הבלוג של Afifit - הידרוספירה

האדם האחרון

לפני 7 שנים. 26 בדצמבר 2016 בשעה 15:52

שיכול ללמד או לתת דוגמא לזוגיות הוא אני
אני גם לא רוצה

אני אוהבת חופש, מרחב
אני אוהבת חירות מחשבתית

תשאל, מה אני עושה פה?!

זה המקום להגיע מאפס למאה בחיים האלה.

ללמוד אהבה

לא, לא זאת מהספרים :))
זאת שאף אחד לא באמת מאמין בקיומה וכמעט אף אחד לא באמת יודע אותה.

זו אהבה קשה.
כן. בדסמ אמיתי הוא חופש הוא האהבה הכי עמוקה שיש.
כדי להיות שם
אין נכון או לא נכון
האחד מגדיל את עצמו ומצמצם את השני
אין אגו
אין בית משפט
אין לִרְצוֹת
רק לרָצות וליהנות

כתלמידה טובה אשנן,
אחזור ואשנן תובנות חדשות-עתיקות
ש
אי אפשר להיות צודקים ובכלל בחיים, אם אחד צודק אז השני טועה.
פשוט אין צדק בזוגיות.

אי אפשר לשנות אדם
אפשר כמובן לכפות עליו לעשות דברים, אבל מה?!
נמצא את עצמנו עם אדם ממורמר
כשבסוף הוא יהיה כפצצה מתקתקת ולא הוא עצמו
נכון, אפשר לבקש,
אי אפשר לדרוש יותר את מה שהאחר לא יכול לתת או לא רוצה לתת

ודבר אחרון,
לתת לאדם בית להיות מי שהוא
אחרת
הזוגיות הופכת לבית כלא.

8

הבדסמ כמו באומנות דורש יצירתיות

לפני 7 שנים. 22 בדצמבר 2016 בשעה 11:08

יצירתיות היא המרד הגדול ביותר בקיום כולו. אם אתה רוצה ליצור עליך להיפטר מכל התניה. אחרת, היצירתיות שלך לא תהיה אלא חיקוי. זה יהיה בסך הכל חזרה על משהו שכבר קיים. אתה יכול להיות יצירתי רק אם אתה אינדיווידואל. אינך יכול ליצור כחלק מפסיכולוגיית ההמון. פסיכולוגיית ההמון היא בלתי יצירתית בעליל, היא דלה, היא לא יודעת ריקוד, היא לא יודעת זמר, היא לא יודעת שמחה מתפרצת, היא מכנית.

היוצר אינו יכול ללכת במסלול הסלול והמוכר. הוא חייב לחפש את הדרך שלו, לתור ולחפש בג'ונגלים של החיים. הוא חייב לפסוע לבדו. עליו להיות פורק עול שנושר מתודעת ההמון, מן הפסיכולוגיה הקיבוצית. התודעה הקולקטיבית היא התודעה הנמוכה ביותר שיש בעולם - אפילו אלה המכונים אידיוטים עולים ברמתם על האידיוטיות הקיבוצית. אבל הקיבוציות מספקת טובות הנאה משלה: היא מכבדת אנשים, מעניקה להם מעמד של כבוד אם הם מיישרים קו עם דרך התודעה הקיבוצית ומתעקשים כי היא הדרך הנכונה.

היה זה מתוך כורח גרידא שיוצרים מכל הסוגים - ציירים, רקדנים, מוזיקאים, משוררים, פסלים - נאלצו בעבר לוותר על מעמד של כבוד. הם נאלצו לחיות סוג של חיים בוהמיים, חייו של נע ונד. זאת היתה הדרך היחידה בשבילם ליצור. זה לא חייב להיות כך בעתיד. אם אתם מבינים אותי אם אתם מרגישים שיש אמת במה שאני אומר, יש אפשרות שבעתיד כולם יחיו כאינדיווידואלים, ולא יהיה צורך בחיים בוהמיים. החיים הבוהמיים הם תוצר לוואי של חיים מקובעים, אורתודוכסיים, מקובלים, מכובדים.

המאמץ שלי לחסל את התודעה הקיבוצית, ולעשות כל אינדיווידואל חופשי להיות עצמו. אז אין בעיה. אז אתה יכול לחיות כמו שאתה רוצה. למעשה האנושות תיוולד באמת רק ביום בו יזכה האינדיווידואל ביחס של כבוד על המרידה שלו. האנושות עדיין לא נולדה באמת. היא עדיין ברחם. מה שאתם רואים כאנושות היא רק אחיזת עיניים, מן תופעת הוקוס פוקוס. כל עוד לא ניתן חופש אינדיווידואלי לכל אדם, חירות מוחלטת לכל אדם להיות עצמו, להתקיים בדרכו... וכמובן, תוך שאינו מתערב בחייו של אף אדם אחר - זה חלק מהחירות. אף אחד לא צריך להתערב בחיי זולתו.

אבל בעבר, כל אחד הרשה לעצמו לדחוף את האף לעינייניו של כל אחד אחר - אפילו לדברים פרטיים, שאין להם נגיעה לחברה. למשל, אתה מתאהב באישה, במה זה נוגע לחברה? זאת תופעה פרטית לגמרי, לא שייכת לשוק. אם שני בני אדם מסכימים להתאחד בקשר של אהבה, החברה לא צריכה להכנס לזה אבל החברה נכנסת ועוד איך, עם כל התותחים הכבדים שלה, בדרכים ישירות ועקיפות השוטר עומד בין האוהבים, השופט יחצוץ ביניהם. אם לא די בכך, החברה יצרה מעין שוטר-על, אלוהים שידע לטפל בכם ולהעמיד אתכם במקומכם.

הרעיון של אלוהים כפי שהחברה מציירת אותו הוא סוג של מציצן שלא נותן לך פרטיות אפילו בחדר האמבטיה שלך. הוא מציץ תמיד דרך חור המנעול, להשגיח על מה שאתה עושה. זה מכוער! כל הדתות בעולם אומרות שאלוהים צופה בלי הפסקה. איזה מן אלוהים זה? אין לו מה לעשות מלבד לעקוב אחרי כולם? הוא נראה כמו הבלש האולטימטיבי.

האנושות זקוקה לקרקע חדשה - קרקע החירות. הבוהמיות היתה תגובה, תגובה הכרחית, אבל אם החזון שלי יתממש, לא יהיה צורך בבוהמיות, כי לא תהיה אותה תודעה קיבוצית שמנסה לשלוט באנשים. אז כל אחד יוכל לחיות ולהרגיש נינוח עם עצמו. כמובן, אין לך זכות להתערב בחייהם של אחרים - אבל בכל הנוגע לחיים שלך, יש לאפשר לך לחיות אותם לפי התנאים שלך.

רק אז יש יצירתיות. יצירתיות היא ניחוחו של חופש הפרט.

אושו