סחלב

מילים לא מפחידות אותי,
אתה, לעומת זאת, דוקא כן

אבל המטרה הזו שנמצאת מולי, מפתה הרבה מעבר לגבולות שלי ואני כבר לא מסוגלת להתעלם ממנה.

נכון שאני לא מגיעה באריזה הנכונה, ונכון שאני עומדת זקוף מולך, אבל עד כמה שאעמוד גבוה, אתה מתנוסס כמו מגדלור גבוה מעלי, ובאור קורן מראה לי את הדרך.

כמה נעים לך להוריד אותי מהגובה הזה עד שאתייצב על ארבע, גחון צמוד לאריחי הרצפה, ממתינה בנשימה מקוטעת ורגליים רועדות למאסטר?

אתה יכול לקרוא את הלב שלי?
תתכופף לגובה שלי, תביט עמוק בכחול של העיניים, לשניה אחת תתעלם מהעובדה שאתה יודע הכל, שכבר חווית הכל ורק תניח לעצמך לטבוע.

ואז תתכופף עוד קצת, תתעלם מהפטמות הורודות החצופות שמזדקרות אל מול עינייך ותבחין, בדיוק מאחריהן בפעימות הלב שלי, לוחשות אותך.

תביט לצדדים, הזרועות האלו שהתאמצו להתארך, להקיף אותך, להרגיש את העור שלך מתחכך בעור שלי, ללטף את הצלקות ולשאול בפעם המאה מה כל אחת מהן (כי אני לא זוכרת).

תאתר את האצבעות שלי. אצבעות קטנות שהשתדלו להגיע לכל פינה בגוף שלך, למשש בעיניים מכוסות, לחפון בתאווה ולנסות, כמו אנטנות קטנות, להעביר אליך את התחושה המופלאה שיש לי בגוף כשאני קרובה אליך.

ואני לא אדבר עכשיו על המקום הקטן ההוא שרק אתה היית שם, בעדינות הפראית שלך, מפלח, מתחבר ולא שוכח לבדוק שזה מענג אותי כמו שמהנה אותך.

אז כן, זה געגוע, שעוטף את כל הגוף שלי.
אני מתגעגעת.

רעבה.

כמו ארנבת ורדרדה עם אף רוטט מרחרחת סביב, מתעוררת כמו הפניקס לתחייה מחדש.

אני תתקשה למצוא את האחד.

נשלטת עם דרישות..  פחחחח... הבנתי כבר שלא כל שולט יכול למצוא את עצמו במקום טוב איתי ולא כל אחד יכול למצות את עצמו איתי.

בעייתית, נתונה למצבי רוח נעים ונדים, ולא תמיד בטוחה במה שאני רוצה.

צריכה את האחד שיתווה עבורי את הדרך, שיהיה שם בשבילי. אחד כזה שלא חווה שליטה עד תום, שעדיין מחפש את הריגוש הבא, שעדיין רוצה.

בעיקר שיזכיר לי כל פעם מחדש למה הגוף שלי זקוק, שיצית את הנפש שלי.

הייתי בתולת כאב, הייתי בהחלט בתולת אנאלי. למדתי מה עושה לי טוב, בעצם לימדו אותי ועל כך אני אסירת תודה.

מחפשת. מבקשת את זה שיתגאה בי, שלא יחשוש להראות איתי בפומבי, שיציב אותי זקופה למרגלותיו, שיהיה מספיק חזק להתגבר על החולשות של שנינו.

אז נפגשנו.
פגישה חטופה, עניינים קורקטים, סגירת מעגל.
השתדלתי לא להביט לו בעיניים, והרגשתי את הרעד ברגליים.
הוא ישב, אני עמדתי, עקבי הסטילטו שלי נשאו אותי גבוה ובכל זאת הרגשתי שפופה, קרובה לאדמה.
כל מה שאני היום, זה בגללו או בזכותו, עדיין קשה לי להצביע על המילה המתאימה.
הוא לימד אותי הכל, הראה לי במדויק עד כמה כאב יכול לשאת אותך למעלה, עד כמה אני זקוקה לכאב הזה בדיוק שניה לפני אורגזמה, עד כמה שהוא מעצים את ההנאה.
הוא גם לימד אותי לזהות שקר, לראות את השקרנים, בעיקר בגלל ששיקר לי על ימין ועל שמאל, ואני ידעתי אבל שתקתי.
בדסמ זה משחק, מדהים ככל שיהיה אבל נשאר משחק.
ואתם שקרנים, אבל אני למדתי לשחק את המשחק, לקחת מה שאני צריכה, ללכת בדיוק ברגע המתאים, ולפעמים גם לחזור.

