סחלב

יש קרן אור קטנה שמצליחה לחדור את הפתח הקטן שפתחת עבורי בדלת הצרה והכבדה הזו בשערי גן העדן שלך.
פעם כמעט באף פעם החרך הקטן הזה מתרחב ואני מצליחה בקושי להכניס את הראש ולהביט פנימה.
תאסוף אותי כי אני מתפוררת
תמשוך לי בשיער מצד אחד עד שהדמעות יפרצו מהצד השני

עשה בי כרצונך .

ולפעמים אני צריכה ללמוד לסתום קצת את הפה שלי, להסתכל לו עמוק בעיניים ולא להגיב, פשוט לשתוק.
אחרת, לא הייתי מוצאת את עצמי במכונית דוהרת בכביש חשוך בערב שבת, בבגדים שלא ממש מתאימים לרוח הקפואה שרודפת אותנו וברוח קרה לא פחות מהמזגן שבתוך הרכב, זה שנועד לשכנע אותי לטבול יחד איתו בג'קוזי לוהט באחד הצימרים שבדרך.
ובכל זאת העדפתי ללקק גלידה קרה בגלידריה המועדפת עלי בפאתי חיפה, לאסוף בלשון רטובה את טיפות השוקולד שמתעקשות לנזול בצידי השפתיים שלי, להסתכל לו עמוק בעיניים כשהאספרסו הכפול גולש לי לגרון ולחזור בזחילה למיטה הפרטית שלי, שחוממה מבעוד מועד על ידי הפרטי שלי, שבעיניים טרוטות משינה אוסף אותי אליו באצבעות רכות, מזכיר לי שוב את הגעגוע לשולט הפרטי שלי.
מסקנה: תסתמי טיפשה, התערבויות זה לא בשבילך.

בימים האחרונים למדתי כמה דברים חדשים על עצמי, משהו שהשנים הארוכות לא הצליחו להשריש לי בראש.
מסתבר שכשרע לי, אני הכי טובה. טובה לעצמי אבל בעיקר טובה בשבילו, אחרת, למה לו להעניש אותי בכל חומרת הדין ועוד בתואנה שרק ככה אני אלמד להתנהג?
הוראות וציות. זה מה שהוא דורש וזה מה שהוא יקבל.
"יותר נמוך מזה אין"
אז למה אני מרגישה על גג העולם עכשיו?
בחיוך ועיניים בורקות אני אעמוד (או אכרע, אשכב, אתכופף) מול המשימה שנגד עיניי.
אהיה הזונה הכי זנותית שאפשר, הכלבה הכי מאולפת וחור התחת הכי שובב שקיים.
אז אני אבוא, אענג אותו, אתלבש ואלך, מחייכת כל הדרך חזרה.
אליו.

מאולפת.
אני הרי כבר יודעת מה לעשות,
אתה קורא לי ואני כבר שם, מוכנה.
נכנסת בדלת, עומדת מולך, מתפשטת
ומורידה מעלי את פרטי הלבוש, את הרצונות, המאווים, בועטת הצידה את האגו ומשביתה את המוח, עכשיו הוא פועל רק בשבילך, אני נושמת בזכותך.
אני כורעת על ברכיים למולך, ממתינה שתשחרר למולי את הזין שלך, מחכה בציפייה להוראה הכמעט בלתי נראית ושולחת לשון כדי לטעום אותו, ללקק, למצוץ כאילו היה סוכריה בטעם תות שטעמה משתפל לי במורד הגרון, גורם לניצוצות סינופסיות להתפוצץ אצלי בראש ולרטיבות בלתי נדלית בין הירכיים שלי. אני טורפת אותו בתוך פי כאחת הקבצניות ברחוב שרעבה במשך ימים ארוכים, שולחת לשון שמסתובבת ומתפתלת סביב הזין שלך, בציפייה דרוכה לשמוע את קולות העונג שלך, לדעת כי אני ממלאה את יעודי.
ברור לי שאסור לי להתמקד רק בו, ולכן אני שולפת אותו מפי, לא ברצון רב, כפות ידייך לופתות את שיער ראשי ומכוונות אותי למטה יותר, תלקקי גם שם, כלבונת...

וברור ומובן שאני גם שם, השפתיים שלי עוטפות את הביצים שלך, החום שבי עולה ואני מרגישה על שפת התהום, כשרק לפיתת הפה שלי משאירה אותי יציבה על קרקע מבטחים. אם אשחרר, אפול.

מרגישה את האצבעות שלך על השדיים שלי, מחזיקות ביניהן את הפטמות שמייחלות לכאב שתעניק להן, לזרמי העונג שאתה שולח בגופי, שהופכים אותי לכלבה המייללת שלך.
ורק כשזה הספיק לך, ורק שאתה רוצה לעלות שלב, אתה מצביע על המחצלת שמונחת, ממתינה לי, על הרצפה.
וברור לי מה התפקיד שלי עכשיו, וברור לי שעלי לעשות כמיטב יכולתי לאפשר לך להשתמש בגופי להנאתך, להתעלות מעל הכאב ולאמץ אותו אלי, למלא את הריאות שלי באויר, לשחרר את חור התחת שלי, להרים אותו ולמקם אותו בזוית הכי נוחה לך, לענג אותך.
אני כאן, לשירותך.

הכל ברור עכשיו. תבחר בי.

