סחלב

אני תמיד רוצה את מה שכמעט בלתי ניתן להשגה, וכשאני משיגה, הרגל נשלחת כמעט בלי לשים לב ובועטת בדלי המלא מים.
דבר ידוע הוא שמים תמיד שואפים להגיע למקום הנמוך ביותר, ואני הרי כבר לא שם.
אז עשיתי את זה שוב. בלי לדעת, בלי להבין ואי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, ונענשתי.

הפסיכולוג הפרטי קורא לזה "הדחף לכבוש" וטוען שהכל אצלי בראש, שאני מניחה הילה על ראש המיועד והילות נוטות להתעמעם. הוא אומר שלרוב אנשים עושים את זה פעם אחת אבל בדרכי היחודית אני נוטה לחזור על זה שוב ושוב. נראה לי שהוא סתם ניסה להחמיא לי.
מצד שני הוא אומר שהכל נובע מפחד ושאני נהנית מהמשחק הזה, גם אם בסוף אני זו עם הדמעות.
מחכה לשחרור בערבות. או שלא.

אני אלבש את השמלה האדומה, כדי להרגיש כמו חפץ, כמו הגלימה האדומה שמתנופפת מול פניו של השור, כדי שתנגח בי בעוצמה.
מתחת כמו תמיד בלי תחתונים, כשאגיע קרוב אוריד גם את החזיה, כדי שתוכל להגיע לפטמות הזקורות שלי ללא הפרעה. אאתר את השירותים הכי קרובים ואשלח לך הודעה שאני מבקשת שתבוא.
ברור שיקח זמן עד שתגיע, אבל אני כבר אמקם את עצמי בתנוחה שבה יהיה לך הכי נוח, ידיים מונחות על מכסה האסלה, רגליים בפישוק רחב, ראש למטה וטוסיק מתנוסס מעל.
צריכה אותך, שתביט בי ותהיה מרוצה מהמראה שלפניך, תירק על חור התחת שמחכה לך ותחדור אליו, הפעם בלי עדינות או השתהות, בלי לראות את העיניים הדומעות שלי ובלי לשמוע את יללות הכאב האלה שמפריעות לך.
תשתמש בי, אני כאן מתחתיך, קצת רועדת אמנם אבל מוכנה לקראתך. תנער ממני את את הרצונות, את המאווים והפנטזיות, תשאיר אותי נטולת אגו, פעורה.
אתה בטח מחייך עכשיו בחוסר אמונה, המחשבה שעוברת לך בראש היא "סתומה, ברור שהיא לא תעמוד בזה" (טוב, אולי בלי המילה סתומה, זה לא הסגנון שלך) והאמת היא שגם לי קצת קשה להאמין, אבל אני רוצה, מאוד רוצה, לגרום לך נחת רוח, וזה הרי מה שחשוב.

עובדת על זה...
הגנות, חומות שבניתי בעמל רב, פינות נסתרות שצריכות להתגלות, כבר לא מבולבלת, יודעת מה (מי) ניצב לפני וההחלטה נפלה.
הבנתי שיש בפני משימה, גם אם לא הוגדרה ככזאת ואין אפשרות אחרת.
השביל הזה שביקשתי לעצמי כבר נסלל עבורי ואני צריכה להגיע לשם בכוחות עצמי, לדלות מכל השיחות, מכל ההוראות את המדרגות אליו.
אז עכשיו אני חדורת מטרה, מנפצת אגו, שוברת כללים ובעיקר בוררת מילים ומשפטים.
וזה לא רק בגלל שאני רוצה. זה בעיקר בגלל שאני צריכה להיות שם.

בדרך שלך, או בשום דרך אחרת.

אני רחוקה ממך בכמה שעות טיסה ומעולם לא הרגשתי כל כך קרובה.
האי הקטן והמקסים הזה יכול היה להיות מושלם אם היה מכיל אותך, אבל אני נושאת אותך איתי בכל רגע. מרגישה את הנוכחות שלך בכל תא מגופי,
חושבת עליך
מדמיינת את התיירים כאן מביטים בי מגישה ומשרתת אותך
מרגישה את הכאב בברכיים שלי כשאני כורעת כדי לענג אותך
מלטפת את המקום ההוא שעדיין קצת כואב כי "אמרתי שהחור הזה יזכור אותי"
מתגעגעת

ורוצה,
כל כך רוצה.

