד לא הסתיים והם עדיין תקועים בפקק תנועה עצבני. במרכז המעגל שוכבות ומתענגות הגברות הכי נכבדות של חולון, שבאו לנצל את אונם של הגברים מלאי העזוז: להשתמש וללכת. החדר מתמלא באנחות הנאה נשיות מעודנות ותמציתיות וכחכוחי תסכול גבריים דקיקים. בשביל גברות מהסוג הזה, זאת עליכם לדעת, כמה ניעות עמוקות וטובות בדרך כלל מספיקות. את השאר הן משלימות לבד בשילוב של מחשבות איומות וכיווצי נרתיק אסטרטגיים בדרכן החוצה משם, כשהן ממהרות לאסוף את הילד מהמתנ"ס במורד הרחוב או את הבעל מרענון הבלורית ומילוי מצברים במספרה השכנה לגלידרייה. הן מיהרו לדרכן, ואפשר להבין אותן, החיים קצרים מכדי לחכות שהחבר'ה יצברו מומנטום ויטפסו לשיאם, ואת הזרע הן הרי ממש לא צריכות – היה להן מספיק מזה לכל החיים.
הפתרון שנמצא היה פשוט ומתבקש: גיוס אפסים צמאי זרע לקליטת הגמירה על גופם. בכל פעם שמתקיימת אורגיה מאופקת ותכליתית כזו, מוצב פרגוד בקצה החדר ומאחוריו ממתין אפס תורן לקבל את המנות הדחויות. הסידור הזה עובד לכולם: לגברות הנחפזות ללכת, לנהגים שנחושים להפגיש את החומר התורשתי שלהם עם רקמה אנושית (כלשהי) לפני שמתנוון ויורד השאולה, וכמובן, הנשכר העיקרי: האפס שזוכה לסשן בוקקה שמי יודע באילו נסיבות אחרות היה יוצא לו לקבל.
את יותם פגשתי כמה ימים קודם, ביום קריר במיוחד. היה זה שבועות ספורים בלבד לאחר שסבתי האהובה הלכה לעולמה, לא הייתי במיטבי. בשיחה קלה חשף בפניי יותם את המשאלה הסודית שלו, סיפר לי שהוא רוצה שאסרסר בו, שאבוא איתו, שאמכור אותו להמוני הגברים. הוא היה חסר בושה, משום מה, וזאת למרות שהבהרתי לו מראש שאני לא עוסקת בניוש.
אנא האמינו לי: אני לא רציתי, לא רציתי. העובדה שנעתרתי מפחידה אותי כל כך, זה היה כמו חושיי התערפלו. היה לו ריח, ליותם, מן ארומה מתקתקה וחנוקה שהזכירה לי את הבועידם הקטן שהיה בביתה של סבתי. העננה הזו בשילוב מראה פניו העצובות ערבלו אותי והכניעו את לבי. אינני יודעת איך יצא שהסכמתי. הכל כל כך שרירותי, שזה מפחיד – רגע אחד אתה מסרב ורגע אחר אתה נעתר, כאילו התודעה שלנו עשויה גלים גלים ולא הזרם הקוצף שאנחנו מדמיינים.
בתחילה חשבתי שזה לא יהיה קשה מדי. מבחינת מראה חיצוני דווקא היה לו את כל מה שצריך, בשביל האישה שהבולבול שלו התאווה להיות: גוף גבעולי, נערי וחלק, תווי פנים עדינים ורכים, עיניים חולמניות עם זיק חמקמק, שפתיים בשרניות כעלה מדברי, קו לסת חלש חלש חלש ואפילו אגן עגול במפתיע, כזה שתינוק היה יוצא ממנו בנוחות. הלבשתי אותו בבגדים זולים ומוזילים ששאלתי מבתה הבעייתית של פרומה שכנתי האיומה עליה השלום והוא חבש את פאת הסילקון הבהירה שהביא מהבית. הבטנו בו שנינו מבעד לראי: הוא אכן יכל לעבור כאשה בזנות רחוב, נואשת. יותם היה מאושר ואילו אני הבטתי בו בעצב עמוק, הרי זה אף פעם לא מראה נעים.
למרות הלוק המבטיח, היו לו בעיות גישה חמורות שעמדו בדרכו להיות האשה-זונה שהוא חלם להיות: הוא ראה את עצמו בפרח נדיר, כאיילה עדינה. אני זוכרת איך נע באיטיות מול הראי, בביישנות מעושה. הוא פיזז ופלירטט עם בבואתו בראי בתנועות עגולות, מאמץ מניירות קלישאתיות, מתייפה, מנסה לנהוג באנינות. "אני הזונה שלך", הוא היה מכריז ומאריך בה' הידיעה, מעכס מול הראי בהפסקות שעשינו מצפייה בפורנו הכי נמוך שיש, שאמור היה להכניס אותו לסטייט אוף מיינד הנכון למי שעומד להגיע למפגש הבוקקה הראשון שלו.