בהעדרו, מרשה לעצמי לחלום, לפנטז, לנסח משאלות.
ביקשתי סליחה. בניגוד מוחלט לאופי המרדני שלי אפילו לא התווכחתי. ההסברים שלי נפלו על אוזניים אטומות, בעצם הם אפילו לא הגיעו לאוזניו.
טעיתי.
חוסר הידיעה לא פוטר מעונש כמובן, ואני עכשיו נענשת במלוא חומרת הדין.
המשאלה שלי פשוטה, לא מחייבת אותך על הכורסא עם הכוס המשקשקת ביד מגחך למראה הנשלטת הנבוכה או את כובד היד שלך על גבי, אפילו לא את החדירה האנאלית המושלמת הזו שלך שמעיפה אותי לעננים.
שואפת לשכב לידך, מתנשפת מעונג רק למשמע הגרגור החתולי שלך שבוקע כשאתה מרוצה ממני, מסופק מהשימוש בי, לטייל עם היד שלי על הצלקות שלך, לעצום עיניים ולהרגיש שייכת, שוב.

הוא אורב לי. אני מרגישה את העיניים שלו סורקות אותי בקרני X צורבות את עורי ומשאירות סימני חריכה.
הוא מחכה, יש לו סבלנות. מניח לי לטופף בעקבי סטילטו דוקרניים על רצפה זרועת מהמורות, בורות ושאר מרעין בישין.
הכתובת ברורה, כתובה באותיות של זהב על הקיר, אבל קומתו גבוהה והוא מסתיר לי ואני לא מצליחה לקרוא את הכתוב וכמו עיוורת ממשיכה לדדות, אל הסוף הידוע.
אני צייתנית. הוראות מסודרות מבוצעות על ידי לעילא ועילא, אני מדייקת בפרטים גדולים ובשוליים, בודקת שוב ושוב, לא מניחה לטעות להזדחל אלי.
אבל העקבים גבוהים והאדמה מחורצת והעקב שלי נתקע בין הרגבים ואני נופלת פרקדן, מתאזנת בצורה מושלמת עם כדור הארץ.
איפה ההוראות? ההנחיות? משהו?
רק זרקור ענק שמסנוור לי את העיניים ומאחוריו הוא עומד עם וריד מפוצץ.

שעת לילה מאוחרת. אחרי בילוי שהסתיים בגלידריה חושנית ואפילה, עם זוג חברים עוד יותר חושניים שהצלע הגברית ביניהם מאוד היה מעונין לסיים את הלילה איתי בין הסדינים, בעצם מצד שני גם לצלע הנשית יש את אותן השאיפות, אבל, אני רכוש של המאסטר וכו'.
החוקי חולם לצידי ואני משתדלת להמעיט בתנועות כדי לא להפריע, מתאפקת בכל הכח שלא יחוש בפעימות המהדהדות של הדגדגן הלוהט שלי, יש לי הרגשה שהצמדה קלה של הירכיים תגרום לי לפיצוץ אורגזמה אדיר, משחרר ומענג אבל שוב, רכוש של המאסטר, זה שדוהר עכשיו בדרכים, מתקרב אבל מתרחק ממני, ואני זקוקה לעוצמה שלו שתשחרר אותי.
זקוקה לכאב שמטפס בין רגליי, להרגשת הכניעה כשהוא חודר לתוכי ולתחושת הבעלות שלו עלי כשהוא מפלח את הטוסיק שלי לשניים.
רוצה לגמור כמו שמעולם לא האמנתי שאוכל, להנות מתוך כאב חודר, להתענג מהגוף האדיר שלו שמאיים למעוך את גופי ולרעוד כשהוא שואג את השאגה המוכרת המבשרת את בוא האביב (או השיא של המאסטר).
זקוקה לתחושת הציות ללא עוררין כשהוא מורה באצבע קלה שהפה שלי צריך לבצע את הפעולות שהוא אוהב, יניקה ומציצה, ליקוק ובליעה.
כשהוא עמוק בתוך הפה שלי הוא נרגע, הוא כבר לא צריך להוכיח דבר רק להישען לאחור על הכריות, לגרגר כמו חתול בארץ הפלאות ולהרפות. הוא יודע שאני כבר אבצע את המשימה.
צריכה אותך עכשיו.

