הידרוספירה

בתלמוד יש אגדה שמספרת...

שהגומה, מתחת לאף של התינוק שרק נולד, היא אצבעו של מלאך שצבט אותו על פיו עם נשימתו הראשונה, והשכיח ממנו את כל זכרון העבר טרם לידתו.
וכל תהליך גדילתנו ולימודנו בעולם הוא היזכרות במאגר הידע של כלל האנושות ושל היחיד.

אולם, שלושה דברים אינם זקוקים לזכרון, הם נמצאים בתוכנו, הם עומדים בפני עצמם ואין סיבה לקיומם:

אהבה

רצון

וחופש

אי אפשר לגרום למישהו לאהוב,

אי אפשר לגרום למישהו לרצות

ואי אפשר לגרום למישהו להיות חופשי

אף אחד אחר, חוץ מאיתנו, לא יכול להכניס אותם אל תוכנו.

את שאר הדברים צריך ללמוד, כמו

לדעת לשים את הגוף בידיים שאינן שלי

גם אם ישנה טלטלה

לבטוח בהן, לפחות פעם אחת

ואחר כך, כל השאר יבוא מעצמו.

כי צמיחה בעזרת אדם אחר מצריכה לראות את הגדולה באחר, את הפוטנציאל שבגדולתו, ללא משקעי עבר.

 לכולנו יש סיפורים ישנים

ההופכים את חיינו לבלתי ניתנים להסבר, לעשירים מעבר לגבולות הדימיון.

ובכל זאת,

אם היו נותני לי את החיים שוב מההתחלה...

מה הייתי עושה שונה?

נתחיל בזה שהייתי בוחרת הורים אחרים? זו ממש בעיה שאי אפשר לבחור הורים

להיוולד במקום אחר? במאה אחרת?

להביא בכלל ילדים לעולם?

למה לתת תשומת לב?

מה הייתי עושה שונה?

בטוח שהייתי בוחרת להיות מההתחלה בהרבה הרבה יותר חמלה...

כמה זמן מי מאיתנו משקיע במחשבה איך אנחנו חיים את חיינו?

לריימונד קארבר (1938-1988), כותב שאני מאוד אוהבת, היה יומולדת...

"התעוררתי הבוקר עם

תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום

ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה.

אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון.

ונכנעתי. הפקדתי את עצמי לחלוטין

בידי הבוקר הגשום הזה.

האם הייתי חי שוב את חיי מהתחלה?

עושה את אותן שגיאות בלתי נסלחות?

כן, אם יתנו לי חצי סיכוי, כן"

תפקיד המחנך הוא לעזור לתלמיד להבין את מהות ישותו כולה...
מטרת החינוך היא לטפח יחסים נכונים, ולא רק בין פרטים לבין עצמם אלא גם בין הפרט לחברה;
ומסיבה זו חשוב שהחינוך, מעל לכול, יעזור לאדם להבין את התהליכים הנפשיים שלו עצמו.
תבונה, אינטליגנציה, פירושה הבנה עצמית;
אבל כל עוד אנחנו פוחדים, התבונה בלתי אפשרית. הפחד מעוות את האינטליגנציה, והוא אחת הסיבות לפעולה האנוכית.
המשמעת עשויה לדכא פחד, אבל לא לעקור אותו מן השורש.
הידיעות השטחיות שאנחנו רוכשים באמצעות החינוך המודרני רק מוסיפות להסתרת הפחד.
... על החינוך הנכון להביא בחשבון את הפחד הזה, כי הוא מעוות את השקפת העולם שלנו.
יש לחיות ללא פחדים- זוהי ראשית החכמה, ורק חינוך נכון יכול לשחרר מפחד, שחרור שבו בלבד טמונה תבונה עמוקה ויצירתיות.

השעון נעצר כל בוקר בשאלה...

 מה שלומך?

 שאלה שמחזירה אותי לכאן ולעכשיו.

מפרקת את הכאוס המחשבתי, את הכעס מיום אתמול, מרככת את הבוקר והופכת אותי למדוייקת ועירנית ליום כולו.
ולא משנה מה קורה במהלך היום.
מסתנכרנת עם עצמי -
רגע חשוב בו אני שוקלת עשייה מתוך הרגל או עשייה מתוך למידה.
מהארישי יוגי אמר:
אתה משקיע 20 אחוז אנרגיה ומקבל 80 אחוז תוצאה.

זוהי אומנות הפעולה.

כל יום הוא אפשרות למשהו חדש.

וגם אם לא הכל מתרחש לשביעות רצוני, בסוף הכל פועל לטובתי.

"אדם מגיע לעולם עם הפנים שנולד איתם
ובגיל 40 יש לו את הפנים שהכעס שלו נתן לו".

אני חווה חוויות ופוגשת כל מיני אנשים בכל מיני תחומים,

אוהבת את המתנות שהעולם מעניק לי, ועדיין ממשיכה לחיות בתוך עולם, קטן, חמים ונעים, משופע בהרגלים ובחפצים.

כשהייתי צריכה לחצות את הנהר בניתי לי סירה,

כשרציתי להכין אוכל קניתי כלי עבודה,

כשרציתי שהבית יהיה נאה ציירתי ציור ותפרתי כריות.

עם הזמן לא היה לי צורך לא בסירה, כי אינני חוצה נהרות יותר, ולא בכריות הנוי, כי אני חיה ביער, אבל מתוך הרגל המשכתי להחזיק את כל אותם דברים שאינני זקוקה להם ולא מסוגלת לוותר עליהם...

הפכתי למורגלת, מוגנת ו... מקורקעת.

פעם אחת הגיעה אל פתח ביתי הזדמנות לגלות עולם חדש ועצום ולא הייתי מוכנה אליו... 

מה שמזכיר לי סיפור זן,

היה היה צפרדע זקן שחי בבאר חשוכה. יום אחד בא לבקר אותו צפרדע האוקיינוס. שאל צפרדע הבאר את צפרדע האוקיינוס מה גודלו של הבית שלו. ענה לו, הבית שלי?! מאוד מאוד גדול ורחב. אמר לו צפרדע הבאר, אתה מתכוון כמו חצי מהבאר שלי? לא, מה פתאום, הרבה יותר רחב וגדול. כמו שלושת רבעי מהבאר שלי? לא לא מה פתאום, הרבה הרבה הרבה יותר גדול הבית שלי. אמר צפרדע הבאר, אני חייב לראות את זה. יצאו יחדיו לדרך צפרדע הבאר וצפרדע האוקיינוס. משהגיעו לשפת האוקיינוס התפוצץ ראשו של צפרדע הבאר לרסיסים.

אני מקווה שתדפק שוב על דלתי אותה ההזדמנות, ותהיה לי היכולת להפסיק להיות עסוקה במה שאין ואראה את מה שאפשרי.

כשהרעב שלי יפגוש בשלך, מי יכילנו אז?

אם גבר מביע את דעתו ביער

ואין אישה ששומעת אותו

האם הוא עדיין טועה?

אותם מים רותחים

באותו תהליך לא מסובך

הופכים את הביצה לקשה

ואת תפוח האדמה לרך

מה שאומר שהשינוי 

לא תמיד תלוי

בסביבה

אלא גם בחומר

ממנו אתה עשוי