עפה מפה לקצת.
מתכננת לשבת בבריכת האינסוף מול הים הכחול, משקפי שמש על האף, ביד אחת משקה ובשניה סיגריה ולהביט אל העתיד שמסתמן כורוד.
נתת לי המון חומר למחשבה, מצד אחד אמרת המון ומצד שני אני הבנתי המון יותר לבד.
אתה על סדר היום שלי עכשיו, יש לי אחריות עצומה והמון להוכיח, והתנוחה הזו שלי, פעורה למולך כשהגוף שלי פרוש עליך, קצת תקועה לי בדימיון ואני מבטיחה בפעם הבאה לבכות קצת פחות ולהיות ממושמעת הרבה יותר.
מאסטר, תחנך אותי, תלמד אותי ותעצב אותי כרצונך.
אני רוצה. מאוד

התעוררתי,
בצוואר תפוס לחלוטין, אין שמאלה,
ימינה בלבד.
ככה זה כשהוא דורש ליקוק ביצים,
כזה שלא נגמר
גם אם אני מסוחררת
וגם אם כל הדם שבגופי כבר מזמן שטף לי את המוח
וגם אם אני כבר דומעת מכאב ממה שהוא מבצע בהחלטיות של מפקד עליון בחלק הגוף התחתון שלי
והמחאות שלי רק מעודדות אותו להמשיך
וכמעט שנזרקתי שם מכל המדרגות אל אפלת הבחוץ ונשלחתי לכל הרוחות
אבל כתחליף הוא "שלח" את הראש שלי באצבעות כרוכות ברעמה הבלונדינית בדיוק לכיוון שהוא רצה
וזהו, מאז רק ימינה...

נכון, פולניה מתלוננת שכמותי
אז אם תרצו שאראה אתכם,
תעברו לצד ימין שלי...

אני צריכה לכבד אותך.
זה שם המשחק. כבוד. ואתה זה שעליו מוטלת המשימה לגרום לזה לקרות.
בלי שאכבד אותך, גם אם אפשק הכי רחב שאני יכולה את הירכיים, אשפיל את מבטי ואתחנן "זיין אותי, תכאיב לי" בקול רוטט, עדיין לא תוכל לקרוא לעצמך "אדוני".
אתה יכול לנסות להשפיל אותי, להפשיט אותי עד לעצמות, להוריד אותי לרצפה ולבעול את חור התחת שלי בחוסר התחשבות ניכר, בלי הכבוד הזה שעלי לחוש כלפיך, אתה סתם גבר שאני מתענגת עליו וממנו.
עדיין לא תוכל לשלוט בנשמתי.
אני טוטאלית, אני מסתובבת פה מספיק שנים בכדי להכיר את עצמי, להכיר את העולם הזה, להכיר את אלה ששוהים בו.
מצד שני, אני חשדנית לעזאזל. כל מילה שלך תיבחן לפני ולפנים, כל פעולה שלך תנותח אצלי בראש, ההשוואות שאני עושה בינך לבין אחרים הן אכזריות, אבל הן לטובתך.
תהיה ישר איתי. אני מתקשה לסלוח על שקרים או חצאי אמיתות. תהיה שקוף, במה שאתה בוחר לספר לי ובעיקר במה שאתה בוחר שלא.
הביצה היא קטנה ומסואבת, תשתדל לא להתלכלך כדי שהלכלוך לא יעבור אלי. אני נקייה, מאישומים, מהטרדות, מטינופת.
עשר שנים, שני שולטים בסך הכל. רזומה מרשים, לא? לא כל אחד מורשה לחדור למגרש הבית שלי.
אז כבוד. זה הנושא.
באמת לא משנה לי איך תעשה את זה. כל דרך שתבחר בה טובה עבורי. אני מתעניינת רק בתוצאה, בשורה התחתונה, במה שאני אחוש כלפיך.
אני רוצה להעמיד אותך על פודיום ולסגוד לך.

כשזה יקרה, יהיו בידייך לא רק הגוף שלי, אלא תחזיק בידיך את המוח שלי, ואז תשלוט בי באמת.

כמעט 12 שעות, חצי יממה ורק עכשיו אני מתחילה להבין, להכיל, להתמודד.
שלושה עלים יש בתלתן הזה, שלוש פינות לכובע ולא ניתן להפריד ביניהם. מצד שני, אי אפשר לשבת ביחד על כוס קפה ולנתח את השעות שעברנו ביחד.
ולא כי אני ביישנית עד שורשי השיער שלי, לא בגלל שאין לי אומץ להביט לו בעיניים ובטח לא כשהוא עוטף אותי חיבוק דובים ולא מפסיק לדבר על הגוף שלי.
הקודמים שלי מציצים לי עכשיו מעבר לכתף, בודקים כל מילה שאני בוחרת, מבקרים ומביעים את דעתם. בעצם, יכול להיות שהכל בראש שלי. הגיוני יותר שאני לא ממש מעניינת אותם.