רק איתך אני שלמה. נשלטת קטנה וטיפשה (סליחה מאסטר) מלאת אופטימיות שנובעת מחוסר מחשבה.
"אף אחד לא נוגע ברכוש שלי בלי רשותי"
לזכור לכתוב מאתיים פעם.
עכשיו יש שתי אפשרויות. זו שאני אבחר בה היא שהוא קורא את זה ומחייך, האפשרות השניה, והיותר סבירה, היא שהוא עכשיו אפילו יותר כועס. למה לכתוב מאתיים פעם אם היית אמורה לזכור את זה?
והמאסטר תמיד צודק. למדתי את זה על בשרי, הלב הדומע שלי עכשיו משנן את זה כמו מאנטרה שחוקה.
ממתינה לסליחתו, משתוקקת להודעה ממנו,
אבל עדיין חזקה, אמיצה ובקומה זקופה. נשלטת, אבל מתאימה את עצמי למידותיו העצומות, כמה שאזדקף הוא תמיד יהיה מעלי וככה צריך להיות.

זוגיות בריאה אף פעם לא היתה הפורטה שלי. לא, אני צריכה רוע צרוף ומזוקק, כזה שיפיל אותי בנוק אאוט לקרשים ולא ינהל מלחמות מכלות זמן.
כזה שיגיד "אני לא מדבר על זה עכשיו" ואני אסתום ואסתתר בפינה חשוכה כיאה לפולניה גאה, שהיד שלו תפסה לה בשערות והטיחה אותה בקיר בכזו עוצמה שלא תשכח ותישכח הרבה זמן, בידיעה שלא יעזור כלום, השיחה הזו תהיה חד צדדית כי ככה החלטת.
אחד שיראה לי כמה אני קטנה מולו, רק בזכות זה שירשה לי לעמוד לידו, שיזכיר לי בלי מילה בכל רגע את ההחלטות שעשיתי ואת האפשרויות העומדות בפני ויגרום ללב שלי לרעוד מולו, כי הוא מרעיד את העולם וסולם ריכטר זה שרפרף לידו.
כזה שיגרום לי להעיף את עצמי ממנו בטענת אי התאמה מוחלטת רק כדי לנחות מול מראה שתבהיר לי חד משמעית שאני שייכת לו, בגוף ובנפש ושעלי לזחול על הגחון ולבקש את מקומי בחזרה.

ואתה, אתה פשוט מושלם.

כשאתה מבטיח משהו אתה מקיים, ועוד איך מקיים.
ואני האופטימית ללא תקנה חשבתי שזה ימשך, שאתה הרשע הידוע תהיה נחמד אלי, עוד קצת, רק עוד טיפונת, אבל הזמן הזה נגמר.
ושוב אני כואבת, שוב טעיתי, ניסיתי לעשות משהו נחמד, קצת אירוטי קצת נועז.
ואתה כועס. כועס עלי וזה מכאיב.
לא הכאב האחר, הנעים, זה שגורם לגוף שלי לרצות עוד, לבקש ממך עוד כאב, להתחנן. הפעם זו מועקה בחזה, לא כמו התחושה של היד הכבדה שלך שדוחקת אותי למטה, להתאים לתנוחה שבה אתה רוצה אותי.
זה כאב תמים, חודר לעצמות, מעלה דוק של ערפל בעיניים.
אבל - 
אם הכאב הזה נדרש כדי להיות שלך, אם אני חייבת להרגיש את העוצמה של האחריות כנשלטת שלך, ואם זו הדרך להיכנע לדרישות שלך, אז הנה אני, על הברכיים, נמוך לרגלייך, עומדת באומץ מול כל מילה שתשליך בי, כל ניואנס קטן שיצליף בלב שלי ויקרע אותו לפיסות קטנות.
אני אעמוד בזה, שבורה, חתוכה ומסומנת, אבל שלך.
מבקשת סליחה.