יחסית לילד עם פנטזיית כמו שלו, הוא היה פרימדונה אמיתית.
"אף אחד לא רוצה להיות עם זונה", לימדתי אותו, כועסת על עצמי שבכלל נכנסתי לפרויקט הזה, "בתודעה שלך, אתה אמור לשאוף להיות הכל, חוץ מזונה: אתה תהיה ארנבת קופצנית עם שיניים בולטות, אתה תהיה הדום שיושב ומחכה בבית עד שיחזרו מהעבודה ויניחו עליו חפצים ורגליים, אתה תהיה מעריצה נאיבית טיפשונת בהופעת מטאל, אתה תהיה טיפת טל שמחזיקה ומחזיקה ומחזיקה על העלה עד שהיא נופלת ברכות. אתה תהיה דלת חשמלית מסתובבת, מה לא ברור?". ראיתי אותו נבוך ועיקש בדעתו, עוד שארית אגנו חגה בסיבובים קטנים, כמנסה לשכנע אותי שיש דרך אחרת, אבל אין. "חסר בורג? את תהיי הבורג".
ניסינו וניסינו, וכמה פורנו ראינו יחד, אבל בערב המיועד לא היינו מוכנים. למרות זאת, יותם התעקש ללכת. אני נעתרתי. בכנות, רק רציתי לסיים עם זה.
קשה היה לדעת אם זיוה הנותנת ראתה אותנו נכנסים לחדר. נראה שהיינו שקופים בעיניה: עוד שתי נקבות – לא מעניין, לא רלוונטי. כשחבורת הנהגים נכנסה לחדר, לעומת זאת, אורו עיניה באפלה ההרסנית הזו שלה, שמושכת את סוג האנשים שמסתובבים אצל ספי מאחורה. זיוה החלה נשפכת על הרצפה, נוהמת בשקט ומחכה, טוענת את עצמה באנרגיה מינית שכמעט היה אפשר להרגיש באוויר. הייתי מרותקת מאדיקותה, ומיהרתי לדחוף מטה גם את יותם המאושר, אשר בדומה לזיוה, מבטו היה קבוע בקבוצה המתאספת במרכז החדר.
הגברות החלוניות החלו להגיע בזו אחר זו, גאות וממוקדות. כמה ניעות בודדות מגבר אחד או שניים ומספיק, טעימות. אחר כך לחיצת יד מנומסת ושלום. הנהג המתוסכל הראשון יצא מגברת ממהרת, הסיר את הקונדום בחופזה ונכנס מאחורי הפרגוד, היכן ששכנו האפסים וחיכו לקבל את שלהם.
יותם ישב בתנוחת אינסטגרמית, מעפעף בעיניו מחייך בביישנות כמזמין-לא-מזמין, נושך את שפתיו במחווה שדמיין כמעודנת, אבל בפועל נראתה פשוטה וחיוורת. המופע האמביוולנטי שלו היה פתטי.
מבט אחד בזיוה הבהיר במי עומדים החבר'ה לבחור פעם אחר פעם. היא פחות או יותר פרכסה על הרצפה, שעטה בזחילה נלעגת במתכוון אל הזכר המהופנט אליה, הבונה בזריזות את דרכו אל השיא. והנה זיוה שורקת ומצטחקת לעומתו, פוערת את פיה בהזמנה ותחינה, מפזילה את עיניה אל עבר איבר המטרה. זה היה המטען הראשון שיותם החמיץ, הראשון מני רבים.
אל הגבר השני זיוה התקרבה כשהיא מגישה את שדיה קדימה בהבטחה שאין דרך ברורה לפרוע אותה. עודה מקפיצה אותם בידיה, היא החלה פוכרת את פניה באשכיו ומייצרת כמויות בלתי סבירות של רוק מוקצף. היא נהמה ככה בדבקות נרקוטית, עד אשר הגירוי המוגזם הזה גמר על הנהג המאושר, והוא עליה.