יכול להיות שהפעם בחרתי נכון?
אני הרי לא נשלטת אולטימטיבית (כפי שאני טוענת שוב ושוב) וזה שאכנע לו יצטרך להרויח את כניעתי ובטח לא לצפות שזה יקרה במטה קסמים.
לדעתי הוא כבר מבין שאני זקוקה לחברות שתיווצר מחוץ לשעות הסשן, לשיחה מעניינת ולהכרות אמיתית.
והוא אכן מרתק, יש לו רגשות (!) והוא מצחיק אותי והוא מביט בי בגובה העיניים ודוקא אז אני מרגישה הכי קטנה לידו.

***חצי פוסט נכתב לפני יותר משבוע, את החצי השני השלמתי היום. רק עכשיו יכולה לאשר לעצמי, להודות שזה יכול להיות טוב, ולהפסיק לפחד***

אני פותחת את הניק שלו, עוברת לבלוג ומדלגת בקלילות לארכיון, לפוסט הראשון שלו, קוראת בין השורות, כהרגלי, מנסה לנבור, להפריד בין המילים, לבדוק היכן הוא שם פסיקים ואיפה הוא מעדיף נקודות.
הוא כותב בדיוק כמו שהוא מדבר, מהר, כדי להספיק את כל המחשבות שעוברות בראש החלק שלו.
אני עוברת עם העיניים על המילים ושומעת אותו מקריא לי את המשפטים, רוצה להשתיק אותו כי הוא מפריע, ללא הצלחה.
עוברת מפוסט לשני, הכל זורם, כמו נחל שלא מפסיק להעביר את כל המים שבו, אני קוראת מהר אבל מרגישה שהוא יותר זריז ממני.
מנסה להשוות בין הגבר שישב מול כוס הקפה שלי היום לבין זה שכותב כאן עכשיו, הדימיון ברור, תנועות הידיים מורגשות גם פה, על גבי המסך, השפתיים שלו זזות מולי במהירות, די, שקט, אבל ממשיכה לשמוע אותו מקריא עבורי.
אני מובכת, אני איטית במחשבה, אצלי כל מילה נמדדת, נשקלת ונבדקת, המשפטים שלי מנוסחים היטב, והוא? כבר משיג אותי במרתון וחצי.
אני ביישנית, לא מרבה לדבר על סקס בפגישה ראשונה, הוא תוקע את העיניים שלו בשלי ומדבר מהר, על זיונים, סשנים ושאר ירקות שגורמים ללחיים שלי להאדים.

חוזרת לבלוג. הפוסטים שלו ארוכים, ארוכים מדי (נו, זה הזמן שמותר לי להיות חצופה), מגלגלת, מגלגלת, מחפשת את העיקר מתוך הטפל, מבקשת להצליח להעמיד אותו עירום מולי, לחבר את המוח שלו למכונה שקוראת מחשבות, ולדעת הכל.

יכול להתפתח פה משהו?

חלמתי עליו.
לא בהרבה פרטים, אני גם לא בטוחה מה קרה בינינו בחלום למרות שהרגשה של חמימות אורגזמית התפשטה לי בגוף.
בחלום הופיע צל ענק שמחשיך אותי, הוא הרי גדול מאוד, יכול לעטוף ויכול להכיל, הוא פשוט לא עושה את זה. הצל היה בהחלט הוא, הריח שלו השתלט לי על הקולטנים ואני נשבעת שהייתי עטופה בריח הזה גם כשהתעוררתי.
החלום היה מיני בעיקרו, הרגשתי את הצל הזה חודר לכל נקבובית בגופי, כמעט והפכנו אחד, הצל ואני.
התעוררתי בחיוך מטופש, באופטימיות מטומטמת ובתחושה זחוחה בגוף.
עכשיו אני ממתינה. כמו תמיד. התרגלתי.
רצתי לפסיכולוג הפרטי שלי, זה שמטפל לי בגוף כמעט כמו שהוא מטפל לי בראש, לא באשמתו, החיים שלי מסובכים מדי. טרם השיב.