סחלב

אני סחלב ואני מכורה.
רק הבוקר הגעתי להבנה לגבי הדרך שבה אני מתנהלת בעולם הזה שבו אני נקראית נשלטת.
תחושת האדרנלין הקפוא שמתפשט לי בחזה, הרעד ברגליים והרגשת הציפייה הנוראית, הקוקטייל הזה הוא הרעל שמאכיל את נשמתי.
דלי מלא וגדוש בכל טוב מוגש לי על ידו כל פעם, ובכל פעם אני בועטת בדלי, בדיוק ליד תעלת שופכין שממנה אין דרך חזרה ואז, כשאני על ארבע, כולי חרטה אמיתית וכנה על מה שעוללתי, מגישה לו את הדלי אחוז בין שפתיי, כמו כלבה מיוחמת, רטובה ורועדת, ומתחננת שימלא אותו בחזרה ותוך כדי זה גם ימלא את חור התחת שלי בעצמו.
ואחר כך אני מצפה שיסלח לי?

מצאתי את עצמי הבוקר נסחפת.
לא בין הגלים אלא בפוסטים כועסים / כואבים, מגיבה בדרכי העדינה ובורחת לפני שיתנפלו עלי.

לפני שאתחיל בנאום, להלן כמה בקשות קטנות:
1. נא לא להיעלב. מי שמרגיש עצמו נעלב מוזמן לא לקרוא אותי יותר לעולם (עונש מספיק טוב עבורי).
2. נא זכרו - זו דעתי בלבד, לא מתיימרת ללמד או לקבוע עובדות (בשביל זה יש אותו, הוא האוטוריטה) סוגריים נוספים (אני עוד לא שלו, אני עדיין בהמתנה).
3. מי שסוף סעיף 2 הכעיס אותה, מוזמנת, בכל הכבוד לקרוא שוב את סעיף 1.
4. הכותבת השתדלה לתבל את הפוסט בהומור למרות שהיא לוקחת ברצינות תהומית את כל הנושא.

אז ככה.
לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה, אבל בהחלט יודעת כמה דברים על העולם הזה. היה לי הכבוד והעונג ללמוד משניים, כן, בסך הכל שניים ב-11 שנים. למדתי מהם על איך העולם הזה ראוי שיפעל ולמדתי הרבה יותר על איך רצוי שלא יפעל. אני עדיין לומדת, בדרך הקשה, עיין ערך: עדיין ממתינה...
אז אני נשלטת. והמשפט הבא יכעיס כאן רבים (רבות): הזכות היחידה שלי היא לבחור בשולט.
זכות יחידה.
ללא תנאים, ללא דרישות ובודאי ללא שיוויון זכויות.
לעומת זאת, השולט שבו בחרתי "זכה" בחובות אין ספור. האחריות שהוא העמיס על עצמו היא עצומה. הוא חייב לדאוג לנפש שלי בדיוק כמו לגוף שלי.
כאמור, אחריות גדולה, ועל הנשלטת לשתף פעולה על מנת שלא להיפגע או להיפצע.
תבדקי טוב מי עומד מולך, מי יתפוס אותך כשתפלי לאחור בעצימת עיניים, לפני שאת בוחרת ותבדקי עוד יותר טוב האם את נשלטת או "שולטת מלמטה" (שזה לא חיסרון, אבל רצוי לדעת מראש).
תקראי פוסטים עתיקים, כאלה שנכתבו על ידי כלוביסטים שהלכו לעולם שכולו טוב (או סתם נטשו בגלל שהחיים הובילו אותם למקומות אחרים). אני לא אומרת שכולם בהכרח צדקו אבל אפשר ללמוד מהם המון.
סוף נאום. יש לי עוד מיליון דברים להגיד אבל אני מרגישה שהוא מתחיל להשתעמם, והוא הרי חשוב יותר מכולם.
מזכירה שנית: זו דעתי בלבד, ואני הרי הכי צודקת... סתאאאם, בדיחה, תרגעו.

מוצפת.
רגשות, פחדים, חששות מהנודע ובעיקר מהלא נודע. קצת קשה לי להתמודד עם עצמי ככה,
אז לקחתי את עצמי למקום שעושה לי הכי טוב, לחול החם שליד הגלים.
יחפה, דוחפת את אצבעות הרגליים לתוך החולות, בוהה בגלים המתנפצים אל החוף באור הזרקור המאיים המציף אותם.
בכל מפגש איתך דחפת אותי קצת יותר אל הקצוות, לא, לא מתלוננת, רק מציינת עובדה. בכל פעם הגעתי מוכנה ו-פחחחח... מוכנה כאילו, מוכנה להכל חוץ מהרפרטואר שהכנת לי.
בכל מפגש הכרתי את עצמי קצת יותר ואותך אפילו הרבה יותר.
בכל פעם אמרתי לעצמי, אני לא חדשה פה, מה כבר יכול לקרות? והפתעת אותי שוב ושוב
ללא תנאים?
ללא.
הלב מגביר פעימות, לחץ הדם עולה והחול לא מצליח לעצור את הרעד ברגלים.
ממתינה.