למרגלות הגבר השלישי היא ישבה כמו תלמידה מרוכזת, פוערת את עיניה בעזרת האצבעות, ואפילו מרחיבה את נחיריה, מתנשפת בקצב המתקרב להיפר וונטילציה, כמו מתערפלת עבורו עד לסחרור. זיוה נפרסה ועוותה את פניה בניסיון להגדיל את שטח הפנים של הפנים, כאילו מתאווה לקבל אותו בכל מאודה, עד אשר גם הנקבוביות שלה היו לכלי קיבול קטנים. לא העזה לגעת באיברו, הבחנתי מרותקת, הפעם שחקה אחרת, כאילו זה לא ממקומה להתקרב. רק חכתה, עד שגמל לה במטר הצמיגי. וחוזר חלילה במופעים שונים ומשונים.
יותם לא הבין, הוא פספס את הפרפורמנס המרשים הזה, המגוון והיצירתי. כל פעם שפסחו עליו הוא היה מגלגל את עיניו ולוחש לי הערות סרקסטיות על טעמם הרע והזול של החבר'ה, על טעותם הברורה. הוא קם והסתכל על בבואתו לאחר שנוכח שהחמיץ עוד מטען, מלעיט על עצמו עוד מהבושם המתקתק הזה שהזכיר לי את ביתה של סבתא, מתקן את המסקרה.
איזו פוסטמה. זעמתי עליו כמו סרסור מרומה – הוא לא נותן עבודה.
"אימבסיל", אמרתי לו, אוחזת בצווארו ולא בשיערו המודבק כדי לא להרוס את סיכויו עוד יותר. רציתי לסיים עם זה כבר. "פתח את העיניים, הקשב היטב. הסתכל מה היא עושה ועשה כמוה". מיותר לציין שזה לא עבד לנו. גם כשפתח את פיו, היה זה רק כדי חריץ. גם שהתחנן, קולו המאנפף נשמע מתנשא ודוחה. גם שהעביר את ידיו על גופו, היה נראה שעשה את זה בשביל עצמו. הם לא רצו לגמור עליו, ובצדק. בשלב הזה היינו יותם ואני על סף דמעות וזיוה הייתה כבר קבורה תחת שלולית של מיצי גוף שונים, קהה אפילו יותר, אם זה אפשרי, ונראתה כמי שמנוחמת בעליבותה.
לא הייתה ברירה. השארתי את יותם ופרצופי הברווז שלו מול הראי והתקרבתי אל החבורה במרכז החדר. בחרתי לי את הנהג החביב ביותר שזיהיתי.
"עשה לי טובה" פניתי אליו "השנייה בפינה, פעם אחת". הוא העיף מבט אחד אליה ונד בראשו. "בבקשה ממך, נהג" הפצרתי בו "זה היה יום ארוך. אנחנו רק רוצים להגיע הביתה. כמה זה יעלה?".
הוא שקל כמה רגעים ואז ענה בפשטות: "את".
חככתי בדעתי. זה רגע להפגין מנהיגות, ולא נראה היה שיש דרך אחרת. הסכמתי.
ניגשתי ותפסתי את אוזנו של האידיוט, של מי שביקש להיות מסורסר, ולמרות זאת, בפועל יצא שזניתי אני עבורו. גררתי אותו איתי לפינה אחרת של החדר, הרחק מהסירנה המתבוססת בזרע שעלולה הייתה לפתות את הנהג התאוותן ולגזול מיותם את מנת הרש. הצבתי את האפס המחוצף ממש למרגלותיי, בעמדה מושלמת לקבל את מנת הזרע שלה חיכה כל חיייו, ואז פצחנו במשגל, בעוד ראשי מסתחרר רק מלנסות לחשב מה האתנן כאן, ומי הזונה ומי הלקוח.
הנהג נכנס לזה בקלות יתרה, כה רגיל היה להזדרז. עד מהרה הוא נסק מעלה מעלה, עד אשר חשתי שהוא עומד לגמור את המצווה שהתחלתי. נקשתי בעקביי, והנהג המשיך ושעט קדימה בדרכנו הביתה ואני כבר הייתי קרובה, התרגשתי. עודי אוחזת באוזנו של יותם, כופפתי אותו וקברתי את פניי בעורפו הריחני, אפוף המאסק הייחודי שמזכיר לי את כל מה שיפה וטוב. באותו הרגע, אני זוכרת, תהיתי אם סבתא הייתה גאה בי או מתביישת. לאט לאט, בלי משים (או אולי, במבט לאחור, בחוש נקמה בלתי מודע) הגברתי את הניעות ומשכתי את תנועתיי קדימה והלאה. כמה שמח הנהג, למוד המשגל הנסוג, אורו עיניו. ומה הופתע יותם כשנגזלה ממנו עונתו של אחר, פעם נוספת ואחרונה בערב זה.
והו, סבתא אהובה, כמה את חסרה לנו כאן.