אני אוהבת חורף.
לא, זה לא פוסט על מזג האוויר, זה עלי.
בואו נתמקד בי הבוקר, לפני שאני מורידה כרית אחת מהערימה וחוזרת לנימנום הבוקר הרגיל שלי, כשאני כבר לבד במיטה, כשהשמיכה מלטפת לי את הגוף והפטמות מזדקרות לנגדה בחזרה, נימנום כזה שמוביל לחלומות אירוטיים מתוקים יותר וגם קצת פחות.
הנה, כרית אחת כבר זרוקה על הרצפה והשפעת השמיכה הפרוותית מתחילה לפעול.
הבוקר התחיל החורף עבורי.

עבורי, כי גשם ושמים אפורים הם כוס התה שלי, שנלגמה כבר ועומדת על שולחן הצד קרה ומוזנחת. בחורף אני פורחת, אז יש הסבר לתחושת העגמימות שמשתלטת עלי עכשיו?
מתחרטת, בטח שמתחרטת, אבל כדור הפרווה הוורוד שהושלך הבוקר למגרש שלו שוכב עכשיו על רצפת האספלט הקרה, סופג מי גשם מטונפים ואם יד החלטית לא תרים אותו הוא יהפוך לכדור צמרירי עצוב ורטוב.
והרי ידוע שהוא מעדיף חפצים יותר חדים ופחות וורודים.

פה אמור היה להיות פוסט אחר, מאבק נפשי ארור מלופף בחרטות אינסופיות, ניסיונות להסברים (בעיקר ניסיונות לשכנע את עצמי) ואינספור תירוצים שממילא לא מעניינים אותך ונכון לעכשיו, עדיין, אתה הסיבה שלי לכתוב.

אני בוחרת הבוקר בשביל עם הפרחים הורודים, אני אופטימית (ואולי זו רק ההשפעה של המשקפיים הורודים שבחרתי להרכיב) ואני מסתכלת על האופק והפעם אני יכולה לראות את הנוף שמביט בי בחזרה.

תזכור
(לא בלשון ציווי, אלא בבקשה)

אני כאן.
אני כאן בשבילך
אני כאן כדי לענג אותך
אני כאן להעניק לך את כל מה שתרצה לקחת
אני כאן, במרחק אמה
קרובה מספיק כדי לחוש את הבל פיך
מתרחקת רק כדי להרגיש את היד שלך שמקרבת אותי בחזרה
הולכת רק כדי לחוש בטעם המתוק של החזרה
בטעם המתוק שלך.

אני נושמת, רק בשביל מטרה אחת.

אני זקוקה לך.

ערב. הראש שלי מסוחרר, כאילו מתעוררת מחלום מתוק, הגוף שלי כואב, מגיב למה שמתחולל אצלי בראש, אני מתנערת משאריות החלום, מסיטה את השמיכה וממקמת את הכרית הרכה באמצע המיטה, כשאני עירומה לחלוטין אני כורעת עליה, מניחה את הלחי הרותחת על הסדין הקר, שפופה ונכנעת מציגה לראווה את חור התחת שלי שמשווע אליו, מרגישה את הרטיבות הנובעת ממני מלחלחת את בד הכרית, מחכה לעונג המופלא שעולה וצומח מתוך הכאב, מצפה ליד שלו שמחזיקה את הגוף שלי למטה, למקום שהוא רק שלי. מדמיינת את הקול הרועם שלו מנחית הוראות ומנחה כיוונים, כשאני מנסה לשווא לשמור על שיווי משקל תוך כדי תנועות וירטואוזיות שלא היו מביישות לוליין קרקס.

מניחה את המצלמה בדיוק ממול ומצלמת עבורו שני חורים שממתינים רק לו.

שולחת.

אז הפסיכולוג הפרטי שלי המליץ היום על הבעת רגשות, אמר שאני צריכה להיות אני, לאפשר לסביבה לראות אותי עצובה, בוכה וגם קצת חלשה.

מצד שני, הוא גם קצת מקנא אז אני לא בטוחה שהוא אובייקטיבי לגמרי.

הוא לא מבין שהוא היחיד שמולו אני מעיזה להגיד הכל, לא חוששת להתערטל, לפרוס את נפשי המדממת למולו ולהיות בטוחה לגמרי שהוא יעטוף, ירפא ואפילו יגלה אמפתיה רכה.

(אני לא ממש בטוחה שהוא יאהב את מה שאני כותבת, אבל כמו שאמרתי, אני די אמיצה מולו).

פעם, כשביקשתי ממנו לכתוב לי, הוא השווה אותי לתבשיל שהוא רעב אליו, אבל זה היה מזמן. עכשיו אני בעומס יתר של תבלינים, אני זקוקה לו שיוסיף לי נוזלים, שאהיה רטובה יותר, טעימה יותר.

אני מספרת לו כמעט הכל, כמעט כי חייבים להשאיר קצת מסתוריות, קצת סודות, שיהיה מענין יותר, איתו אני בטוחה (ואולי אני קצת תמימה) שכשהוא נועץ את העיניים שלו אצלי בכחול, הוא באמת רוצה לשמוע, הוא מקשיב,

נו... פסיכולוג...

שלעניות דעתי הכנועה, כולם יכולים להסתדר טוב מאוד בלעדייך

חוץ ממני!