אל תשבור אותי.
תקמט אותי בידייך כמו עיתון של אתמול, תמעך את המקומות הכי רגישים שלי באצבעות שלך, תכאיב לי כמו שרק אתה יודע,אני אקבל הכל בהכנעה.

אל תשבור אותי.
ממילא אני כבר כמו אגרטל פורצלן מנופץ, מדביקה את עצמי כל פעם מחדש, מצמידה את החלקים הקטנים אחד לשני בדבק בלתי נראה, בכנפיים מרוטות מתרוממת מהרצפה ומנסה להביט לך בעיניים וכמובן שכמו תמיד המבט שלי יחזור מושפל לרצפה.
אל תשבור אותי.
תן לרוח שלי לרוץ חופשיה, ממילא אני ארוץ אליך, תמיד לכיוון שלך, תמיד שואפת לחזור למקום שתקצה לי. המחשבות נודדות אליך ועליך, הזכרונות מתעקשים ולא מרפים.
אל תשבור אותי.
תתקן את הפינות החדות, תשייף את הקוצים, תגדע את האגו שלי ותתאים אותי למידותייך.
זו הרי המומחיות שלך, כמו בומרנג אתה משליך אותי, יודע שתמיד אסתובב ואחזור ליד שלך.
אל תשבור אותי.
אני אדמם בין זרועותייך, אני איילל מכאב ואתחנן שתחדול, אתה כבר יודע למה אני מתכוונת כשאני אומרת לא, זה רק הטריגר להפסיק אבל מיד להתחיל מחדש.
אז אל תשבור אותי, אני לבדי שוברת את עצמי בשבועות האחרונים, פיסה אחר פיסה, ובדמיוני אתה מרכיב אותי מחדש, כרצונך.

לא יוצאת מהמיטה הבוקר, עירומה תחת השמיכה הכבדה, מעסה את עצמי בקרם ריחני כדי שהפלאג הורוד שלי יחדור אותי בקלות, מצד שני, לא יותר מדי סיכוך כדי שכאב החדירה יגבר על הכאב שבחזה. אותו כאב שמנע ממני שינה הלילה, כאב הציפייה.
הויברטור שלי כבר מוחדר מהצד השני, רוטט בעדינות ומשגר גלים של עונג לאורך עמוד השדרה.
הפטמות שלי זקורות ורגישות, החיכוך עם השמיכה גורם להן סבל בל יתואר, כזה שרק אצבעות הפלדה שלך יכולות להקל עליו.
אתה חסר פה. התמונה לא שלמה בלעדיך.
המבט שלך עלי, סוקר אותי, גורם להתנפצות של דם בפנים ובדגדגן, גורם לי להרגיש חשופה, מושפלת ומרחפת בעולמות אחרים.
אני עוצמת עיניים, מתמכרת לתחושת הכאב המהול בתשוקה עצומה ובעונג מתוק, מניחה לעצמי לעוף, להגיע כמעט, ממש לנקודה שממנה נדלקים הזיקוקים והשמים מוארים בשלל צבעים,
ובדיוק בנקודה הזו, אני שולחת יד ומפסיקה את הרטט.
רוצה לעוף איתך, מחכה לך.

הוא ענה.
ואני, רכיכה שכמותי, נועצת עיניים משתאות ולא מאמינות במסך, המילים מציצות בי בחזרה והלב פועם ומנסה לפרוץ החוצה מהחזה.
עוד שורה וגם הרגליים מצטרפות לסימפוניית הרעידות והוא מנצח על התווים ומלחין מנגינה מופלאה שמרחפת באויר, והכל ממרום מושבו.
אני ממתינה לסליחה, מקווה לברק שינטוף מהשמים השחורים ויגרום לו לשכוח את מה שאמרתי, מה שעשיתי, שהכל יסלח וישכח.
מחכה להרגשה המופלאה של השייכות אליו, מצפה לכובד המשקל שלו, הפיזי והרוחני, להרגשה השמיימית שאיתה אני מתעוררת בבוקר ונרדמת בלילה, ובעיקר לשאגה החתולית שמתלווה לחדירה המושלמת שלו לא רק לגוף שלי אלא בעיקר לנפש.

הוא מתחיל קשר חדש. הכל מרוח על קירות הכלוב, אני רואה את המשימות, התיאורים, הרי הייתי שם.
אני מקנאה. לא בקשר שלה איתו ולא בפרפרים שמרחפים עכשיו סביבה, הרי עברו מספיק שנים מאז, הפכתי חסינה.
אני מקנאה בתמימות שלה, במחשבה שהנה זה קורה ואולי הוא יהיה שונה מאחרים.
הייתי שם. הוא אכן שונה מאחרים. הוא כזה שמתאהב, עם הרבה רגש, עם המון נתינה, עם המון דברים שלא יכולתי להכיל.
הוא עטף אותי בזרועות מיובלות וגסות, אבל אני הרגשתי ליטוף עדין בכל נגיעה שלו.
עכשיו הוא נוגע בה באותן אצבעות בדיוק, פורט על הרגשות שלה ומוביל אותה למקום השמיימי ההוא, המקום שאני מכירה כל כך טוב, אותו מקום שהפך לאפל בשבילי.
ואני מוצאת את עצמי מקווה בשבילה, מקווה שהשמש שלה לא תשקע, שהאדון הזה שהיא מטפחת עכשיו לא יגרום לקערת השמנת להתהפך, לא יעמיס הר של רגשות על הנפש שלה וילמד להיות מאוזן.
בעיקר מקווה שהיא תעשה אותו מאושר.

אני קוראת בלוגים, מכורה. בעיקר את אלה שצצים להם פתאום, ניקים לא מוכרים, אנשים זרים מאחורי מסך, מתערטלים למולי, נשמתם חשופה.

הרבה בדידות יש כאן הערב. פרידות, יחסים שמסתיימים להם פתאום, ניסיונות לשכוח.

ואני?

אני את הפרידות שלי כבר עשיתי, קשר שנגמר, התמוסס לשיגרה היומיומית ואני מתעבת שיגרה.

קשר אחר שדוהה לאיטו. כזה שאני מנסה מדי פעם לצבוע בצבעי הקשת, אבל הידיים שלי קטנות מדי, ללא שיתוף פעולה זה לא יקרה.

קשרים שמנסים להתהוות, כמו צמח מטפס על הקיר, כשבקיר אין מספיק בליטות שהוא יכול להיתפס עליהן, והוא נופל אל חשכת הלילה ונעלם.

אני כבר מתקשה להאמין שזה יקרה. בכוחותיי הדלים והמתרוקנים אני לא מצליחה לתפוס את האחד. זה שירטיט לי את מסדרונות הלב, שיהפוך את היום ללילה וימלא את הריקנות שפושה באיבריי.

זה שיגרום לעונג מתוך הכאב, שיפשיט אותי וישאיר אותי עירומה ומבויישת, האחד שמבט עיניו יגרום לי לקפוא מפחד.

לילה טוב.

טוב, אז הבנתי את הרמז (פחחח... רמז, תפס לי את הצוואר במלתעותיו, נשך והעיף לי את הראש בבעיטה). וכן, אני מבינה כשלא רוצים אותי (עד הפעם הבאה שאני אתחנן ואזיז אצלו משהו בשיפולי הבטן) וזזתי הלאה.
קמתי בבוקר, התקלחתי, שתיתי קפה, סתאאם... עוד מהכרית עברתי על רשימת אנשי הקשר, בחרתי את זה שתמיד פנוי עבורי וקבעתי איתו בבית מלון קטן מול הים. הוא חיכה לי במדים, בדיוק כמו שאני אוהבת, את הנשק שלו הוא החביא כי בפעם הקודמת שיחקתי בו יותר מדי (לטענתו) אבל כל השאר היה מושלם. התעללתי בו כמו שרציתי שיתעללו בי, השארתי על גבו שריטות אדומות וסימני נשיכות בצוואר. בסוף גמרתי כשאני יושבת עליו ומנופפת באזיקי הברזל שלו כאילו הייתי רכובה על שור משתולל.
אחר כך אמרתי שלום ותודה (כי אני מנומסת) וירדתי עם הפוך קטן וסיגריה לספסל הלבן מול הגלים.

ביקיני לבן, שמש צהובה ומחשבות שחורות.
חשבתי שהשמש תטהר אותי, תחדש אותי ותהפוך אותי לאחרת, נטולת המועקה שבלב.
בינתיים, כל מה שהשמש עשתה הוא להפוך אותי לשזופה יותר.
אז העמדתי פנים שהדמעות שניקוו בזוויות העיניים הן דמעות של סינוור ומיהרתי לנגב אותן עם כף היד כדי שלא יראו.
אדמה חרוכה, זה מה שאני משאירה אחרי. לא מצטדקת, לא מתלוננת, מאשימה את עצמי בלבד.
בחירות מוטעות, בחירות מילים לא נכונות, בחירות...
מסתבר שאני לא ממש טובה בזה.
מצד שני, אני טובה בלהיות נשלטת. כזו שתזחל על הגחון לרגליך, שתמסור את גופה ונפשה לאחד שתהיה גאה לקרוא לו "אדוני", שתתן לו לקבוע את הגבולות ולהשתמש בה כרצונו.
אני לא משחקת משחקים, נאמנה כמו כלבה שתחזיר את המקל שהשלכת ויהי מה, שתלקק אותך מכף רגל ועד ראש ותרכין את ראשה כדי לקבל את הליטוף שלך.
נכון, אני כועסת עכשיו, זה ברור אבל אני בעצמי לא מבינה למה. אני לבדי סוללת את השביל שלי והפעם הוא מסתיים בקיר לבנים גבוה, ואני הרי לא נועדתי להרוס את הציפורניים המטופחות שלי בטיפוס על קירות, אתה רק צריך להושיט לי יד, מעט תמיכה והכל יהיה בסדר.